שתי עונות לה לשנה הטלוויזיונית שלנו: עונת זימרה ועונת בישול, יחד הן חיות בהרמוניה מלאה על המסך בשנים האחרונות. פעם הנאמברים מלווים את זמזומי האזעקות העולות והיורדות של המלחמה התורנית בקיץ, ופעם התבשילים המהבילים מלווים אותנו בתווך שבין הסקרים והשקרים של מערכת הבחירות התורנית בחורף, ולפעמים להיפך. עוד לא יבשו הדמעות של הנער הדחוי שרק חלם לשיר על במה מול קרן פלס, עוד לא הסתובבו הכיסאות האחרונים של המנטורים, וכבר הגיע זמן הדמעות של בטי רוקאוויי על הדג שנשפך על כתפו המנחמת של חיים כהן.
לפני שמדברים על "מאסטר שף VIP" שווה להקדיש קצת זמן למחזוריות המונוטונית הזאת שנכפתה עלינו. קצת כמו הפוליטיקה הישראלית, גם הטלוויזיה שלנו מובילה אותנו לבחור שוב ושוב באותם המרכיבים בדיוק, גם אם ברור שמגיע לנו יותר ושבעצם אנחנו לא באמת חייבים לשיר או לאכול בכל רגע נתון. עונת ה-VIP הזאת מסמלת יותר מכל דווקא את קשת והתהליך שעובר עליה בשנים האחרונות. מי שהיתה בעבר הזכיינית שמזוהה עם חדשנות, אומץ וחוצפה לאתגר את הקהל שלה עם מוצרים מפתיעים, זורקת בשנים האחרונות שוב ושוב את אותם מוצרים על המסך. "הכוכב הבא" שהיא גלגול של "כוכב נולד", "הפרלמנט" שהיא ספין אוף ל"ארץ נהדרת" ו"תשעה חודשים" שיצאה מהבוידעם אחרי ארבע שנים (ונראתה כמו חיקוי חיוור ל"בייבי בום").
הבוידעם היה המקום שבו שכנה גם העונה המיוחדת הזו של "מאסטר שף", שצולמה כבר לפני שנתיים אך נשמרה על רצפת חדר העריכה. היא מגיעה אלינו כעת רק דקה וחצי אחרי שריאליטי בישול אחר בכיכובים של סלבס ירד מהמסכים. על העובדה ש"הצילו" היתה מוצר טלוויזיוני רע כנראה שאין באמת ויכוח, הבעיה הגדולה היא שהנוכחות שלה כרסמה משמעותית באטרקטיביות של עוד עונת מפורסמים מבשלים. אין באמת הבדל בין החביתה של יעל בר זוהר למאפה החצילים של שלמה שרף, או בין הניסיון הקצת מתאמץ לתבל את האווירה בבדיחות עצבניות מצד אבי נוסבאום או הדר לוי. הבעיה האמיתית היא שכל המהות של עונת סלבס היא לחשוף בפנינו את המעטה הפנימי של אנשים מוכרים. זו הסיבה ש"הישרדות" ו"האח הגדול" נהנו מעונות VIP מוצלחות. היה שווה להתיישב כדי לגלות שגם היפים והמוצלחים מגיבים בדיוק כמונו ברגעי לחץ.
הדינמיקה הידידותית של "מאסטר שף" לא משרתת את המטרה של עונת הסלבס. בין אם יצליחו במשימת הישרדות או לא, בין אם יקלעו לטעמם של השופטים, לא נלמד באמת שום דבר חדש על 12 הכוכבים של העונה הזו. אף אחד לא יגרום להם לישון באוהל בג'ונגל עם אנשים שהם מתעבים או להילחם על סיגריות עם הבן של שימי תבורי. במובנים של בישול עילי כמו ששופטי "מאסטר שף" מקפידים כל כך לקדש, מדובר במקבילה של קינוח פרווה. מוכרת, נוסטלגית, כיפית לנשנוש, אבל עדיין פרווה. שום דבר שיונתן רושפלד או קשת היו רוצים להיות חתומים עליו בימיהם הגדולים. ההנחה שאפשר לשלוף עונה כזו מהפריזר, לחמם ולהגיש בתיבול מלמולי אייל שני, מעידה לא מעט על האופן שבו קשת רואה את הטלוויזיה שהיא מציעה לנו לטעום בשנים האחרונות, ואפילו יותר מזה על האופן שבו היא רואה אותנו כסועדים הקבועים שלה.
