ג'ניפר לורנס, סקרלט ג'והנסון ואמה ווטסון כולן רצו לככב ב"הולכת רחוק", העיבוד הקולנועי הטרי לספרה של שריל סטרייד, והן לא היו היחידות. כמעט כל כוכבת הוליוודית חפצה לגלם את דמותה של הצעירה האמריקאית שהתגרשה מבעלה, שכלה את אמה, התמכרה להרואין ולסקס מזדמן ואיבדה כל תקווה או רצון לחיות, עד שהחליטה לברוא את עצמה מחדש דרך הרפתקה: ב-1996 יצאה לצלוח את שביל הרכס הפסיפי שבין קליפורניה לאורגון, וצעדה לבדה את אלפי הקילומטרים המפרכים עד שגאלה את נשמתה.
לא פלא שהתפקיד משך כל כך הרבה מחזרות. לא רק שמדובר במקרה נדיר בו אישה עומדת במרכז סרט הוליוודי, אלא שזו גם דמות נשית מהסוג שכמעט אין לשחקניות הזדמנויות לגלם ראינו כבר לא מעט סרטים על גברים שמתגברים על איתני הטבע, אבל בקושי צפינו במין השני עושה זאת על המסך. נוסף לכך, די היה ברפרוף על קורות חייה של סטרייד כדי להבין שמי שלא תגלם אותה, בוודאי תזכה בשלל מועמדויות ופרסים כהוקרה על כך שעמדה באתר הנפשי והפיזי הזה.
ואכן, הג'וב נפל בסופו של דבר לידיה של ריס וית'רספון, וכצפוי הכוכבת קיבלה עליו השנה מועמדות לכל הפרסים האפשריים, כולל לאוסקר. סביר להניח שלא תזכה בו, כיוון שבלתי אפשרי להתחרות בהופעתה של ג'וליאן מור כחולת אלצהיימר ב"עדיין אליס". אך זה לא ישנה את העובדה, שהופעתה כאן מתגלה כתפקידה הטוב ביותר מאז עשתה את טבילת האש הקולנועית שלה בתחילת שנות התשעים.
טוב שוית'רספון קיבלה את התפקיד ולא מישהי צעירה יותר. כבר בשלב מוקדם מתברר כי השחקנית בת ה-38 נמצאת בדיוק בשלב המתאים בהתפתחותה האישית והמקצועית בשביל הסרט הזה. היא מספיק צעירה כדי לגלם מישהי באמצע שנות העשרים לחייה, אך גם בוגרת ומפוכחת דיו לעשות זאת עם בשלות וריחוק שהופכים את דמותה לאמינה, שלמה ומעניינת. לורנס, ווטסון וכל כוכבנית אחרת היו ככל הנראה חוטאות במאמץ יתר ובמשחק מנייריסטי כדי להוכיח את עצמן. בעלת המלאכה המשופשפת, לעומת זאת, משדרת שקט נפשי וטבעיות מוחלטת. בתצוגה שלה יש קשיחות ומסירות, כך שאין ספק כי הסתערה על התפקיד בציפורניה. ובכל זאת, אנו לא שומעים את החריקות.
גם לורה דרן, המופיעה בצד וית'רספון כאמה של הגיבורה, קיבלה מועמדות לאוסקר. במקרה שלה, זה קרה בקטגוריית שחקנית המשנה, ואצלה ההופעה פחות מרשימה ולכן הפרגון נראה קצת פחות מוצדק. ככל הנראה, הוא נובע מכך שהיא מגלמת אישה המתה מסרטן, דבר שתמיד מוסיף נקודות בעונת הפרסים, וגם ובעיקר מפני שהמצביעים התרגשו לראות את כוכבת הניינטיז ("לב פראי", "פארק היורה") שבה למרכז הבמה לאחר כל כך הרבה שנים.
מי שביים את שתיהן הוא ז'אן מארק ואלה, שגם בשנה שעברה ניווט שתי תצוגות משחק שקיבלו פרגון מחברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע אז היו אלה מת'יו מקונוהיי וג'ארד לטו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס". ארבע המועמדויות המצטברות בשנתיים האחרונות מלמדות כי הבמאי הקוויבקי יודע לעבוד עם שחקנים, והצפייה הסוחפת והמרגשת ב"הולכת רחוק" ממחישה כי יש לו שלוש איכויות בולטות נוספות.
קודם כל, ואלה הוא אשף עריכה: הסרט מזגזג ללא הרף בין מסע הגאולה של סטרייד ובין הביבים בהם היתה שקועה בחייה הקודמים, מה שעלול היה להפוך בידיים מיומנות פחות לרצף פלשאבקים תזזיתי, מבלבל ומייגע. אך בהובלת הבמאי המוכשר, התוצאה מתגבשת לכדי חוויה קוהרנטית, חלקה וחזקה.
כמו כן, ואלה מוכיח כאן כי בכוחו לעבוד עם עוד ישויות חוץ משחקנים ושחקניות. הבמאי מיטיב גם לביים את הטבע הדומם, ולמעשה הופך את רכס ההרים לגיבור בפני עצמו ומעניק לו ממד מיתי שממלא את המסך בעוצמה. הוא מצליח להדביק אותנו באמונה כי המקום מאפשר לנפש להיטהר, להזדכך ולהתעלות. לא פלא כי דווקא הקוויבקי השכיל להאיר כך את פיסת האמריקנה: הרי לעתים קרובות לאורך ההיסטוריה של הקולנוע, אאוטסיידרים שהגיעו מחוץ לארצות הברית, וים ונדרס למשל, ידעו להעמיד באור קסום את מה שכבר נראה מובן מאליו למי שבילו בו את רוב חייהם.
ולסיכום, כפי שקרה עוד ב"קרייזי" הקוויבקי, סרטו הראשון שהופץ בארץ, שוב מתגלה ואלה גם כמעצב פסקולים שמימיים. כמו הטבע, גם השירים אצלו אינם רקע שרירותי. כך, למשל, "סוזן" של לאונרד כהן ו"אל קונדור פסה" של סיימון וגרפונקל לא נבחרו לפה סתם בשל יופיים: הסיבה לכך היא שהשניים הם מעשיות רוחניות, מלנכוליות אך מלאות אהבה והשתאות לאדם ולמה שמקיף אותו. זו גם הדרך הטובה ביותר להגדיר את הסרט כולו, ולכן מובן שאין מתאים מהם ללוות את רגעי המפתח שלו.
הכל כאן מתחבר בהרמוניה: השחקנית הנכונה עושה את התפקיד הנכון בזמן הנכון לצלילי השירים הנכונים, וגם אם זה לא יביא לווית'רספון פסלון בזמן אמת, "הולכת רחוק" לא יישכח, ובהחלט עוד עשוי להיזכר בהיסטוריה הקולנועית כסרט פולחן מעורר השראה: השראה בכל מי שחשב כי נפשו הפצועה כבר לא תמצא מזור, בכל מי שהיססה לטפס על הר בגלל שאמרו לה כי הנעליים הדרושות לשם כך גדולות עליה, ובכל מפיק שפסל תסריט רק כיוון שעומדת במרכזו אישה.
מי יודע, אולי הצלחתו הביקורתית, הממסדית והכלכלית של הסרט אף תעודד את הוליווד להפיק עוד פרויקטים על גיבורות מסוגה של שריל סטרייד. אולי בעתיד וית'רספון לא תידרש להיאבק על תפקידים כאלה עם לורנס וג'והנסון, כי מלכתחילה יהיה מספיק לכולן.
ומה אתם חשבתם על "הולכת רחוק"? ספרו לנו בפייסבוק