מקבוצת חסרי חוליות

ג'יילס פיטרסון הוא אמנם אבי האסיד ג'אז, גדול סנדקי הג'אזי-פאנקי-חזי והאיש עם תוכנית הרדיו הכי יוקרתית בעולם בערך, אבל בפעמים הספורות שנכחתי במסיבות בהן הוא תיקלט בלונדון ובישראל (ערב קיקיוני במיוחד בהאנגר 11 שהיה כמעט ריק לגמרי), לא הצלחתי להתרשם ממנו לא כדי.ג'יי ולא כאנין טעם במיוחד.

אבל שלא תטעו: פיטרסון בדרך כלל יודע לבחור אותם אחד-אחד. הצצה ברשימת הקטעים של “World Wide”, דיסק הסט הכפול שיצא לפני שנתיים והיה מאוד פופולרי בקרב מספרות, כוללת את ג'יל סקוט, ג'ורג' בנסון, הרברט, קליס, ויקטור דופלה. פיטרסון משחק יופי על הקו שבין נשמה לג'אז להיפ הופ וכו'. באקלים מועדוני, אם אתה לא יודע לתזמן, לעקם ולערבל הכל כמו שצריך, כל הסלט הבאמת מגניב הזה לא מזיז את הצ'ופצ'יק. כזה הוא פיטרסון – יש לו כוונות טובות, יש לו תקליטים טובים, אבל חסר לו האומפף שיהפוך אותו מאדריכל של אווירה לבאמת די.ג'יי. עד אז הוא רק שדרן רדיו חשוב שמילה אחת שלו יכולה להזניק אלף תקליטים של ג'זנובה.

“World Wide 2” הוא דיסק ההמשך לדיסק ההוא. הפעם מדובר בדיסק בודד ובדיוק אותה אג'נדה. תסמכו על פיטרסון שהוא לא יזוז מילימטר מהתבנית והניחוח: ג'אז-ג'אזי בריטי (סינמטיק אורקסטרה), ג'אזי-ג'אז אירופאי (ג'זנובה) והמון ג'אזי-ג'אז-ג'אזי בכל מיני שמות אחרים, שבאופן די מדהים נשמעים בדיוק אותו הדבר עם אותם תיבולי אלקטרוניקה וכלי נשיפה ותחושת ה"עוד שעה אני לא זוכר מה בכלל שמעתי כאן". באגף היציאות יש בדיסק הזה קטע פגז של סאן-רא (לא חוכמה: כל קטע של סאן-רא הוא פגז) ושיתוף פעולה מלבב בין צ'רלי האנטר ומוס דף.

“World Wide 2” לוקה בפיטרסוניות טיפוסית: לקרוא לו דיסק מיקס יהיה עלבון (שדרנית בגלגל"צ ממקססת יותר טוב מזה); לא ניכר שהושקעה מחשבה בבחירת הקטעים, אלא שפיטרסון פשוט הטיל כאן את הסחורה הרגילה ונתן לתדמית לעשות בשבילו את העבודה. יש מספיק בתי מרזח שבהם הדיסק הזה יהפוך ללהיט ולא בכדי – הוא מתיישב היטב באחורנית של האוזן ולא מבקש לעשות יותר מזה. יש משהו די מדאיג באופן שבו מרבית הקטעים בדיסק הזה מתפוגגים. רוב הקטעים בדיסק הזה מתאפיינים בהפקה חדה וסאונדים "נכונים", אבל הם בסך הכל תצוגה אסתטית וסטרילית ולא גירסה שיכולה לשפוך אור חדש על כל הג'אז הזה (כמונח, ז'אנר ותחושה קיומית).

אם זה מה שג'יילס פיטרסון אוהב, אני לא יכול להתווכח איתו. מצד שני, מיצג כזה של עצלנות באמת מוריד את פיטרסון לדרגה של "גלובל אנדרגראונד", כלומר מצרף אותו לחבורה של אנשים שמוציאים דיסקי מיקס רק כדי לאשש את התדמית הציבורית והכלכלית שלהם.