עמיר בניון "סופה" (נבל עשור). אלבומו ה-11 של עמיר בניון מתרחש בלילה, כשמרקו, גרגמל ואחמד ישנים, וכשבחוץ, בדומה למה שקורה עכשיו, משתוללת סופה. בניון יושב שם, בנקודת המוצא של האלבום, לבד, בחושך, אחוז חרדת קודש, כלוא בין יוהרה לאפסיות, אמת לשקר, קבלה להשפעה ועולמות תחתונים לעולמות עליונים. הסופה הזאת, הנוראה, מסחררת את נפשו ומטילה בה אימה.
הפחד של בניון, הנובע מחוסר האונים שלו מול הדיסוננס הזה, ניכר במילים, בלחנים ובעיבודים שנתפרו למידותיהם בדיוק מרשים על ידי ליאור שושן ואודי תורג'מן, שהפיקו ועיבדו גם את "עץ על מים" אלבומו הקודם, עטור השבחים המוצדקים. להבדיל מקודמותיה, הסופה שבניון מתייחס אליה פה לא מסתכמת בעימותים חסרי תוחלת עם שמאלנים פגועים. היא עמוקה ומהותית יותר, היא הולכת ומתעצמת משיר לשיר באלבום החזק והברור הזה, והיא מציבה בפני בניון אתגר ברמת קושי גבוהה פי כמה: עימות עם עמיר בניון.
הוא לא מנצח בעימות הזה. הוא גם לא מנסה. כבר בשיר הראשון, "האמת", הוא מכריז, בדרמתיות בניונית אופיינית, על כניעה מוחלטת ("והאמת שאני לא יודע כלום / האמת קשה לי לתרץ שוב ושוב / האמת, קשה להיכשל, קשה כבר ללכת"), ומאותו רגע והלאה, לאורך כל האלבום, הוא ממשיך לכווץ את רוחו ואת נשמתו מול כוחו האינסופי של הקדוש ברוך הוא, לחשוף עוד ועוד טפחים ממערומי הרצון לקבל, להודות בחולשות רוחניות ולהכות באגו ללא הרף, חזק ומהר, בעודו חם.
"שבעתי מחולשת אמונה וחלום", הוא שר בהגשה טוטאלית ומרוסקת אף יותר מהרגיל ב"כשיבוא השקט", שכתבה אשתו, מרים, וממשיך משם, בצניחה חופשית, אל המקומות החשוכים, המבודדים והקרים ביותר שהוא מאתר במעמקי לבו. בשיר הבא הוא מצהיר "אין לי מאום, לא אוכל להבטיח כלום", ובזה שאחריו, "אם לא הייתי בא עכשיו", הוא ממהר לפנות לאלוהים כדי להבהיר שה"מאום" שדובר בו קודם לכן לא נוגע אליו: "אם לא הייתי בא עכשיו / מה היה לי לעשות / בין כל המכורים לריקנות / לילות ימים לילות". כלומר, בניון מבהיר שבשיר הקודם הוא התכוון, בעצם, לומר "אין לי מאום מלבדך".
כך, בטונים קודרים, אפלים ומלודרמתיים, תוך כדי התכתבות עם שורשי המוזיקה הצפון אפריקאית ערש ילדותו ממשיך הכוכב המקובל להתבוסס ביראה ובכאב, לקרוס תחת יסורי מצפונו ואמונתו, להתפרק לגורמים ראשוניים של רוח רעה, סופה ושל אש מאכלת. האור, בשלב זה, אחרי ארבעה שירים, עדיין לא נראה באופק. ב"סופה", שיר הנושא, בניון אף מטיל ספק באפשרות שהאור הזה בכלל ייראה אי פעם, שכן "האונייה טבעה מזמן / איתה גם החלום".
אף על פי ש"סופה" הוא שיר מצוין - הטוב ביותר מבין החמישה הראשונים - האפקט המצטבר של ההלקאה העצמית מתחיל להעיק מעט בשלב הזה. הניסיונות האובססיביים של בניון למזער את עצמו, ואגב כך גם את אחריותו על מעשיו במרחבים הגשמיים והווירטואליים (את השיר השנוי במחלוקת "אחמד אוהב ישראל" הוא פרסם רק בפייסבוק), מתחילים להישמע קצת כמו התחסדות מאולצת, ילדותית. זו הרי לא חוכמה גדולה לעשות דברים לא יפים ואחר כך להגיד "טוב, אבל זה בגלל שאני קטן וחסר ישע".
