כשבגרוש היה חור: טרנד אלבומי הויניל חורק בישראל

התקליט הישראלי, כמו הקברן מ"העמותה לחקר התמותה", מת מזמן. זה קרה, ליתר דיוק, לפני 23 שנים, באפריל 1992, זמן קצר אחרי שמשינה הוציאו את "מפלצות התהילה" – האלבום הישראלי האחרון שהודפס גם על ויניל. מאז, לא יצאו כאן מהדורות רשמיות, מסחריות, של אלבומים ישראליים חשובים, מיינסטרימיים, בפורמט הוותיק והאהוב הזה, הדורש השקעה תפעולית ותחזוקתית רבה, אך משיב לא מעט אהבה.

התקליט מת – וממש לא בנסיבות טבעיות. הוא נרצח בדם קר על ידי צעיר בעל מבנה גוף קטן ושיער כסוף בשם "תקליטור". חברות תקליטים, אמנים וחובבי מוזיקה בישראל, כמו בשאר העולם, הסתנכרנו מיד עם המציאות החדשה, זיהו את האיכויות החדשות שהציע התקליטור (בראשן הצליל נקי, הקומפקטיות, והאפשרות להעביר שירים ביתר קלות), התקליטים העלו אבק בבוידעם, והאלבומים הישנים, משנות החמישים ואילך, אלה שיצאו בשעתו רק על ויניל (ו/או קלטת) הודפסו שנית, במהדורות חדשות, על גבי דיסקים.

בימים ההם – ימי הגראנג', הבריטפופ, הרוקסן וערוצי זהב – מילאה את האוויר תחושה של התחדשות, השתדרגות, השתכללות. ילדי אור הירח שצעקו אז לאביב גפן "כן!" כשהוא שאל "רוצים שינוי?", קיוו, בסתר ליבם, שהשינוי הטכנולוגי שליווה את נעוריהם הוא רק ההתחלה. רבין, כזכור, עדיין לא נרצח. הרכבי רוק כמו מוניקה סקס, תערובת אסקוט, רוקפור וכרמלה גרוס ואגנר הצליחו להתפרנס לא רע ממוזיקה. אף אחד לא עצר אז לרגע כדי לשאת דברי הספר לאביזר השמע הדינוזאורי שיואב קוטנר אהב להוציא דרך החור שבמרכזו. לאף אחד לא היתה סיבה לעשות את זה.

גם היום, אם להודות באמת, אין ממש סיבה לקנות תקליטים ולהקשיב להם, אבל סיבות, כידוע, הן לא הכל בחיים. בני אדם הם יצורים רגשיים, וגם להם, כמו לתקליטים, יש יותר מצד אחד. עובדה: במהלך השנתיים האחרונות, התקליטים – מסורבלים, גדולים וחסרי הצדקה ככל שיהיו – חזרו להיות מוצרי צריכה מבוקשים בכל רחבי העולם, לרבות אירופה וארצות הברית, שלא נמכרים רק בחניות מוזיקה ייעודיות, אלא גם ברשתות אופנה של צעירים מגניבים כמו אורבן אאוטפיטרז, בהן אפשר למצוא גם די הרבה ילדים שקונים תקליטים של ריהאנה, קייטי פרי וביונסה גם אם אין להם פטיפון בבית ולא בטוח שהם בכלל יודעים מה זה פטיפון ואיך בדיוק זה קשור למה שהם קנו.

