מי שברחו מהמזרח התיכון לברלין גילו בסוף השבוע האחרון כי אין לברוח והוא מחכה להם גם בעיר הגרמנית. פסטיבל הקולנוע המסורתי והיוקרתי שלה נפתח ביום חמישי, ובשלושת ימיו הראשונים צץ האזור שלנו מכל אולם ומכל פינת רחוב.
קודם כל, היתה את הקרנת הבכורה האירופאית ל"בן זקן", סרטה העלילתי הראשון של אפרת כורם, שעוקב אחר אב אשקלוני הנאלץ ללמוד כיצד לשחרר את אחיזתו ההדוקה יתר על המידה מבתו היחידה. דרמה זו מתחרה ב"פורום" - מסגרת הצד השנייה בחשיבותה שבפסטיבל, המוקדשת לקולנוע ניסיוני ו/או מחוספס. ואכן, פרי הביכורים של היוצרת הישראלית עונה על ההגדרה השנייה. זהו ניסיון מובהק לייצר תשובה מקומית לניאו-ריאליזם האיטלקי: משימה שרבים כבר נכשלו בה בעבר, אך הבמאית עומדת בה בהצלחה, כך שהתוצאה מתגלה כחוויה מזוקקת וכובשת.
כורם מיטיבה לאפיין באופן מדויק ומפורט את הקשר בין האב לבתו, אך בכל זאת משאירה בתוך הדינמיקה המשפחתית מקום לשלל שאלות חברתיות, עדתיות, מגדריות ובעיקר דתיות - "בן זקן" הוא סרט מורכב ומתוחכם בהרבה מכפי שמעידה חזותו הפשוטה, הצנועה וחסרת היומרות. התסריט שלו נוגע באופן מעורר מחשבה בסוגיות כבדות משקל שעולות מתוך היהדות, ובראשן הוויכוח בין בית שמאי ובית הלל האם נוח לו לאדם שנברא .
מעלה נוספת של הסרט היא עבודת המשחק. כמיטב המסורת הניאו-ריאליסטית, מככבים בו שחקנים לא מנוסים. רובם גם אלמוניים, למעט אחד - אלירז שדה בתפקיד הראשי, שכבר בשניות הראשונות מוכיח כי יש לו נוכחות קולנועית ומסיר כל חשש שליהוקו היה גימיק. הצופים האירופאים, שכמובן אינם יודעים כי מדובר בכוכב שהתגלה ב"האח הגדול", לא היו יכולים לחשוד בכך לרגע.
לאחר ההקרנה אני פוגש את שדה ושואל אותו אם הוא חש הקלה להסתובב כאלמוני גמור בפסטיבל הברלינאי, בו לשם שינוי כמעט איש מן הנוכחים אינו מכיר אותו, כך שאין לו שום תדמית - לא שלילית ולא חיובית. "זה לא רע, זה מעניין", אומר שדה בתגובה לוואלה! תרבות. "כבר חמש שנים שמכירים אותי ופתאום אתה מסתובב ברחוב ולא מכירים. יש משהו נחמד בזה שצופים בסרט אנשים שלא יודעים מי אתה ועדיין אוהבים את מה שהם רואים. מי שמכיר אותי אולי משוחד מהטלוויזיה ומהרדיו. פה אנשים לא יודעים מי אני ומה אני אז ההערכה שלהם היא מחמאה גדולה".
מי שכן מכיר אותך מגלה כאן אלירז פסיבי יותר ממה שהיינו רגילים אליו.
"פסיבי יותר? פסיבי לגמרי. זה הכל ההדרכה של אפרת. היא הפכה את הקערה על פיה. היא עבדה איתי עד רמת הלהרגיע את הידיים ואת הפנים ואפילו את השפתיים, שגיליתי שאני מזיז יותר מדי. היא שינתה לחלוטין את החיצוניות שלי, ומשם זה חודר פנימה".
ההופעה המשובחת שלך כאן עושה חשק לראות אותך בעוד סרטים. לך יש חשק לככב בעוד כאלה?
"הסרט עשה לי חשק, אבל זה תלוי מה יהיה. אני לא מגביל. אף פעם לא הגבלתי. אם הייתי בן אדם שמגביל לא הייתי עושה את הסרט הזה. צריך לראות מה יגיע ואז נתקדם. לעשות סרטים בעצמי? אני אשאיר את זה לאנשים שיודעים לעשות אותם".
