באוקטובר האחרון, כחודש לפני שחגגה את יום הולדתה ה-85, נשאלה ליא קניג על ידי כתב וואלה שגיא בן נון איזו עצה היא יכולה לתת לשחקנים צעירים. "להתמסר לקהל, לכבד אותו, לעלות על הבמה עם הרגשה של 'אני אוהב אתכם ואתם חייבים לאהוב אותי'", השיבה. ואכן, את ליא קניג פשוט חייבים לאהוב. לא משום שבאמצע העשור התשיעי לחייה היא עדיין נותנת את כולה, אלא מכיוון שהיא ממשיכה לעשות את זה כל כך טוב.
קשה לחשוב על דמות אחרת מלבד קניג לגלם את אלכסנדרה, גיבורת "פתאום הגיע סתיו" של המחזאי הסקוטי אריק קובל, שעלה לראשונה בברודוויי באפריל אשתקד. ישישה ניו יורקית בת 79, אמנית לשעבר, מנהלת מלחמת חורמה עם שלושת ילדיה על זכותה להישאר בביתה בברוקלין. על מנת שלא להתפנות לבית אבות היא מוכנה ללכת עד הסוף, גם אם מדובר במעשה קולוסאלי. כדי להבטיח שלא תוצא בכוח, אלכסנדרה מתבצרת בדירה עם כמות מטורפת של בקבוקי תבערה מוכנים לפעולה. מי שנשלח לנסות לשכנעה להתפנות בכל זאת הוא בנה כריס (תומר שרון), אותו לא ראתה עשרים שנה. בלי אפשרות להיכנס בדלת הראשית החסומה ברהיטים, כריס מטפס על עץ בעל משמעות סימבולית עצומה עבור אמו ומתגנב דרך החלון. הוא מנסה לתווך בין אלכסנדרה לשני אחיו, אך היא לא מוכנה להקשיב. הסיטואציה העדינה עומדת על סף פיצוץ, תרתי משמע, ופותחת פצעים משפחתיים ישנים שהדרך לאיחויים אינה קלה.
קניג היא המנייה הבטוחה ביותר בתיאטרון שלנו. העוצמתיות והמורכבות שלה מועברים בכל תנועה והקהל חש היטב את נוכחותה. תומר שרון, שותפה היחיד להצגה, צוטט בתכנייה: "זה כמו לשחק אחד על אחד עם מייקל ג'ורדן, רק שהוא בקבוצה שלך". הפנומנליות של ג'ורדן, כזכור, התבטאה בכך שהפך את חבריו לטובים יותר. זה מה שעושה גם נוכחותה של קניג לשרון. אין זאת כדי לרמוז שהוא לא שחקן טוב בזכות עצמו, אבל דומה שב"פתאום הגיע סתיו" הוא נוסק לגבהים חדשים. שיחות הטלפון שלו "עם" שני אחיו (שבהן שומעים רק אותו מדבר) הן מופת של תיאטרון. העוצמות העולות ויורדות בקול, התנועות העצבניות, התפרצויות הזעם הכול מבוצע בדיוק רב, עם רגש ובאותנטיות. יחד עם קניג הוא יוצר דיאלוג חודר, שמנסה לענות בעיקר על שאלה אחת קשה: מה עלינו לעשות עם ההורים שלנו כשאנו מרגישים שאינם יכולים יותר לסעוד את עצמם.
על פניו, התשובה ברורה: צריך לצוות להם מטפלים. אלא שלא לחינם אלכסנדרה נלחמת על חירותה. "הבעיה אתכם כילדים הייתה שתמיד הייתם", היא אומרת לכריס, "עכשיו אני שוב לבד, כמו בהתחלה. אני אוהבת את זה. אני טובה בזה". אין לה אינטרס שילדיה, לא כל שכן אנשים זרים, יחלקו עמה את שנותיה האחרונות לאחר שגזלו כל כך הרבה זמן מחייה. אלכסנדרה מביעה כאן עמדה נוקשה שלא ברורה כל כך לדור הצעיר: כשאדם רוצה לשלוט בגורלו, אל תפריעו לו לעשות זאת. כמובן שעם ההיגיון של כריס זה לא מתיישב. "את אולי לא תביני את זה", הוא אומר לאמו, "אבל לילדים יש כמה אינסטינקטים באמת קדמוניים. ואחד מהם הוא שאם נדמה לך שאמא שלך שוכבת על הארץ בייסורים, לא מסוגלת להזעיק עזרה... אתה איכשהו רוצה לעשות משהו בנידון". תשובתה של אלכסנדרה: "אז אל תשתמש באינסטינקטים".
ההצגה, בבימויו של איציק ויינגרטן הוותיק, אינה מושלמת. היא רוויה בנפילות מתח, שמגיעות בעיקר בשל דיאלוגים ארוכים ולעתים לא ממוקדים. למרות זאת, אי אפשר להסיר, ולו לרגע אחד, את העיניים מקניג ושרון. השניים מדגימים מהו תיאטרון אמיתי, והם לא היחידים שעושים זאת. למילה טובה ראויה מעצבת התפאורה המנוסה לילי בן נחשון, שהעמידה במה נפלאה המותאמת היטב לאווירה הברוקלינאית. גם הבחירה באולם מסקין הקומפקטי משרתת את המחזה ויוצרת את החמימות הנדרשת בהצגה שכזו בין הקהל לשחקנים.
"פתאום הגיע סתיו" אולי מוגדר כקומדיה (ולא חסרים בו רגעים שנונים), אך אינו מחזה קל. אחרי הכול, הוא מחייב אותנו, צעירים ומבוגרים כאחד, לקבל החלטות קשות. "הדבר היחיד שאתה יכול להציע כשאתה זקן", אומרת אלכסנדרה, "הוא לא להפריע לאף אחד בדרך". אך האם, בשם הצדק, לא אמור חוק זה לחול גם על צאצאיו של אותו זקן? קניג ושרון אולי לא משיבים על השאלה הזו במלואה, אבל מעניקים חוויה ממלאת שמעוררת לא מעט מחשבה.