בארץ זה עדיין לא ממש קורה – כלומר, אין אגף של תקליטים בקסטרו – אבל התעצמותו של הטרנד בהחלט מורגשת גם פה. לראייה, לפני שבועיים, בשישי בצהריים, התקיימו בתל אביב שני ירידי תקליטים במקביל: אחד של היפסטרים, שכלל דוכני תקליטים חדשים, שרובם יובאו מחו"ל על ידי קבוצת המוזיקה העצמאית "קמע", ושני של סחים, חובבי תקליטים משומשים, בעיקר ישראליים, שמנהלים ביניהם סחר שוקק בקבוצת הפייסבוק "חולי תקליטים התאחדו" ואוהבים לחפור שם על נושאים מרתקים כמו הבדלי הצליל בין ההוצאה הראשונה לשנייה של אוסף הלהיטים של דורית ראובני.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הטרנד בשיאו. מלאי הוינילים החדשים והמשומשים בחנויות התקליטים הולך וגדל מחודש לחודש – וממש לא רק באנגליה ובארצות הברית. שני סניפי "האוזן השלישית", בתל אביב ובחיפה, חזרו לאחרונה אל ייעודם המקורי – חנויות תקליטים. ירידי תקליטים יד שנייה מתקיימים ברחבי הארץ בתדירות גוברת. אמנים מקומיים כמו גבע אלון, בוא לבר, אסף אבידן והפה והטלפיים הוציאו את אלבומיהם האחרונים על ויניל. עוד ועוד קבוצות של אספני, מוכרי וחובבי תקליטים נפתחות ברחבי פייסבוק, בהן גם לא מעט כאלה המוקדשות לתקליטים ישראליים, ובכל זאת – חשוב לזכור – התופעה עדיין בגדר טרנד, ככל הנראה חולף. הימים שבהם לכל אחד היה פטיפון בבית לא חזרו. אולי זה עוד יקרה, אבל רוב הסיכויים שלא.

במהלך השבועות האחרונים הועלו בקבוצת "חולי תקליטים התאחדו" סטטוסים רבים בנוגע למהדורת הויניל האחרונה של "דודו טסה והכווייתיים", שהתקליטים שבה יצאו מהמפעל עקומים ולא ראויים למכירה ובנוגע לשלוש ההוצאות החדשות, על גבי ויניל, של "החלונות הגבוהים", "תמוז" והצ'רצ'ילים", עליהן הכריזה חברת "אן.אם.סי יונייטד" כבר לפני כמה חודשים, והשבוע, סוף סוף, יצאו לחנויות.

"היתה בעיה במפעל", מסביר דודו טסה את אינסידנט התקליטים העקומים, "הם לקחו על זה אחריות, הם יתקנו את זה וכל מי שקנה תקליט יוכל להחליף אותו. אגב, את התקליט עם הכווייתים הוצאתי עוד ב-2011, לפני שזה נהיה כזה טרנד – וממש לא חשבתי עליו באופנים האלה. פשוט חשבתי שמגיע לאחים אל-כווייתי להיות מודפסים על גבי תקליט, עם תמונה גדולה, כי זה נראה לי הכי טבעי, הכי מתאים להם".

לא רק בקרב קבוצות הנישה למיניהן נגלים לאחרונה סימנים לכך שהתקליט הישראלי מגשש את דרכו החוצה מהקבר - אבל בינתיים הוא עדיין נתקל, במקרים רבים, בחומה של סקפטיות. "היה לי מאוד קשה לשכנע אנשים בחברה שתקליטים זה באמת עניין רציני היום", טוען ליאור מזרחי, מנהל התוכן של אן.אם.סי ומי שהעלה את הרעיון להוציא מחדש את הקלאסיקות הישראליות הנ"ל על גבי ויניל. " אני כבר הרבה זמן מנסה לפעול בנושא הזה, והאמת היא שמה שהוצאנו עכשיו זה היה פיילוט. הדפסנו 500 עותקים מכל כותר ואנחנו מנסים לבדוק אם יש לזה ביקוש".

הכרזתם על ההוצאות האלה כבר לפני כמה חודשים. למה הן הגיעו לחנויות רק עכשיו?

"בגלל שהמפעלים באירופה לא עומדים בעומס שיש עליהם בזמן האחרון. קיווינו שידפיסו לנו את זה תוך חודש, אבל זה לקח יותר זמן. הבעיה היא שבארץ אין היום מפעלים לייצור תקליטים ואין מכונות, וגם בחו"ל אין מספיק. אז נכון, לפני 20-30 שנים זה היה עניין שבשגרה להוציא תקליט, אבל היום זה ממש לא ככה. אם אתה שואל אותי, ההייפ הזה יירד מתישהו. כרגע, להערכתי, השוק הרבה יותר גדול ממה שהוא אמור להיות".

