בפעם הקודמת שראיתי את קליס בהופעה חיה זה היה בקיץ האחרון בפסטיבל גלסטונברי באנגליה ביחד עם 50 אלף בריטים, שבעיקר חיכו למנה העיקרית של אותו ערב בדמות ג'ק וייט ומטאליקה, ובינתיים תפסו מקום טוב על הדשא הבוצי כדי לא להיתקע רחוק מדי על הבמה בשעות השיא.
קליס היתה אחת מהזמרות שתפקידן להנעים להם את הזמן עד החשכה, בזמן שהם תוקעים ג'אנק פוד שעושה מחלות לב, והיא אכן הביאה להם את ה-FOOD, כשם אלבומה האחרון והמוצלח, בתוספת קצת מילקשייק בצד.
אמנם להופעה ההיא קליס באה מצוידת בלהקת נגני לייב מרשימה, אבל בדיוק כמו הליין אפ ההזוי של הפסטיבל באותו יום מלכתחילה, משהו לא עבד. אולי זה מזג האוויר המבאס, אולי הכמות הגדולה מדי של הקהל שהיא לא רגילה אליו בשנים האחרונות, כנראה גם וגם, אבל קליס התקשתה להחזיק את הקהל במשך סט של 50 דקות, וגרוע מזה, לשמור על יציבות בקולה.
בגלל שקליס היא אחת הפייבוריטיות שלי מתחילת הקריירה שלה, הופעתה אתמול (שישי) בזאפה הרצליה, שנדחתה בכמה חודשים הודות לצוק איתן, היתה בהחלט הזדמנות מעולה לתיקון הרושם ועוד בתנאים שכל חובב מוזיקה יכול לבקש: מועדון של 350 איש עם סאונד ראוי. הזדמנות נדירה לראות את אחת הכוכבות הגדולות של תחילת המאה ה-21בגרסה אינטימית. הזדמנות שעד לפני עשור וקצת נראתה דמיונית. והפעם זה בהחלט הרגיש כמו הדבר האמיתי.
כידוע, מיקומה של קליס בשוק המוזיקה העולמי היום הוא כמעט וזניח בהשוואה לימי הזוהר שלה (טיפ לקוראינו: לרוב, אם אמן בינלאומי בא לישראל, סביר להניח שזה מצבו) וקדמה לו קריירה מפוארת אבל לאו בהכרח יציבה, אלא כזאת שנעה בקלות בין הצלחה גדולה לכישלון מפואר (אלבום בכורה היסטרי ואלבום שני מכה), החלפת ז'אנרים תכופה (מהיפ הופ לאלקטרוניקה איזוטרית להיפ הופ ולדאנס וההפך) וגם קצת משברים אישים ומשפחתיים קלאסים (חתונה, ילד וגירושין מהראפר נאס. ושוב פעם חתונה).
כל אלה, בתוספת הקריירה החדשה שטיפחה בשנים האחרונות כשפית כמנחת תוכנית בישול, שהפכה את המוזיקה לדבר המשני בחייה, מביאים את קליס לזאפה משוחררת מלחצים, יש שיאמרו משוחררת מדי, הודות לעליות התכופות של בנה לבמה, היצמדות לדפי הטקסטים של השירים מחשש לשיכחה (סיבוב ההופעות האחרון שלה בעולם נגמר בכלל בספטמבר), או השיח המדי מתמשך עם הקהל והנגנים על הבמה.
אבל דווקא השכונה הקטנה הזאת היתה חלק מהקסם של המופע שהציג לקהל המקומי את הקליס הכי טובה שאפשר לקבל בנקודת הזמן הזאת. זמרת שמתבגרת בכבוד (אמנם רק 35, ובכל זאת), עם קול נמוך צרוד ונדיר שגם השתבח עם השנים ונשמע מדהים בלייב. ואכן, מה שלא עבד בקור הבריטי, עובר מעולה במבנה המחומם של הזאפה. לפעמים, כמו בביצוע ל-"Cobbler" מהאלבום האחרון, כשהיא עולה בכמה אוקטבות בצורה מושלמת, זה גם מאוד מרשים.
העיבודים של הלהקה המצומצמת, אבל המאוד מדויקת (קלידן, בסיסט, זמרת ליווי וחצוצרן שמוביל את החבורה), תואמים לרוח האלבום האחרון שהפיק לה דייב סטיק איש TV ON THE RADIO: עיבודי סול ובלוז קלאסי, אבל גם נגיעות אפרו ביט, ולפעמים קצת לטיני, שמזגזגים בצורה חכמה בין אווירה של מופע במועדון מעושן בסבנטיז לאווירת מופע במועדון לאס ווגאסי מפונפן.
והתוצאה היא ביצועי לייב מרשימים לשירי האלבום החדש, שדי תואמים לגרסתם המוקלטת, עטיפה חדשה ידידותית לקלאסיקות מופקות לעילא במקור כמו "Millionaire" ו-"Trick Me", איתן פתחה את המופע, ואפילו להיטי דאנס מתקופת הגטה/האריס שלה (""Acapella", "4th Of July ו-"Bounce"), מקבלים טיפול מבריק מחדש (ליין חצוצרה שמחליף ליין סינטי), עושים כבוד למקור ומרימים את הקהל.
דווקא העיבודים ללהיטים מקליידוסקופ, אלבומה הראשון והמופלא, "Get Along With You" ו-"Good Stuff" נצמדים להפקה המקורית של הנפטונז (למה לגעת באמת בדבר כה מושלם), ורק חבל שנפקד מקומו של להיט הפריצה הכה אהוב שלה מאותו אלבום "Caught Out There". ואם כבר אנחנו מתבכיינים, אז למה נחסך מאיתנו גם "Got Your Money" שהיה מתוכנן בסטליסט.
את הביצוע ל-"Milkshake" האימתני שתוכנן לאמצע הערב, היא דחתה כמעט לסוף, וכשזה קרה, הפך הזאפה למשך שלוש דקות למועדון חפלות הודות לעיבוד קליפסו לטינו מוגזם אבל יעיל, שהותיר מהמקור רק את מהלכי האקורדים הערביים והדרבוקות שתפרו לה בזמנו פארל וויליאמס וצ'אד הוגו. מעבר לים יכולים לקרוא לזה עד מחר: "לטיני, קליפסו ואלוהים יודע מה עוד". אצלנו קוראים לזה מזרחית. אי אפשר היה לבקש סיום מתאים מזה להופעה של קליס בארץ הקודש.