"נביא בעירו" הוא דימוי של הקריקטוריסט ליאב צברי, הלקוח בהשאלה מספרי "הברווז" של דודו גבע. באיור פוסע גבע ברחוב ופוגש בנביא. "הו דודו גבע האיש והברווז", מכריז הנביא בפאתוס גדול, "אתה תהיה עמוד האש של הקומיקס הישראלי!!... הממסד יחבק אותך ויכיר בגאונותך... בלונדיניות יפנטזו עליך בשנתן". בעוד החיוך מתרחב על שפתיו של גבע כאדם המרגיש שחלומו מתגשם, מחטיף לו הנביא חתיכת זפטה עם המקל ומכריז: "אבל רק לאחר מותך!!". וכך, בסקיצה אחת המחולקת לשישה ריבועים, מסוכמים חייו של אחד מגדולי המאיירים בישראל.
צברי הוא אחד מ-69 אמנים (בהם דני קרמן, מישל קישקה, יוסי אבולעפיה, אורי פינק ועוד מאיירים ותיקים ומוערכים) שאת עבודותיהם ריכז וערך אמנותית האוצ?ר צחי פרבר לספר "עדיין אופטימיים". הקובץ מורכב כולו מהומאז'ים ליצירותיו של גבע (ש"זוכה" להיות האמן ה-70 המשתתף בו), כשכל הפרויקט, יחד עם רישומים אחרים, מוצג בתערוכה שארגן פרבר לזכרו של המאייר המנוח.
"עדיין אופטימיים" הוא מאגר מיוחד של הצדעות לאיש שעיצב, תחילה יחד עם שותפו רב השנים קובי ניב ומאוחר יותר לבדו, את הקומיקס האנטי-ממסדי הישראלי. אין כמעט דמות שנעדרת משם מנושאי דגל במפעל חייו של גבע כמו הברווז, יוסף ממחלקת המים, אהלן וסהלן (לא נשכח ולא נסלח על הפנדל המפוקשש), דרך דמויות משנה בולטות כמו המנורה, הקקטוס והפקיד מ"יומן הפקיד" ועד סייד-קיקס כמו האחים של יוסף, ערן מהפשע המאורגן ועידו מרשת המסעדוא. כל הדמויות עושות קאמבק עם איורים כמעט זהים למקור, מתוך פרי מוחם הקודח של היוצרים. הספר מחולק לשמונה שערים, העוסקים בנושאים המרכזיים ביצירותיו של גבע.
עד כמה תאהבו את האיורים הללו? ובכן, יש להודות: במופע הצדעה, כמו במופע הצדעה, שומעים את אותם השירים המוכרים. אלא שכשהם בוקעים מגרונות שונים, אף לא אחד מהם של הזמר המקורי, יש תחושה של חוסר הרמוניה וניכור. החיבור לכל דימוי מאוד אינדיבידואלי, ויש סיכוי לא קטן שרוב הפרויקט לא יגרה אתכם. לי באופן אישי נגעה ללב עבודתו של גיא מורד "סהלן", שבה פותח סהלן הקשיש את העיתון הכלכלי ומגלה שחברו לשעבר אהלן הפך לביגשוט רציני. רעיה קרס שלפה דיאלוג שנון בין המנורה לקקטוס, שמזכיר מאוד את המקור ומצחיק כמוהו. יוסי אבולעפיה הנצחי "נוקם" בגבע עם ציור-נגד על הקדשה על רקע בוטה שהאחרון העניק לו בעבר.
המילה "נוקם" נשמעת קצת בוטה בהקשר זה, אבל למרבה ההפתעה אפשר אפילו לרופף במעט את המרכאות סביבה. למרות אופיו וייעודו, "עדיין אופטימיים" נגוע גם בדם פחות אוהד. זהו לקט שמטרתו העיקרית היא הנצחה, לא חנופה. כדי להבין זאת, צריך לקרוא את הטקסטים המוצמדים. בספר קומיקס, כמו "פלייבוי", לא מעיינים בשביל הכתבות, אבל במקרה זה דווקא התכנים המילוליים מסבירים יותר מכל שלמטבע יש שני צדדים. אין זה סוד שבמרוצת חייו של גבע לא היו לו רק אוהבים. "לא הייתי חבר של דודו", מסביר פרבר בהקדמה ומוסיף לאחר מכן כיצד אמרו לו המפיקות במקומונים כי "דודו אמר שהוא לא אוהב את העבודות שלך". מאוחר יותר הוא חושף מדוע לא נפגע מביקורת זו, אבל המסר ברור: גבע לא היה אדם שהתאמץ להיות נחמד, קרוב לוודאי שאהב את הדמויות המאוירות שלו יותר מאת האנשים שסבבו אותו.
את הווידוי החזק ביותר בהקשר זה מספק איציק רנרט, מחברי קבוצת "אקטוס" המיתולוגית. "דודו גבע לא אהב אותי", הוא פותח, "אני אמנם חשבתי שהוא גאון, אבל אני תמיד לא סובל את מי שלא אוהב אותי, אז לא סבלתי אותו". בהמשך מספר רנרט כיצד בז גבע לאקטוס ואיך, לאחר שכינה את הקבוצה בראיון בכינוי המשפיל "אקט-כוס", השניים רבו "כמו שרק שני אנשים חרדתיים, קטנוניים, מתחשבנים ונפוחי אגו יכולים לריב". בסיומה של הרשימה הכי רחוקה שתוכלו להעלות על הדעת מהספד חיובי, מסביר רנרט מדוע כן החליט להשתתף בפרויקט ולא, כפי שהיה מצופה ממנו וכפי שאולי ציפה מעצמו, להחרימו.
קשה להגדיר את "עדיין אופטימיים" מבחינה אמנותית. אולי לא נכון יהיה לסכם במלים של שחור ולבן כמו "שווה", "כדאי", "בזבוז זמן" או "קריאת חובה". הלא אלה הם ביטויים שצומחים מתוך ביקורת, ולא בטוח שבמקרה זה צריך לשים את הביקורת במקום הראשון. לחלק מהאיורים מתחברים, לאחרים פחות, ייתכן שתראו את כל הקונספט כמיותר, אבל דבר אחד בטוח: המושג "העיקר הכוונה" מעולם לא היה מדויק יותר.
זמורה ביתן בשיתוף מכון טכנולוגי חולון. עריכה אמנותית: צחי פרבר / 128 עמודים