בינתיים, אנשים שקנו את ההוצאות החדשות של החלונות, הצ'רצ'ילים ותמוז טוענים שהסאונד שלהן לא משתווה לזה שהיה בהוצאות המקוריות.

"תראה, שום דבר לא יכול להשתוות להוצאה ראשונה. השתמשנו, כמובן, בסלילים המקוריים של ההקלטות כדי ליצור את התקליטים האלה, אבל אל תשכח שהצ'רצ'ילים, למשל, יצא לפני 46 שנים, כך שגם אם שמרנו על המאסטר כמו שצריך זה לא יכול להיות אותו דבר. הדברים האלה נשחקים עם הזמן, אין מה לעשות".

אז רגע, הפיילוט הצליח או נכשל?

"בשורה התחתונה זה הצליח הרבה מעבר למה שציפינו, ולכן, ממש עכשיו אנחנו יושבים על הרשימות של הקלאסיקות שלנו כדי לבחור את הכותרים הבאים שאנחנו רוצים להוציא מחדש בתקליט".

ואולם, בזמן שבאן.אם.סי שומרים על דיסקרטיות בנוגע לזהות ההוצאות העתידיות, חברות אחרות – ביניהן, "פונוקול", "פורטונה", "זהב שחור" (לייבל הוינילים החדש מבית "האוזן השלישית", "פרחי שמש" (לייבל צעיר בהנהלת עובדי "דיסק סנטר") – כבר הכריזו על כמה כותרים שנמצאים בשלבים שונים, מתקדמים יותר ופחות, של הפקה.

להבדיל ממה שקורה באירופה – בעיקר הודות לחברת הקבלן "מיוזיק און ויניל" שרכשה בעבר, לפני פרוץ הטרנד הנוכחי, את הזכות להדפיס ולהפיץ את הזכויות לכותרי הויניל הקלאסיים של חברת הענק "סוני", והרוויחה בגדול – כאן הסיפור מורכב יותר בגלל השוק המצומצם והמאבק המתמיד על זכויות היוצרים של האמנים הפופולריים.

לכן לוקח זמן, המון זמן, עד שיוצאת מהדורה מחודשת, על גבי ויניל, של כותר כלשהו, קלאסי יותר או פחות. כרגע, עומדות על הפרק הוצאות חדשות של "בדשא אצל אביגדור" (פונוקול), של "מלכת האמבטיה", רוקפור, עוזי רמירז, שלום גד, אטליז ואפרת בן צור (זהב שחור) ושל אלבום הבכורה של אינפקציה (פרחי שמש).

"תעשיית הויניל היא אחד אחד הדברים היותר מדוברים בשנתיים האחרונות", מסביר אורן בראל, מנהל הרפרטואר של פונוקול, "התקליטים תופסים היום מקום חשוב לא רק בחניות התקליטים אלא גם בחנויות של אופנה ולייף סטייל, כמוצר שנותן להן ערך מוסף - ספק רטרואי, ספק עדכני. הקהל הצעיר קונה תקליטים – ואגב, גם דיסקים – בעיקר כמרצ'נדייז ולאו דווקא בשביל לשמוע אותם. הוא פשוט רוצה שיהיה לו את זה בבית. גם בארץ, המכירות של התקליטים, וגם של הדיסקים, נמצאות לאחרונה, בדיוק בגלל זה, במגמת עלייה די מרשימה".

איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שזו חלק מחזרה לתמונות, למילים, לפיזיות. אנחנו חיים כיום בעידן שבו לא צריך להחליט אם שומעים מוזיקה בצורה כזאת או אחרת. אפשר גם וגם. תופעת הסטרימינג לא פוגעת במכירות התקליטים. להיפך. הסטרימינג הוא בעצם היוטיוב החדש והתקליט הוא הערך המוסף. עכשיו רק צריך לראות אם זה באמת טרנד, כמו שכולם אומרים, או שזה, כמו שאני מקווה, עוד יילך ויתעצם".