עד שיחליט אם להמשיך בקריירה הקולנועית, יוכלו הצופים בארץ ליהנות מ"בן זקן" כבר מסוף החודש. מגיע לסרט היפה והרגיש הזה למצוא את הקהל שלו, ובעיקר מגיע לו ולשחקניו לקבל חזרה את הכבוד הרב שהם רוחשים לגיבוריו, לזירת ההתרחשות ולמין האנושי כולו.
במרחק של כמה עשרות קילומטרים מאשקלון, במזרח-ירושלים, מתרחשת עלילת "אהבה, גניבה ועוד סיבוכים", גם הוא עבודת ביכורים, במקרה זה של הבמאי הפלסטיני מואיד עליאן. קומדיה שחורה זו מצטרפת ל"בית לחם" ול"עומאר" כחוליה נוספת בשרשרת של סרטים טריים על צעירים מן השטחים שמוצאים עצמם לכודים בין הרשויות הישראליות, ארגוני טרור מקומיים, יקירי לבם ושאיפותיהם האישיות. כאן, המלכוד הזה הוא מנת חלקו של גנב מכוניות שמוצא להפתעתו חייל צה"ל חטוף בתא המטען של אחד מרכביו הגנובים, והקונפליקט הוא מוצג לנו באופן קומי בהרבה מאשר בשני קודמיו.
הקומדיה עובדת, כיוון שלעליאן יש אירוניה דקה ומצליפה, וכן את הנכונות להשתמש בה כדי לירות בכל הכיוונים. אף אחד לא יוצא כאן נקי - לא הישראלים, לא הפלסטינים ובטח שלא האירופאים, שמתוארים כאן כצד הצבוע והנלעג ביותר בסכסוך. "אהבה, גניבה ועוד סיבוכים" הוקרן ב"פנורמה" - מסגרת הצד הראשונה בחשיבותה של הפסטיבל. בשל איכותו ובזכות תכניו, סביר להניח שהקרנת הבכורה הזו תתגלה כמקפצה לתהודה בינלאומית רבה לה יזכה השנה, ואף שלא מתוכננות לו בקרוב הקרנות גם בארץ, אפשר לקוות כי הקהל המקומי בכל זאת יזכה לגלותו במהרה.
במרחק של כאלף חמש מאות קילומטרים מירושלים, מתרחשת עלילת "טקסי" - לא פרק נוסף בסדרת האקשן של לוק בסון, כי אם סרטו החדש של ג'אפר פנהי, שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל. אשתו ואחייניתו של הבמאי נכחו בפרמיירה, אך הוא עצמו לא היה יכול לעשות זאת, שכן כרגיל, הרשויות במדינתו לא הרשו לו לצאת מתחומה.
עם זאת, לעשות סרטים הוא עדיין יכול, גם אם במחתרת, בתקציב אפסי ובלי שיותר לו להוסיף להם קרדיטים ולציין מי כיכבו ומי היו שותפים להפקה. וכך זכינו להתענג בפסטיבל על "טקסי", שבדומה ל"עשר" של קיארוסטמי, מתרחש כולו בכלי רכב, ועוקב אחר הבמאי כשהוא מתגלגל ברחובות טהרן חמוש במונית ובמצלמה בלבד. דרך אלה אנו מקבלים דיוקן נדיר ומרתק מן הסתם של העיר ושל תושביה, ובעיקר של אנשים ושל תרבות שמסרבים להרים ידיים ולוותר על חירותם.
יש רגעים בלתי נשכחים רבים בסרט, אך ביפה מכולם פוגש פנהי שותפה למאבק, שמגישה לו זר לפני ירידתה מן המונית ואומרת לו כי זו מתנה לשוחרי הקולנוע באשר הם. בדומה לכך, גם "טקסי" כולו מתגלה כמעין פרח לאוהבי המסך הגדול - פרח של תקווה, של הומניות ושל הבנה הדדית, שמתעלה מכל מאות הקילומטרים שמפרידים בין טהרן, תל אביב וברלין.
