הרוח לא מפסיקה לנשוב. העלים מסתחררים באוויר. אפשר לבנות ארמונות מפוארים מהחול שמתעופף לכל עבר. ובתוך כל זה, ארקדי דוכין מערסל כמה מאות אנשים. מערסל בשקט, לא מפריע. לעתים זועק בכאב. לרגעים מרקיד ומבקש מהקהל למחוא כפיים. אבל מערסל. מזמין את האנשים, שאבק דרכים נתלה במעיליהם, למצוא מקלט מהסערה במועדון זאפה שהפך להיות חדר אינטימי במסגרת חגיגות עשרים שנים לאלבום "ארקדי דוכין".
ארבע הופעות אינטימיות מציע ארקדי דוכין. ואם ההופעה הראשונה היתה אינדיקציה כלשהי, הרי שמדובר בהזדמנות נדירה להציץ ללבו המדמם של אחד היוצרים הרגישים והמופנמים בישראל. הרבה דיבורים היו בהופעה. אולי אפילו יותר מדי. דוכין מתרגש. מסביר שבדרך כלל הוא שותק אבל בסיבוב ההופעות הקצרצר הזה הוא ידבר הרבה ויספר מה עומד מאחורי השירים השונים. קשה לעקוב אחרי שטף הדיבור של דוכין שפשוט לא מפסיק לדבר בהתלהבות ילדותית קסומה. סיפור רודף סיפור, אנקדוטה רודפת אנקדוטה. סיפורים מוזרים על אנשים זרים שמציקים לילדים קטנים במצ'טות וסיפורים כואבים על ילדים קטנים שהופכים לגברים שסובלים מהתקפי חרדה.
הפתיחות המפתיעה של דוכין עומדת בניגוד מוחלט לתמת המופנמות שעומדת בבסיס שירים כמו "חדר משלי" ו"כשאמצא אותך". אבל זה באמת בסדר. כי ההופעה של דוכין עומדת בניגוד מוחלט למה שמתרחש בחוץ. סערה מול רוגע. דוכין חורך את כל הלהיטים המוכרים, גם אלה שלא הופיעו באלבום שחוגג עשרים. וגם זה באמת בסדר. כי זה מאוד נחמד לחגוג עשרים ל"ארקדי דוכין" אבל זה הרבה יותר נחמד לחגוג את ארקדי דוכין. רוב הקהל המבוגר, יש לציין, מתעורר לחיים דווקא בשירים כמו "לא רוקד כשעצוב" ו"טמבל" (שמעובד מוזיקלית, כמו כל השירים בהופעה, ע"י דוכין באופן מצמרר ומתאים לתקופת הבחירות בה אנו נמצאים). כלומר, בשירים שלא נמצאים ב"ארקדי דוכין", שמעצם היותו אלבום מופנם וקטן (ולמרות זאת מכר 80 אלף עותקים, די מדהים), לא יכול לגרום לאנשים להתנועע במקומותיהם בשמחה.
מי שכן מתנועע במקומו בשמחה הוא דוכין. וזה חבל. לאורך כל ההופעה, פרט להפסקת ההדרן הקצרה, דוכין יושב במקומו ליד הפסנתר ולא זז. כלומר, לא זז מהמקום. במקום הוא כן זז. מפעם לפעם משתחררת זעקת כאב טהורה וההופעה מקבלת ממד טרגי שכן נדמה שדוכין כלוא ולא מסוגל לזוז. סביר להניח שאם דוכין היה נעמד ורוקד, ההופעה היתה נראית אחרת לגמרי. לרגעים נראה שלדוכין יש את זה, הוא רוצה לרקוד אבל לא יכול לזוז. במקום זאת, דוכין בוחר למגנט את הקהל בישיבה.
19 שירים תמימים מבצע דוכין ביחד עם להקתו (מיקי שביב, משה לוי, צור בן זאב, מיקי הררי וז'אן פול זימבריס). ואף שיר לא נשמע אותו דבר. ב"צובר" דוכין ערמומי ומפתה, ב"מרוב אהבתי" הוא צועק בייאוש וב"בגללך" שכתב לאריק איינשטיין הוא מוביל שירה בציבור. אדם אחד, פנים רבות.
כשההופעה מסתיימת, האנשים נותרים לשבת לדקה קצרה. דלתות המועדון נפתחות אבל אף אחד לא רוצה לצאת החוצה. כולם מעדיפים להישאר בחדר של דוכין. בחדר יש אור ובו אפשר לנוח. כמה כל זה יימשך? כמה שמוכרח.
ההופעות הבאות של ארקדי דוכין במסגרת חגיגות העשרים ל"ארקדי דוכין":
11 בפברואר - זאפה תל אביב.
12 בפברואר - זאפה הרצליה.
14 בפברואר - זאפה ירושלים.