היום בערב תעלה לשידור (yesOH, 22:15) "פאודה", סדרת הטלוויזיה שיצרתי יחד עם שותפי לדרך ליאור רז. רגע רגע רגע, אני צריך לעצור. היום, כן היום, עולה לשידור סדרת טלוויזיה שיצרתי. סליחה? מי כתב את השורה המצחיקה הזו?
זה נשמע לי קצת הזוי ואפילו לא מציאותי, שהנה, הגשמתי חלום. אם מישהו היה אומר לי לפני כחמש שנים שבקרוב אכתוב טור על סדרת הטלוויזיה שיצרתי, הייתי אומר לו שהוא לקח את התרופה הלא נכונה באותו בוקר. מה לי ולסדרות טלוויזיה? אז אעצור רגע ואחזור לאחור כדי לספר מאיפה בא הרעיון ואיך בעצם הגענו לרגע הזה.
מעולם לא הייתי תסריטאי או יוצר סדרות. אני עיתונאי לענייני ערבים. לא הייתי חלק מ"התעשייה". החיכוך שלי והמפגש עם אולפני הטלוויזיה הסתכם במסגרת תפקידי ככתב ופרשן לענייני ערבים. זה מה שאני עושה ב-15 שנים האחרונות. זה המקצוע שלי ואני גאה בו ואוהב אותו. ובכל זאת, היה לי חלום ישן, לכתוב סדרה על היחידות המיוחדות שפועלות בשטחים. נחשפתי לא פעם לפעילות של היחידות הללו והנושא נראה לי מרתק וסוחף אך גם בעייתי וכואב.
ראיתי את הפן ההרואי של הלוחמים האלה, אך גם את הצד האחר - הצלקות והשריטות שהשירות הצבאי הותיר בהם. ולכך צריך כמובן להוסיף את החוויות שצברתי בצד הפלסטיני, בגדה או בעזה. עולם שלם של תרבות, שפה, מנהגים, מסורת שאני חלק ממנו בעוד הציבור הישראלי כמעט ואינו נחשף אליו. מפגשים עם אזרחים תמימים ועם מבוקשים. עם אליטות ועם פשוטי העם. כפריים ועירוניים, תושבי מחנות פליטים ובעלי ווילות פאר, מחבלים עם דם על הידיים וילדים בגיל העשרה שיוצאים ליידות אבנים על ישראלים. כל אלה נסתרים כמעט מעין הישראלי הממוצע. נכון שהחיילים המשרתים בשטחים חשופים לכל זה, אך עבור רוב רובה של אוכלוסיית ישראל, זו מציאות שמעבר להרי החושך. רק כ-20 דקות נסיעה מתל אביב ואתה בעולם אחר לחלוטין עם מציאות שונה ולא מוכרת. החלום היה להעלות למודעות של הציבור הישראלי את שתי הזוויות האלו. אולי להבהיר את המחיר ששני הצדדים נאלצים לשלם במסגרת מעגל הדמים הבלתי נגמר. "פאודה" במובנים רבים, היא סדרה שמראה בצורה הבוטה, האישית והכואבת ביותר את המחיר הזה.
לפני כחמש שנים נתקלתי בליאור רז, חבר ילדות מירושלים. ליאור, שחקן ומפיק במקצועו, סיפר לי על חלום שלו: לכתוב סדרה על מסתערבים. מכאן ועד החיבור בין החלומות הדרך היתה קצרה. ליאור הגשים כאן חלום כפול. הוא עצמו מגלם את הדמות הראשית בסדרה, דורון קביליו, מפקד צוות מסתערבים לשעבר, שנקרא לחזור לשירות לאחר שמתברר כי בכיר מבוקשי החמאס תאופיק חאמד (הישאם סלימאן הענק), שאותו הרג, בעצם חי עדיין ומסתתר. לפני כארבע שנים וחצי, באוקטובר 2010, חיברנו ליאור ואני את הרעיון, או הסינופסיס, למה שיהפוך ביום מן הימים ל"פאודה".
אחרי שלל התייעצויות ניגשנו לחברת הפקה בשם קסטינה שהתלהבה מהרעיון וחיברה לנו תסריטאי ראשי ענק, משה זונדר. אבל לא הכל הלך כמו שתכננו. נתקלנו ביותר מתשובה שלילית אחת. נראה היה לנו שגופי שידור נבהלים קצת מהעיסוק בחומרים נפיצים כמו מסתערבים ומבוקשים בסדרה שיותר מחצי ממנה אמור להיות בשפה הערבית. עד שהגענו ליום המפגש עם אנשי yes: דגנית אטיאס-גיגי, רוני פרי וסמנכ"ל התוכן דאז, יונה ויזנטל. הם כבר האמינו בנו מתחילת הדרך. היו לא מעט רגעים מרגשים בעשיית הסדרה, אחד יותר מהשני. היום הראשון לצילומים, הפרמיירה, האודישנים, הצפייה בפרק הראשון (עוצר הנשימה). משום מה, לי עדיין לא יוצא מהראש היום שבו הודיעה לנו חברת yes שהיא מאשרת לנו לכתוב את ששת הפרקים הראשונים. לאחר מכן הגיעה העבודה עם חברת ההפקה בפועל, טנדר והבמאי אסף ברנשטיין והופ, חולפות להם ארבע שנים וחצי וחלומות מתגשמים.
"פאודה", משמעותה כאוס בערבית. אך זו גם מילת קוד שמתארת אצל המסתערבים את הרגע שבו הם מתגלים והמון של אנשים סוגר עליהם מכל עבר. זו אינה סדרה קלה לצפייה, בטח לא עבור הישראלי הממוצע. בפעם הראשונה בעצם בטלוויזיה ישראלית, הצופה יראה רב מחבלים, ארכי-טרוריסט, השטן בכבודו ובעצמו במבט מקרוב: במקום הסתרים שלו, אל מול רעייתו וילדיו, ללא סיסמאות שחוקות אלא באופן אישי ואפילו אנושי. כמו סדרת מתח טובה לא רצינו ש"הרע", יהיה רק רע. רצינו להראות את המורכבות של הדמות, עד כמה היא אינה "פוסטר" של מוחמד דף או איברהים חאמד.
שואלים אותי לא פעם אם זו סדרה מבוססת על המציאות. אני אסיים כאן ואומר, זו סדרה דמיונית, אולי אפילו מופרכת שמנהלת רומן עם המציאות. לעתים היא רחוקה ממנה ולעתים הצופה ירגיש כאילו הוא מציץ עכשיו לקרביה של מלחמה אמיתית המתנהלת ממש אל מחוץ לביתו. דבר אחד אני יכול להבטיח לצופים. אני מאמין שרובכם יאהב אותה, חלקכם אולי ישנא. אבל בשום אופן לא תישארו אדישים.
יאללה פאודה.