"בהיבטים האתיים, אני חושב שחשאיות שופטי פרס ישראל לא הכרחית, והיא אפילו במובן מסוים מיותרת באופן עקרוני", כך אומר לוואלה תרבות פרופ' אסא כשר.
זאת בתשובה לשאלה האם אפשר לקיים את הליך שיפוט הוגן בוועדות פרס ישראל לאחר ששמות שופטים נחשפו לקהל הרחב. פנינו לפרופ' אסא כשר על רקע דרישה מצד תשעה יוצרים ואמנים לפזר את ועדות השיפוט לפרסי ישראל בתחומי חקר הספרות, הספרות היפה והקולנוע ולמנות במקומם ועדות חדשות עם שופטים חדשים. טענתם היא שחשיפת שמותיהם של השופטים בעקבות סערת פרס ישראל פגעה בחשאיות התהליך ומהווה הפרה של תקנון הפרס. התשעה הם המשוררים דוד ברבי, אביחי קמחי, חן ישראל קלינמן, הסופר והעורך הספרותי רן יגיל, במאי הקולנוע נסים דיין, מפיקי הקולנוע והטלוויזיה הדס רוזנברג ודב קרן והשחקניות רחל דיין ואהובה קרן. באמצעות עו"ד חיים שטנגר, התשעה פנו הבוקר במכתב לדוד פלבר, הממונה על פרסי ישראל במשרד החינוך, בדרישה "להימנע מהקמתן מחדש ו/או המשך פעילותן של אותן ועדות פרס, לצורך חלוקת פרסי ישראל בתחומי הספרות היפה, חקר הספרות, הקולנוע ומפעל חיים". זאת עקב "הפרת החשאיות הנדרשת לגבי זהות חברי ועדות שופטי הפרס וזהות המועמדים לפרס, בתחומים אלה, בניגוד לקבוע ולנדרש בסעיפים כ"א ול"ז לתקנון פרס ישראל", כפי שכתבו בפנייתם לפלבר. בתקנון פרסי הישראל כתוב: "שמות השופטים יהיו חסויים עד לפרסום הרשמי" ו"כל פרטי הדיונים ושמות המועמדים, למעט שמות מקבלי הפרס, יישארו כמוסים גם אחרי כן".
בעקבות פנייה זו, אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה וזוכה פרס ישראל לחקר הפילוסופיה הכללית, אמר לנו: "פרס ישראל מתנהל על פי חוק ולכן התנאים השונים שצריכים להתקיים כדי שפעילות הועדות והענקת הפרסים יהיו תקינים הם הכללים הקבועים בחוק. לכן, השאלה אם אפשר לקיים את ההליך הזה כששמות השופטים מוכרים לקהל הרחב היא שאלה משפטית, ואני לא רוצה לחוות עליה דעה. אבל יש לשאלה הזאת גם היבטים אתים ולא רק משפטים. בהקשר הזה של ההיבטים האתיים אני חושב שהחשאיות לא הכרחית, והיא אפילו במובן מסוים מיותרת באופן עקרוני. אדם הגון שמקבל על עצמו להיות חבר בוועדת פרס אמור להתנהג כאדם בלתי לחיץ, אדם שאי אפשר בכלל לדבר אתו על שאלות הפרס בזמן פעילות הועדה, וגם לאחר מכן, ובוודאי שאי אפשר ללחוץ עליו".
"אני עצמי הייתי חלק מהרבה מאוד מקרים שבהם פסקתי במשהו ולא הסכמתי לדבר עליו עם אף אחד, במשך שנים", מוסיף כשר. "יתר על כן, אדם שחושב שהוא צריך את מעטה הסודיות כדי לפעול כראוי הוא אדם שחושש מפני איזה הרגשה לא נעימה, שתיווצר בו אם הוא יקבל החלטה מסוימת, שתהיה למורת רוחם של אנשים שידברו אתו. אבל החשש הזה הוא לא רק בשעת פעילות הוועדה, החשש הזה יכול לנקר בו גם לגבי מה שעתיד לקרות אחרי ההודעה על הפרס. כלומר, אדם כזה מודה שהוא חושש מאי נעימות שתיווצר לו אחרי שיוכרז הזוכה בפרס. כלומר, אדם כזה מודה על עצמו שהוא לא ראוי לאמון בתור מי שיפעל רק באופן ענייני, מקצועי, הגון, אלא גם על יסוד חשש מפני אי נעימויות שיגרמו לו. ולכן הוא לא מתאים לתפקיד".