"הפנטזיה איננה בהכרח משהו שאנחנו כמהים אליו אך לא מעזים לממשו זהו הפשר הוולגרי והלא-חשוב של המונח. הפנטזיה היא בדיקה של גבול האפשרות, החיובית והשלילית כאחד מתיחה, מכאיבה לפעמים, של גבולות הדמיון. הפנטזיה האדיפלית, למשל, איננה באמת רצון לשכב עם אמך או עם בתך אלא החשש מפני האפשרות שזה יקרה והדחף האובססיבי, האנושי כל כך, לדמיין איך זה היה נראה אילו דבר נורא שכזה אכן היה קורה. גם חלומות והזיות הזוועה הפוקדים הורים מסורים, שבהם ילדיהם מתים, אינם כמובן משאלות לב כמוסות אלא ניסיונות כפייתיים, מורעלים, לבדוק את גבולותיה של התלות הרגשית שלהם בצאצאיהם האהובים".
את המילים הללו כותב אנדרו כהן, פרופסור לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק, כחלק ממאמר שהוא עתיד לפרסם. בעת כתיבת המאמר חייו פחות או יותר מושלמים כמעט עד כדי כאב, בהחלט עד כדי קנאה, עד כדי רצון נואש לבעוט בו קלות: הוא גבר נאה בן 52 עם בת זוג נאה עוד יותר בת 26, עם עבודה נחשקת, החברים הנכונים, היין הנכון, החופשות הנכונות. כשהוא הולך לשתות קפה עם נשיא אוניברסיטת ניו יורק, הוא מפנטז על ביסקוטי בעוד עמיתו "יזמין לו מאפה טרי ויחסל אותו מבלי שיקדיש לו שנייה של מחשבה, מבלי שידע את שמו, את מסורת האפייה שממנה בא או את מרכיביו העיקריים". זאת בניגוד לאנדרו, שיודע כל מה שצריך לדעת על ביסקוטי: "הוא היה גאה ביכולתה של רוחו דקת ההבחנה לרחף בקלילות מעל ההוויה התרבותית על כל גילוייה, הגדולים והקטנים, ולזהות בהם מבנים נסתרים וזרימות כמוסות של משמעות. כל הקריירה שלו היתה מבוססת על היכולת הזו, הוא הזכיר לעצמו, קריירה בכלל לא רעה".
כהן מפרסם מאמרים וביקורות ספרות, נמנה על האליטה התרבותית והאינטלקטואלית של התפוח הגדול, ולמשך 96 העמודים הראשונים של "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, שזכה בשבוע שעבר בפרס ספיר, אף אחד לא אומר מילה על הגיבור המושלם. אולם לאט לאט, באותה יסודיות בה נמדר סולל את שלמות גיבורו, כך הוא סולל את הסדקים שמתגלים בו, שמתחילים לפורר אותו בפנים וגורמים למשבר, לשבר. הוא מתחיל לחלום חלומות, פנטזיות על לינדה אשתו לשעבר, על צמד בנותיו, על בית המקדש, ומרגע לרגע החזיונות התמימים לכאורה מופיעים גם ביום, והופכים מרתיעים יותר: תמונות של אלילים הינדיים שקמים לתחייה בראשו, חיות גרוטסקיות, ומחשבות כמעט אפוקליפטית ("הכל יחזור יום אחד לקדמותו, יחזור להיות תוהו ובוהו. המים יקוו אל היבשה והארץ תהפוך שוב לים. הכוכבים והמאורות יכבו, היום יהפוך שוב ללילה").
לא ברור האם זו הביצה או התרנגולת, אך ככל שהחזיונות ש"מושכים אותו אליהם בחבלי קסם, כאילו השאיר שם משהו לא פתור, משהו שצריך היה להשלים ולסגור" הופכים תכופים יותר, כך גם הווייתו של אנדרו מתחילה להתערער. הוא הופך יותר חסר ביטחון, פחות נמשך לחברתו, מצבו הגופני מידרדר בקצב שאחרים אולי לא יכולים לראות אבל הוא מרגיש גם מרגיש. הוא מפחד להזדקן, חש אשמה על הקשר שהיה ויש לו עם הוריו ובנותיו, לא מצליח לעבוד על המאמרים שלו ("מאמריו לא ישנו את העולם, זה כבר לא יקרה. הם לא ישנו אפילו את העולם האקדמי, אפילו לא את הדיציפלינות שבמסגרתן הוא פעל"), נהיה חסר מנוחה, מעט פרנואיד, הוזה ובודד ודיכאוני.
"משהו הציק לו כל הזמן, התנגד, ביעבע ורטט, בדומה למכסה של סיר שאינו יכול לכבוש את הרתיחה שמתחתיו", נכתב על תחלואיו של כהן בחלק האחרון של הספר. "הזוועה היתה תלויה מעל לראש, מסתתרת מאחורי הפינה, רוחשת מתחת לרצפה אי אפשר היה לנוח, אי אפשר היה להירגע נדמה היה שבכל רגע ורגע תתפוצץ פתאום בועת השקט המדומה והאימה תתפרץ שוב ותבלע אותו כמו נחשול שחור אל קרבה". אין ספק כי התרסקותו של הגיבור מעניינת הרבה יותר מתיאור היותו בפסגה, ועל כן החלק האחרון בספר הוא גם המוצלח ביותר (מוצלח ומעורר חלחלה במיוחד המאבק של הפרופסור המוערך עם מספר חתיכות בשר מרקיבות).
"הבית אשר נחרב" הוא ספר גדול בהיקף, כן (535 עמודים שמתפרשים, עלילתית, על פני שנה, מתחילת ספטמבר 2000 עד אמצע ספטמבר 2001), אבל לא רק: הוא נרחב גם בתוכן שלו, ובהחלטה לצלול פנימה והחוצה עד הסוף מהפרטים הכי קטנים שלו (ארבעה עמודים שלמים העוסקים בארוחת הערב שהגיבור מכין) עד שאלות פילוסופיות, קיומיות והיסטוריות, מרוצף רפרנסים היסטוריים ותרבותיים רבים, כולל לעבודות ומאמרים של אנדרו כהן עצמו, שמופיעים מדי פעם בהערות השוליים, ובעמודים שלמים מתוך כתבי חז"ל. זהו ספר נגיש מחד, ומאידך הוא מסובך ומערבב בתוכו שלל נושאים היסטוריים ועכשוויים. כתוב בשפה יום יומית אך עשירה, עוסק בו בזמן במציאות של החיים בניו יורק עם יותר מקריצה ליהדות וליהודים - מבית המקדש, דרך השואה ועד גסות הרוח של הישראלים באחד מביקוריו האחרונים של הגיבור בארץ הקודש.
מעל הכל מדובר בספר שלא מוריד עצמו מטה, לא מטמטם עצמו במכוון כדי לפנות למכנה משותף נמוך יותר, בין אם בהיקף או בתוכנו. לעתים האנלוגיות הרבות, הסמליות התכופה וחזיונות התעתועים הארוכים יכולים להיות קצת מעייפים, אך ברגע שעולמו של הגיבור מתחיל להיסדק, קשה שלא להתרכז מחדש. אין הרבה דברים מרתקים יותר מלראות בן אדם נופל מפסגת האולימפוס מטה, והנפילה שמשרטט ראובן נמדר היא מצוינת.
"הבית אשר נחרב", מאת ראובן נמדר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 535 עמודים