בשנים האחרונות החל לבלוט בעולם הספרות טרנד חדש: גיבור חלש וחסר ישע מנצח בחוכמה וכנגד כל הסיכויים את התרבות המערבית. יונס יונסון עשה זאת עם הרומן המצליח "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", במרכזו ישיש שבדי, הגרסה הסקנדינבית לפורסט גאמפ, שבורח מבית אבות ויוצא לסדרת הרפתקאות מפתיעה. שבדי אחר, פרדריק בקמן, יצר את "איש ושמו אובה", במרכזו עומד פנסיונר אלמן ונרגן שמתעקש שהעולם ילך בדרכו ואיכשהו מצליח גם לעמוד במשימה. כעת, הסופרת הבריטית המוכשרת אמה הילי לקחה את העסק צעד אחד קדימה, עם רומן הביכורים שלה "אליזבת איננה".
מדוע צעד קדימה? כי במרכז "אליזבת איננה" לא עומד סתם אדם זקן, אלא ישישה חולת אלצהיימר. מוד בת ה-82 סובלת משיטיון ומתבססת על פתקים כדי לזכור. פתק אחד לא מפסיק להטריד את מנוחתה: היכן חברתה אליזבת, שלטענתה נעלמה מהבית. אחת הסיבות לדאגתה של מוד לאליזבת היא טראומת ילדות ממנה סבלה לאחר מלחמת העולם השנייה, אז נעלמה אחותה סוקי ומעולם לא התגלו עקבותיה. הלהט של מוד למצוא את אליזבת נתקל בקשיים מכל הסביבה, שאינה מתייחסת אליה ברצינות. האם היא בכל זאת יודעת טוב יותר מכולם?
אנו נוהגים להביט בישישים הסובלים מדמנציה בעיקר בחמלה ובחוסר סבלנות. נקודת המבט של מוד מאפשרת לנו לבחון את הדברים קצת אחרת. היא מרבה לחזור על פרטים, כך שעלילת ההווה סובלת ממחסור גדול בקוגניטיביות, בעוד עלילת העבר דווקא רציפה להפליא. השיבוש הזה משרת, כמובן, היטב את הסיפור וגם את מטרתה של הילי: להראות לנו כיצד נראה מהצד השני היחס שלנו אל הזקן מוכה השיטיון. הוא, בנוכחותו המעיקה, חוזר על משפטים מבולבלים ובעיקר מטריד את שלוות הנפש שלנו. אבל האם יש לנו זכות לכעוס עליו?
"חתיכות נייר מפוזרות בכל רחבי הבית, צבורות בערימות או דבוקות למשטחים שונים. שרבוטים של רשימות קניות ומתכונים, מספרי טלפון ותורים, פתקים על דברים שכבר קרו. זיכרון הנייר שלי", מספרת מוד, "זה אמור למנוע ממני לשכוח דברים. אבל הבת שלי אומרת שאני מאבדת את הפתקים. גם את זה רשמתי". הפתקים הם הנשק היחיד של מוד מול העולם הצעיר והמזלזל, אבל גם הם אינם מסייעים לה. לרוב היא מוצאת את עצמה במעגל קסמים: היא מושפלת בלי להבין זאת, מה שגורם לה לחזור על טעויותיה ולהיות מושפלת שוב, גם הפעם בלי להבין מדוע.
הידרדרותה הבריאותית של מוד מכמירת לב ומגיעה לשיא בנקודה שבה אינה מזהה את בתה, הלן. "היא מספרת לי שהיא הבת שלי, שזה הבית שלה, שאני גרה כאן יחד אתה. היא אומרת לי שהשעה כבר מאוחרת והגיע הזמן לישון, שאני במקום בטוח ושאף אחד אינו נעדר". הפרט המשמעותי היחיד שננעל במוחה של מוד הוא היעדרה של אליזבת, יחד עם עוד מספר פרטים שתחילה נראים שוליים, אך תורמים לפתרון
התעלומה.
הילי, עוד לא בת 30, טוותה סיפור שכולו מורכב מאינטליגנציה רגשית גבוהה. לעלילה יש פחות משמעות מאשר למסר שהמחברת מנסה להעביר דרך הגיבורה: לא לזלזל במאבקו של אדם להביע את דעתו, גם אם נראה שכבר אינו מסוגל לכך. "אליזבת איננה" היא יצירה שניחנה באיכויות רבות ששי סנדיק, האיש שתרגם מחדש את "תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן, זיהה בחוכמה והקדים את ההוצאות הגדולות. על כך מגיע לו קרדיט גדול. עם זאת, חשוב לציין כי למרות היות הספר מקסים ונוגע ללב, הוא אינו קל. לעתים אף יש תחושה שהוא משרת את מטרותיו בצורה טובה מדי. הוא בוחן את סף הסבלנות, המעבר בין עמוד לעמוד אינו פשוט ואיטי ביותר ובמהלך הקריאה נוצרת לא אחת תחושת תקיעות. למרות הקושי, זהו עדיין ספר חשוב, ולו משום שהוא מסייע לשנות, אפילו במעט, את התפישה הבסיסית כלפי אלה שאנו רואים כמי שהגיעו לתחנה הסופית של חייהם בלי יכולת ממשית לתקשר.
"אליזבת איננה" מאת אמה היילי (תרגום: שי סנדיק), הוצאת סנדיק ספרים, 267 עמודים