בהיסטוריה של הקולנוע יש שורה של קטסטרופות, סרטים ששמם הפך לסמל לכישלון טוטלי - כלכלי, אמנותי, ביקורתי. אלה הסרטים ששמם מוזכר רק בתור בדיחה או אזהרה. "אישתאר", "באטמן ורובין", "הקרב על כדור הארץ". יש סיכוי טוב שבקרוב מאוד נוכל להוסיף לרשימה הזאת את "עלייתה של ג'ופיטר".
175 מיליון דולר, זה על פי הדיווחים ברשת התקציב של הסרט הזה. לסכום הזה יש להוסיף עוד מאה מיליון או יותר לשיווק והפצה, כמובן. דורות של אנשים עוד עשויים ללמוד את הסרט הזה כמקרה מבחן לכישלון. איך אושר כל התקציב הזה לסרט הזה? האם אף אחד לא קרא את התסריט? אף אחד לא ראה את הסימנים?
וסימנים דווקא היו. "עלייתה של ג'ופיטר" הוא סרטם של לאנה ואנדי וואשובסקי. הוואשובסקיז, שנראים כמו אנשים חביבים לאללה בחיים, הם יוצרים של להיט אחד: "המטריקס", אבל מיד אחריו הם נתקעו. שני סרטי ההמשך של "מטריקס" התנדנדו בין סצנות אקשן ענקיות לנאומים טרחניים באורך של סרט של וודי אלן. אחר כך הגיע "ספיד רייסר", שהצליח להיות גרוע עוד יותר. שנים עברו לפני שהם ניסו להתקמבק עם "ענן אטלס" שהשאפתנות האדירה שלו כיסתה על החסרונות. ועכשיו, לראשונה מאז 2008, הם חוזרים להוליווד ממש, לעולם הבלוקבאסטרים. אחרי כל כך הרבה כישלונות הם אמורים ללמוד מהניסיון: לדעת במה הם טובים (אקשן, עיצוב) ובמה ממש, ממש לא (דיאלוגים; בימוי שחקנים; כל השאר). הם היו צריכים לדעת לקבל עזרה איפה שצריך, כדי שהדור החדש יקבל גם הוא סיכוי ל"מטריקס" ולא עוד "ספיד רייסר".
במקום זה הם עשו את ההיפך המוחלט. "עלייתה של ג'ופיטר" חוזר על כל הטעויות של המשכי "המטריקס", ומייבא כמה טעויות גם מהפריקוולים הגרועים של "מלחמת הכוכבים". זה סרט משמים דברני, כבד, עמוס, מבולבל, חסר שנינות, חסר פאן, ומעוצב מאוד יפה.
מילה קוניס מגלמת את ג'ופיטר ג'ונס, בת מהגרים רוסיה ששוהה באופן בלתי חוקי בארצות הברית, מנקה שירותים לפרנסתה וחיה בדוחק עם משפחה לחוצה, עד שמתברר לה שהיא בעצם מלכת היקום. בינתיים, בחלל, שלושת יורשי העצר של מלכת היקום הקודמת סוחרים זה עם זה בפלנטות שבידיהם: כדור הארץ שייך לבכור שבהם, אבל אחד מהאחרים רוצה אותו והוא שולח אליו ציידי ראשים, שנראים כאילו הם יהיו דמויות משמעותיות אבל בעצם הם לא.
את ג'ופיטר מנסים לתפוס חייזרים פסיכוטיים קטנים בשם "שומרים", אבל לעזרתה נחלץ קיין ווייז (צ'נינג טייטום), שהוא הכלאה גנטית בין איש וזאב, כי החייזרים יכולים לעשות דברים כאלה דרך אגב, והוא שירת בצבא של אחד מהם אבל עזב כי הוא נשך מישהו, ויש לו מגפיים מעופפים ויש גם זוחלים מכונפים שנראים כאילו יצאו מ"רומח הדרקון", ומדי פעם, משום מה, פיל. זאת לא העלילה. זה אפילו לא תקציר של העלילה. אלה רק כמה מהנפשות הפועלות בסמטוכה הכללית של הסרט, שמעמיס כל כך הרבה מושגים, שמות, נהלים, היסטוריה, מנהגים, פרוצדורות וסוגי חייזרים, שהדמויות נדרשות לספק הסברים ואקספוזיציה אפילו עמוק לתוך המערכה השלישית של הסרט - ועדיין קשה לעקוב אחרי מי שעושה מה ובשביל מה.
דבר אחד שכן ברור הוא שהיקום של "ג'ופיטר" מאוד מסודר ופועל על פי נהלים. עלילות שלמות מתנהלות בחיפוש אחר היתרי בנייה והמקבילה החללית לטופס ירוק. אנשים יושבים ומסבירים זה לזה דברים, לאט ובזהירות. סיקוונס שלם ומושקע של הסרט עוסק בביורוקרטיה בינכוכבית, כי מה מגניב יותר מביורוקרטיה?
