סניור קונצנזוס

"פאטי דיפוזיה וטקסטים אחרים", ספרו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר שראה אור בעברית לאחרונה (בבל), העביר לי את הצום מצוין (זה ספר די קצר. בשאר הזמן אכלתי). אמנם לא מדובר בסרט שעובד לכדי ספר, אלא ברשימות וסיפורים שהתפרסמו בעבר בעיתונות הספרדית, אבל חוויית הקריאה בספר של המדרידאי הזה היא בהחלט חווייה קולנועית. הצבעוניות הקרנבלית המפורסמת של אלמודובר, על כל שנינויותיה והפתעותיה, לא נעלמת גם כשהיא מובאת בדפוס.

הספר מכיל סיפור אחד ארוך, שבו מתארת פאטי דיפוזיה, כוכבת פורנו בעלת שם עולמי, את חיי היומיומלילה שלה (היא אינה ישנה אף פעם), שנראים גם הם כמו סרט פורנו. בדומה לסרטיו, מתעסקת גם כתיבתו של פדרו במורכבות היחסים ובבלבול שבין פנטזיה למציאות. גדולתו היא אולי במודעות שלו לעובדה שגם כשהעלילה מדברת על המציאות, היא עדיין כלואה במתחם הפנטזיה: בסיפור, בסרט - במדיום.

אלמודובר כותב על מדריד של שנות השמונים, שהיא גירסה של ניו יורק בשנות השבעים, ואולי תל אביב של תחילת שנות התשעים. עירוניות תוססת ונהנתנית, פוסט-פראנקואית או כל סוג אחר של גילוי חופש ופלורליזם פורץ גבולות, שיוצר געגוע גם אצל מי שבכלל לא היה שם. כי בהיפוך אלמודוברי, אולי אף אחד לא היה שם, מדריד הרוגשת של שנות השמונים מעולם לא היתה קיימת.

רוב הטקסטים האחרים (ביניהם ראיון עם עצמו ו"איך להפוך לקולנוען בעל שם עולמי", בהם מוסר היוצר פרטים מעניינים על חייו ועבודתו) דורשים מידה מסוימת של היכרות ועניין בעבודתו של הבמאי. אך בימינו אין זו בעיה - אלמודובר הוא הקולנוען שאף אחד לא מתבייש לאהוב. לא אבא שלי ולא שמוליק דובדבני. ובמנעד הזה שבין איש מחשבים ואינטלקטואל פוסט-פוסט-מודרניסט אפשר למצוא בערך את כל מי שאתם מכירים. שניות אחרי שתהפכו את הדף האחרון של הספר, כבר יתגוששו אחיכם הקטנים על הזכות להיות הבאים בתור, ובסעודת צאת החג כבר תדסקסו את הפילמוגרפיה.

כמבקרת דווקאית, יש בזה משהו מרגיז עבורי, אני מודה. ניסיתי למצוא בספר סיכה, אותה אוכל לנעוץ בבלון הקונצנזוס הנפוח הזה, אך ללא הצלחה. מכתיבתו מצטייר הספרדי בהחלט כבחור לעניין, שכמו בסרטיו נשאר תמיד עם אוזן אחת לכיוון האמנות ואוזן שנייה לכיוון העם (הספר יצא אמנם לאור ב-91', ונכתב עוד הרבה לפני כן, אבל כולי אמונה שזה לא השתנה), בחור צנוע ושחצן, חד כתער ומבולבל, המתייחס אל עצמו באותה כפילות שבה הוא מתייחס לאמנותו. "...זר נכנס לחיי. והזר הזה הייתי אני", כותב אלמודובר על עצמו.

נכון, יש גם כמה טקסטים טיפשיים ממש, ובאופן כללי מדובר ברשימות קלילות למדי, ניו- ג'ורנליסטיות משהו, שאין להעמידן בשורה אחת עם כל מיני סרוונטסים ובורחסים. אז מה? דווקא קלות הדעת הזו מעוררת השראה, מזכירה לקורא את ההנאה שבכתיבה, את חדוות היצירה הבראשיתית, ומעודדת אותו לכתוב טקסטים משונים ולהודות שאם אלמודובר היה מתמודד על ראשות ממשלת ישראל, הוא בטח היה מנצח.