הכנות הטוטאלית, הבלתי מתפשרת של בניון ראויה להערצה, אבל היא כשלעצמה לא מספיקה כדי לטשטש את השלכות מעלליו. בטח לא כשהלחנים שהיא יושבת עליהם רק טובים מאוד, ולא מסעירים כמו אלה של "עומד בשער", "ניצחת איתי הכל", "שלכת", "עד מתי", "עד דלא ידע", "בחייאת" ושאר השירים הגדולים באמת של היוצר המדובר - המואר, הפורה והכה מוכשר.
ואולם, כל זה קורה, כאמור, בחצי הראשון של האלבום. הפואנטה מגיעה בהמשך כשה"סופה" נרגעת קצת. את מקומה של האחרונה תופסת רוח האלוהים שמרחפת על פני השיר האוורירי והקסום "יש בה אהבה" מעין שיר הודיה של בניון לאמונה השוטפת אותו באור יקרות ובכך מונעת את התרסקותו הכללית ובעקבותיה מגיעה הפואנטה בדמות שיר מדהים, חריג בכנותו אפילו בקנה מידה בניוני, בשם "ביום סגריר". אחרי השיר הזה אי אפשר יותר להאשים את בניון בשום התחסדות ובשום ילדותיות.
"את כל הקלפים שלי חשפתי מזמן", הוא מסביר שם בקול רועד ומצמרר, "ונותרתי ללא מאזן אימה / השפן שגר בכובע שלי הזדקן ומת / ממש הרגע קברתי את שניהם יחדיו לנצח". נכון, העברית שלו להבדיל מזו של אשתו, מרים קצת מוזרה ולא לגמרי תקנית. ונכון, קשה לחשוב על מוזיקאי ישראלי אחר שהיה מכניס צמד מילים חדשותי כמו "מאזן אימה" לשירו. אז מה. זה חלק מהעניין. השפה של בניון, עם המצלול המשונה והחזרתיות העודפת שבה, היא מראה לאישיותו המורכבת, כאדם וכמוזיקאי. גם היא, כמותו, לא מושלמת אבל מיוחדת במינה. גם היא, כמותו, לא תמיד מובנת, אבל בדרך כלל גאונית.
"ביום סגריר", באופן ספציפי, הוא השיר הכי חזק והכי משכנע באלבום החדש ואולי אף בכלל, מאז תחילת הקריירה המופלאה של בניון והוא מציג באור חדש את כל מה שקרה שם, באלבום, קודם לכן: השירים הסבירים הופכים פתאום, אחרי שבניון מודה שנגמרו לו השפנים בכובע, ליצירות מרתקות ומורכבות. הכנות שבהם נגלית במלוא הדרה. בכלל, הכל נראה ונשמע אחרת לגמרי מהמדרגה הקבלית שבניון נמצא בה כעת, איפשהו באמצע המסע הרוחני אל השמיים.
כשהוא מגיע ל"אבא" (במובן של הקדוש ברוך הוא) ומבקש ממנו "האר פניך אליי, אפילו רק לשניות ספורות", כבר לא נותר דבר מהרושם הראשוני ההוא, על ההתחסדות. אחר כך, ב"גן עדן", כשבניון "הולך כמו כולם ומחכה לתורי / מחכה שייקראו בשמי", העיניים כבר רטובות לגמרי והלב מפרפר. לא, זה לא אלבום קל. עמיר בניון אף על פי שניחן בחוש הומור נפלא אף פעם לא מוציא אלבומים קלים.
רק "יוסף", השיר המסיים, בו משתמש בניון בסיפור התנ"כי על חלום אלומות האור של יוסף כדימוי לעצמו ולשיגעון גדלותו ("אלמותיכם אז תשתחווינה לאלמותי כי אין זקופה ממנה"), זוכה כאן בעיבוד קצבי ושמח. לא ממש ברור למה. אולי בגלל שגם בניון, עם כל הרצינות והכבדות שבו, יודע שאין ברירה: חייבים לחגוג איכשהו את העובדה שיצא לו עוד אלבום מדהים.
(חמישה כוכבים)