מילה קוניס היא שחקנית חיננית מאוד אבל היא מגלמת כאן את ג'ופיטר, דמות נטולת כל רמז לאופי, שלאורך כל הסרט לא עושה שום דבר משמעותי חוץ מלהחליף בגדים, ומדי פעם ליפול ממקום גבוה כלשהו כדי שאיש הזאב המעופף יציל אותה. טייטום נחשב אולי פעם לחתיך ריקני, אבל מאז הוא כבר הפגין הופעות קומיות משובחות ב"רחוב ג'אמפ" והופעה דרמטית עם ריח אוסקרי ב"פוקס קצ'ר". עכשיו כבר ברור שהוא שחקן בעל יכולת - אבל לא כאן. את המשחק שלו היה אפשר להגדיר כ"עצי" אם זה לא היה מהווה עלבון כלפי גרוט. הרגעים המביכים ביותר בסרט מתרחשים כשהשניים האלה אמורים להפגין חיבה זה לזה. שני רובוטים המקריאים זה לזה את תחזית מזג האוויר בשפלה היו מפגינים יותר מתח ארוטי ורומנטיקה משני השחקנים הלוהטים האלה.
וישנו גם אדי רדמיין. זה כבר סיפור שונה לגמרי. רדמיין (המדהים ב"התאוריה של הכל", שעליו הוא מועמד לאוסקר) לא מסתפק, כמו השחקנים שמסביבו, במשחק של קרש, אלא עושה את ההיפך המוחלט: אובר-אקטינג ברמה מסוכנת. כל שורה ושורה שלו בסרט נאמרת או בלחישה צרודה או בצרחה היסטרית. הוא כל כך מוגזם וכל כך גרוע שהוא הופך בקלות לדבר המבדר ביותר בסרט.
עוד דבר שהוואשובסקיז לא טובים בו, בלשון המעטה, הוא הומור. הסרט מתייחס לעצמו ברצינות משמימה. נראה שמישהו ניסה לתקן את המעוות וסיפר לוושאבסקיז שהקהל צריך גם לצחוק מדי פעם, אבל הם לא באמת הבינו את המושג. הם מתייחסים להומור כמו אלן טיורינג ב"משחק החיקוי". מדי פעם הם מכניסים איזו שורה שעשויה להתאים להגדרה של "בדיחה", כפי שהיה מפרש אותה חייזר, וקשה להחליט האם הם באמת התכוונו להצחיק או שזה היה סתם טקסט גרוע להדהים.
ומנגד, את הדברים שהוואשובסקיז תמיד עשו טוב הם עדיין עושים טוב. סצנות האקשן אמנם לא מציעות שום דבר מהפכני כמו "זמן הקליע" ב"מטריקס", אבל הן דינמיות, תלת-ממדיות אנשים נעים כל הזמן מעלה ומטה, ולא רק על המישור - ויפות. יש גם כוכבים יפים, חלל יפה, ספינות חלל יפות ותלבושות מוזרות מאוד (ויפות). מהרגע שהוואשובסקיז התחילו לעצב את הסרט, הם פשוט לא הפסיקו. נראה כאילו עבדו עליו שישים ארט-דיירקטורים עם סגנונות שונים, ולאחים לא היה לב לוותר על העיצוב של אף אחד מהם. לכן הסרט מלא ודחוס ב... דברים: בגדים מטורפים וחייזרים משונים ומכונות ביזאריות. בהרבה סצנות עומדים ברקע ניצבים שאינם אומרים מילה ואין להם שום תפקיד בסרט מלבד לדגמן משהו שנראה כמו שירבוט לילי של ז'אן פול גוטייה, אחרי ערב ארוך שכלל הרבה חומרים לא חוקיים (ובאמצע, משום מה, יש פיל). אבל יפה ככל שיהיה, הסרט עדיין משעמם.
זה אולי לא הוגן, אבל פשוט אי אפשר שלא להשוות את "עלייתה של ג'ופיטר" ל"שומרי הגלקסיה" גם הוא סרט הרפתקאות בינכוכבי צבעוני עם המון דמויות, תרבויות, עולמות ויחסים מורכבים ביניהם. בשניהם היה אקשן מוצלח. שניהם היו מעוצבים יפה. אבל ההבדל הוא שב"שומרי הגלקסיה" היה גם פאן, הומור, שנינות, דמויות כתובות היטב, אפילו אם הן לא אומרות יותר משלוש מילים. כל דקה אקראית עם סטאר-לורד היא מבדרת משעתיים עם ג'ופיטר - לכן "שומרי הגלקסיה" הוא אחד הסרטים המבדרים ביותר של השנה האחרונה, ו"עלייתה של ג'ופיטר" הוא אסון.
(וברצינות, מה היה הקטע עם הפיל).