ולא רק בסרטים מן האזור אפשר היה לראות את המזרח התיכון, אלא גם באחת ההפקות האירופאיות-אמריקאיות הגדולות שנהנו מבכורה עולמית בפסטיבל: "מלכת המדבר" הטרי ודובר האנגלית של ורנר הרצוג הגרמני, בכיכובם של ניקול קידמן, ג'יימס פרנקו, דמיאן לואיס ("הומלנד"), רוברט פטינסון ואחרים.
אפוס זה מתחרה במסגרת התחרות הרשמית של האירוע, והוא נקרא בשם כינויה של גרטרוד בל, הבריטית שהיתה לממליכת המלכים ומשרטטת הגבולות של המזרח התיכון בעשור השני של המאה הקודמת. הרצוג מתאר באופן אוהד למדי את השבטים המקומיים עמם התחברה גיבורתו, דבר שעורר את זעם אחד הצופים בגאלה של הסרט. קולו הרועם של המוחה הדהד לפתע באולם באמצע ההקרנה, והוא נעמד וצעק "אתה פרו-מוסלמי! בוז! אתה פרו-מוסלמי!" ויצא בהפגנתיות מן הפרמיירה, מה שהותיר את הבמאי המום ואף מעט פגוע.
אז לא היה חסר אקשן באולמות, ובמהלך סוף השבוע הוקרנו בפסטיבל כמה סרטים שבוודאי עוד נשמע עליהם במהלך השנה. הופעתה של שרלוט רמפלינג ב"45 שנה" כאשה המגלה את סודותיו של בעלה בוודאי עוד תזכה אותה בשלל עיטורים ושבחים, כמו גם התצוגה של דיין די-האן כג'יימס דיין ב"לייף" של אנטון קורביין. "וולקנו" מגוואטמלה הצדיק שוב את תדמיתו של הפסטיבל כמגלה כישרונות מן העולם השלישי, "החדר האסור" של גאי מאדין המחיש שוב מדוע הוא נחשב ליוצר המטורף, המוטרף והמטריף בתעשיית הקולנוע ו"Queen of the Earth" ביסס את מעמדה של אליזבת מוס כאחת השחקניות המרשימות בדורה - גם אם הדרמה הזו קטנה וניסויית מכדי להעניק לה את המועמדות הראשונה לאוסקר, אין ספק שזו עוד בוא תבוא בעתיד, ובהקדם.
עם זאת, עד כמה שהיה חם בפנים, מעניין היה גם לקפוא בחורף הברלינאי שמחוץ לאולמות. בניגוד לפסטיבלים גדולים אחרים באירופה, החגיגה כאן פתוחה לקהל הרחב, וזו החלטה שמוכיחה את עצמה, שכן הכרטיסים להקרנות נחטפים חיש-קל, ממש כאילו היה מדובר בהופעה של ביונסה או בגמר ליגת האלופות ולא בסרטים מגוואטמלה. עד כדי כך קשה לשים עליהם יד, שיש כאלה המגיעים עם שקי שינה וכיבוד קל לדוכן המכירה, ומבלים בסמוך אליו את הלילה הקר.
מחוץ לאולמות אני גם פוגש בגבר גרמני גבוה, שיערו שטני, ככל הנראה בשנות החמישים לחייו, שנטפל אל באי הפסטיבל. "האם אתה קול? האם אתה זורם?" הוא שואל אותי, ואני מניח שבכוונתו לספסר לי כרטיס לקומדיה אוזבקית וממהר להשיב בשלילה. "בכל זאת, אני רוצה להבהיר לך נקודה: נגיד שהשנה היתה 1933, והיה לי שכן נאצי, והייתי רוצה להגיד עליו שהוא נאצי, אבל היו סותמים לי את הפה כי היו אומרים שזו גזענות ואפליה והסתה. אז עכשיו, תקביל את המטאפורה הזו למה שקורה עם האיסל..."
"זה בסדר, הבנתי כבר לאן אתה חותר".
"יפה", הוא אומר ומעיף מבט בתג העיתונות שלי. "הא, אתה מישראל".
"אכן".
"מצוין!" אומר הפעיל האנטי-מוסלמי בתגובה וטופח לי על השכם. "אז אני חבר שלך!".
עם חברים כאלה, מי צריך אויבים.
ספיישל פסטיבל ברלין בוואלה! VOD