המחזוריות הזאת מאפיינת את פרק הבכורה של "מאסטר שף VIP" מתחילתו ועד סופו. למרות שהיו, כאמור, שנתיים לתבל ולהפוך את המוצר הזה לקריספי ומעורר תיאבון, קיבלנו כאן שיחזור מושלם לכל המניירות הקבועות. 17 דקות עברו עד שמישהו הזכיר בפעם הראשונה את ההקבלה בין אוכל לבית, 19 דקות עד שמוזיקה מלנכולית ליוותה את סיפורי הילדות של שלמה שרף בכפר סבא, 20 דקות עד שמישהו החליט לאהוב את חיים כהן (פנינה) ובדיוק 30 דקות עד שראינו לראשונה את השילוב בין דגים לרוטב חריף (עדן). הטקסטים אותם טקסטים ("בשלו לנו את עצמכם"), הטסטמוניאלס אותם טסטמוניאלס ("לחץ", "בלק אאוט", "שמע ישראל) והניצול המניפולטיבי של כל סצנת בכי מגיע קומפלט עם מבטי הזדהות, סיפורים על אמא ופרשנות עמוקה ("את מתגעגעת, רואים"). בתוך חמש דקות של היכרות ראשונית למדנו שבישול הוא בדיוק כמו סטנד-אפ, אופנה, משחק, שירה ואימון כדורגל. אפילו שם, בהזדמנות הכמעט יחידה להיכנס קצת מתחת למעטה הערוך היטב של המתמודדים, קיבלנו שורה של תשובות שנלקחו ממדריך היח"צן למתמודד המתחיל. השופטים מקפידים בכבודם של הבשלנים ונזהרים בביקורת והמקסימום של האקשן שקיבלנו היה: "לא נורא, תשתדל יותר בפעם הבאה"
בחירות הליהוק של העונה החדשה ממשיכות את מוטיב הלופ. פנינה טורנה, בטי רוקאוויי, אתי לוי, נועם טור, כולם היו כבר על המסך שלנו וחשפו את כל מה שניתן היה לחשוף (מהסכסוך עם זהבה בן ועד הטנגה של נועם טור). אם כבר הוחלט להשקיע את הכסף והמשאבים בעונת VIP מן הראוי שהיינו מקבלים 12 פרצופים חדשים. "מאסטר שף" היא בסופו של דבר מוצר מבוסס רגש ואותנטיות. שני דברים שמאד קשה להשיג כשברור מה יגידו השופטים והמתמודדים בכל רגע נתון. זאת סוג הטלוויזיה שקל לעשות, אבל לא זו שבגללה מלקקים את האצבעות כשהכתוביות עולות.
בסופו של יום מאסטר שף היא מאסטר שף. הטוב הבסיסי שטמון בה מוציא תמיד את הצדדים היפים של המתמודדים. כך שלמה שרף, סמל הצעקנות של יציע העיתונות (שהתבטא גם בציטוט "מקווה שלא אזרוק את הסיר על שני או על חיים כהן"), מתגלה כסבא חמוד וביישן שמנסה לעמוד בסטנדרטים של אמא. בטי רוקאוויי יכולה לגהץ מחדש את התדמית הבעייתית עם דמות הקלאמזית האהובה אחרי חשבון נפש, ונועם טור? טוב, אפילו בישול ארוך לא יצליח להוציא ממנו את הצנוניות. התגלית הגדולה של הפרק הראשון היא כמה מעט השתנה באנרגיות של איה קרמרמן מאז שעזבה אותנו לטובת "הניקיונות והמטבח" לאחר שחזרה בתשובה. ברגעים שלה על המסך ראינו פתאום פוטנציאל של תוכנית סלבס עם עקיצות למתמודדים האחרים, טיזינג לשופטים ותחושה שמישהי באה לנסות לנצח ולא להתחבק עם החבר'ה ליד המדורה.
הרכב השופטים המאוזן להפליא הוא סוד הקסם של "מאסטר שף". חיים כהן ימשיך להיות המאמי, אייל שני יאמר דברים מוזרים, רושפלד יגלגל בעיניו ויפלוט "בסדר נו" על כל מנה שלא יצאה תחת ידיו ומיכל אנסקי תטרוף ברעבתנות ותשמיע קולות גרגור. זה נחמד, זה ביתי, זה מוכר וכנראה שימשיך לעבוד. כאמור, "מאסטר שף VIP" היא עוד מנה בתפריט הקבוע של קשת. רק אל תתנו ל-VIP לבלבל אתכם. בסופו של דבר חיממו את המאסטר שף הקודמת במיקרו. בתיאבון.