זיכרון גורלי: "להעריץ את ג'נה פוקס" הוא מסע מרתק בעקבות זיכרונות אבודים

ספרה של מרי א. פיטרסון מעלה שאלות אתיות ופילוסופיות על הניסיון לשחזר זיכרון אבוד והמחירים שמהלך כזה מביא עימו. אמנם לא מדובר ברעיון מקורי, אבל הביצוע הנהדר יגרום לכם להישאר עד לפתרון הפאזל

16/02/2015
דיפולט(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

לקראת סוף "להעריץ את ג'נה פוקס", הגיבורה וחברה הולכים לבקר ידידה חולה. "היא גרה כל כך רחוק?" תוהה החבר, וזו משיבה לו: "זה לא רחוק. זה רק נראה ככה כי לא היית בשום מקום לפני כן".

"להעריץ את ג'נה פוקס" של מרי א. פירסון לא מלא באמרות שפר סטייל פו הדוב או אליס בארץ הפלאות, אך בניגוד לספרי נוער רבים, כן יש בו מימד אחר ששואף להתמודד גם עם סוגיות מעט יותר נשגבות מאהבת נעורים, שברון לב או הגשמת חלומות. ג'נה פוקס היא נערה בת 17 שהתעוררה מתרדמת בת שנה אחרי תאונת דרכים קשה, וכעת נאלצת לנווט את דרכה בעולם אותו היא לא מכירה כלל. גם משום שמשפחתה עברה דירה, גם משום שהתאונה הרעידה את כל הקרובים אליה, ובעיקר, משום שהיא לא זוכרת דבר.

בניסיון להשיב חלק מהזיכרון והזהות האבודים, היא צופה בקלטות מחייה – מגיל שנתיים עד גיל 16 – ומפעם לפעם, משהו נדבק. ככל שהחוטים נפרמים, כך החלון נפתח ויותר זיכרונות נכנסים פנימה, באופן כמעט אקראי ולא ברור. ג'נה מגלה שהיא מסוגלת לזכור, נניח, את טקס ההטבלה שלה מגיל שבועיים, אך לא מה שקרה בשעות שלפני התאונה הקשה. "הזיכרונות לא עושים הבחנה", היא אומרת. "יומיים, שנתיים או עשר שנים – כולם בעלי אותו משקל ועוצמה".

לאט לאט, ג'נה מרגישה יותר בנוח לצאת ממרווח הנוחות הקטנטן בו היא נאלצת להסתגר בגלל הוריה הלחוצים, להסתובב בבית הענק, להיכנס לחדרים בהם לא היתה מעולם, לצאת החוצה לשכנים, לחבר חתיכות פאזל לחתיכות פאזל ולתהות: "אם אני צריכה לזכור חיים שלמים, את כל הפיסות הקטנות, אז יידרשו לי עוד חיים שלמים כדי להיזכר בכול? או שיום אחד כל הפיסות יתחברו ויתפוצצו בתוכי?"

טוב לדעת (מקודם)

שיטת השחייה שתשנה את חייכם (ותעשה אתכם חטובים)

מוגש מטעם TI SWIM
להעריץ את ג'נה פוקס(צילום: דניס פירסון)
על אף קלישאות מסוימות שחוזרות לאורך הספר, דמויות משנה מעט פלקטיות וכמה אנטי-קליימקסים, קל להישאר עם דמותה של ג'נה פוקס עד שהיא משלימה את הפאזל

למשך מרבית הספר, הגיבורה מתייחסת לג'נה של לפני התאונה – זו שהיא רואה בסרטים, זו שמופיעה לה, לפתע, בזיכרונות – כאל ישות אחרת. כשהיא הולכת לבית ספר אלטרנטיבי היא חושבת "אם ג'נה הקודמת ידעה לנשק ואם החדשה זוכרת", נתקלת במכשולים חדשים ומתוסכלת, ותוהה "למה ג'נה פוקס חזקה כל כך ואני חלשה כזאת?"

לכאורה, ניתן היה לצפות שכל גילוי חדש, כל זיכרון יביא איתו רגיעה מסוימת לג'נה, וכפועל יוצא מכך גם למשפחתה. בפועל, כל טפח שנגלה רק מאיר אור על מה שג'נה פוקס עדיין לא יודעת, מה שכולם סביבה מתאמצים להסתיר: מה בדיוק קרה בתאונה המסתורית, איך ייתכן ששרדה אותה, ומה קרה לשני חבריה הטובים ביותר שגם כן היו ברכב? מה הוריה היו צריכים לעשות כדי שתישאר בחיים, ומדוע הם נחושים כל כך להסתיר ממנה את זה?

"להעריץ את ג'נה פוקס" ראוי להערכה – אם כי לא להערצה – על השאלות הפילוסופיות והאתיות שהוא מעלה כמעט מדי עמוד. בתרבות הפופולרית לא חסרים סרטים וספרים על אנשים שאיבדו את הזיכרון וכעת מנסים להשיב חלקים ממנו, אולם העולם של מרי א. פירסון מעט שונה, שכן החליטה להציבו בעתיד, עתיד בו הרופאים והמדינה מסוגלים לעשות כמעט הכל, וגבולות הנכון והלא נכון, האמת והשקר, מטושטשים ומשתנים מוועדת אתיקה לוועדת אתיקה.

על אף קלישאות מסוימות שחוזרות לאורך הספר, דמויות משנה מעט פלקטיות וכמה אנטי-קליימקסים, קל להישאר עם דמותה של ג'נה פוקס עד שהיא משלימה את הפאזל. אחרי הכל, איך אפשר לעזוב מישהי שתוהה: "למה אני זוכרת את פרטי המהפכה הצרפתית אבל לא זוכרת אם היתה לי אי פעם חברה הכי טובה?"

להעריץ את ג'נה פוקס / מרי א. פירסון, הוצאת טל מאי, 287 עמודים. מאנגלית: מאירה פירון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully