הרגע המדהים הזה התרחש ביום שישי ה-13 בתל אביב מתישהו בין "לאונרדו" ו"מזל טוב ישראל". ומדהים שהוא התרחש דווקא בין "לאונרדו" ו"מזל טוב ישראל". הרגע הזה היה הרגע בו עברי לידר הפך, בצורה בלתי ניתנת לערעור כמעט, לשלמה ארצי. שלמה ארצי כקוד גנרי לזמר הפופ המוביל בישראל. זה לקח ללידר כמעט 17 שנים אבל הוא הגיע לשם. וכעת, כך נדמה, הוא מושל בפסקול הפופ הישראלי.
היכל התרבות בתל אביב התמלא לחלוטין בהופעת ההשקה של "האהבה הזאת שלנו", סיבוב הופעות חדש של עברי לידר שמלווה אלבום חדש הכולל 11 שירים. שירים, שלטוב ולרע, נשמעים כמו שירים של עברי לידר. נשמעים כמו פופ ישראלי במאה ה-21. כפי שניתן לזהות שירים של שלמה ארצי, כך ניתן לזהות שירים של עברי לידר. טביעת האצבע שלו נמצאת בכל תו ובכל מילה. צעירים, מבוגרים ומבוגרים עוד יותר רקדו לצליליו של לידר. מחאו כפיים כשביקש. הרעיפו עליו זרי פרחים כשירד לבוש בחולצה שחורה קצרה להתחבק עם הקהל. אפילו עוגה היתה שם. וגם סוג של פסל מזכוכית. "זו תמיד אהבה" שר לידר וידע מה הוא שר.
נראה שלידר הגיע להופעת ההשקה הזו בוגר יותר. בשל יותר. מוכן יותר למפגש בלתי מתפשר עם מעריציו. ימים ספורים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-41 (ונראה, באופן די מדהים ומעורר תמיהה, בדיוק כפי שנראה בחגיגות יום הולדתו ה-25), לידר הרבה לצחקק על הבמה ולהפגין חיוכים מבויישים בזמן שפלרטט עם הקהל (אם כי לא בטוח עד כמה נכון היה לבחור אשה נשואה מהקהל, שיושבת לצד בעלה, ולשיר לה את "קרוסלה", שיר שמרמז, בדרך זו או אחרת, על התפרקות מערכת יחסים).
כשהוא לא חירב מערכות יחסים בקהל בעזרת חיוך ונגיעה, לידר סיפק תצוגת תכלית מרשימה שנמשכה למעלה משעתיים וכללה 24 שירים בעיבודים חדשים וישנים (שעליהם היה אחראי ביחד עם הלהקה וכבוד גדול לסולו הבס המצמרר של אלעד סיקל ב"ואולי", ולהופעה הגדולה לא פחות של הגיטריסט יהונתן פריג'). לידר לא הסתפק ב-24 שירים פרטיים והעלה לבמה בהפתעה את דודו טסה לביצוע משותף של שלושה שירים נוספים. כאמור, תצוגת תכלית מרשימה.
למרות הניסיון לספק אריזה הדוקה ומהוקצעת ("הכל בוער" שפתח את ההופעה ו"בוא" שסגר את ההופעה נהנו מאותו העיבוד בסגירת מעגל כמעט מושלמת), אין ספק שלידר היה יכול לוותר על שני שירים לפחות ("מישהו פעם" ו"זכיתי לאהוב"). לא ברור כמה מקום יש לשני ביצועים אינטימיים במופע כזה. אולי בעבר היה נכון לשלבם אבל כיום, לאור הרפרטואר המגוון של לידר ולאור העובדה שהוא לא מופיע במועדון קטן ואפלולי, הביצועים השקטים והקטנים הרגישו כגוף זר. דוגמה טובה לאינטימיות חיונית היתה השילוב של יצירותיו של אביו המנוח של לידר בוידאו ארט שיצר יואב כהן. רק בהקדמה המרגשת ל"מלטף ומשקר" חשף לידר מה קורה מאחוריו על הבמה וגרם לכמה אנשים בקהל לדמוע ביחד איתו.
הדמעות התייבשו די מהר כי לאחר "מלטף ומשקר" (ו"מישהו פעם" המיותר כאמור) הגיעו "הכוס הכחולה", "בחולצת פסים" ו"מרי לנצח" שהפכו, בקליימקס מרשים ועוצמתי, את היכל התרבות לרחבת ריקודים אחת גדולה. הדמע הפך לצחוק. האגרוף הקפוץ הפך למחיאת כף. לאחר מכן הגיע הדרן שקט ואינטימי שהותיר את הקהל מהופנט לבמה.
בתוך כל השואו הזה, בין שיר שעוסק בנטייה מינית ושיר שיוצא נגד הבהמיות אליה הידרדרה ישראל בשנים האחרונות, זה קרה. עברי לידר הומלך והפך, כמה הולם, למנהיג ישראלי אמיתי.