במקביל להפקת ההוצאות המחודשות, נמשך גם, ביתר שאת, הייבוא המואץ של כותרי ויניל ישנים וחדשים מחו"ל – בעיקר על ידי חנויות התקליטים וחברת "קמע", שהוציאה גם את אלבומו האחרון של גבע אלון על ויניל.

"פלח השוק התרחב מאוד משמעותית בשלוש השנים האחרונות", מסביר אסף רחמני, המייסד של "קמע", "עד לא מזמן, למעט 'האוזן השלישית' ושתי החנויות של 'אוגנדה' בירושלים ותל אביב, לא היה מי שמתעסק בוינילים חדשים. היום אין חנות מוזיקה שלא מחזיקה תקליטים חדשים. אני, באופן אישי, מתעסק עם זה כפועל יוצא של ניתוח שוק שעשיתי".

מה זאת אומרת?

"שמע, הגעתי למסקנה שאחד הדברים החשובים שקרו בעקבות המהפכה הדיגיטלית הוא שהלקוח הפסיק להסכים לכך שכופים עליו איך לשמוע מוזיקה. אתה יודע, סוני, לדוגמה, היא זרוע טכנולוגית תמנונית ואם היא מחליטה, יום אחד, שאין יותר תקליטים ויש רק דיסקים, היא מן הסתם עושה את זה כדי להרוויח גם על הדיסקמנים שהיא מייצרת. היום, הכדור נמצא בידיים של הצרכן".

והצרכן רוצה תקליטים?

"בגדול כן, אבל זה עדיין מאוד נישתי. במהלך 2014, מכירות הויניל ברחבי העולם היוו 2 אחוזים בלבד מכלל מכירות האלבומים. זו היתה עלייה של 50 אחוזים מ-2013, אבל ברור שזה שולי. אנשים עדיין קונים הרבה יותר דיסקים. בכל זאת, אני מאמין שלא ירחק היום שבו גם אמנים כמו אייל גולן, למשל, יקפצו על הטרנד ויוציאו תקליטים. זה קטן, נכון, אבל יש לזה ביקוש – והוא רק הולך וגובר".

אז אתה אומר, בעצם, שנכון להיום הביקוש לא גובר על ההיצע?

"ברור שלא. היית מצפה שמהדורה מצומצמת של הצ'רצ'ילים, למשל, תימכר בשבוע, אבל עדיין, בכל חנות שאני נכנס אליה אני רואה כמה עותקים מהתקליט הזה, כך שברור לי שנשארו עוד הרבה".

ואתם, ב"קמע", רואים מזה רווח כלכלי?

"אנחנו מתפרנסים מזה, אבל לא רק מהתקליטים אלא מהשילוב של כל הפורמטים, לרבות דיסקים. היתרון שלנו כמייבאים הוא שאין לנו סכנה של אובר-סטוק, כי אנחנו מזמינים כמויות קטנות, בהתאם לביקוש. פעם, כשההוצאות היו מסיביות, נותרו הרבה מאוד עותקים במחסנים, וזו הסיבה ש'האישה שאיתי' של ברוזה, למשל, נחשב לתקליט זול ונפוץ – בלי קשר לאיכות המוזיקלית שלו".

"הפער במכירות התקליטים בין מה שהיה לפני שנתיים-שלוש למה שקורה היום הוא די קיצוני", אומר ישי ברגר מצוות המוכרים של "האוזן השלישית" בתל אביב. "בוא נגיד, שהיום, להבדיל מאז, כשלהקת רוק גדולה כמו הדצמבריסטס או האדיטורז מוציאה אלבום, אין סיכוי שלא נביא כמות זהה של דיסקים ותקליטים ממנו. בכלל, יש היום הרבה יותר עיסוק סביב העניין של תקליטים. אנשים כל הזמן מתקשרים אליי לפה ושואלים על תקליטים, וגם על דברים שקשורים לתקליטים, כמו למשל 'איפה אפשר להשיג פטיפון טוב?' – שזו, למשל, שאלה שבהחלט לא היתה מגיעה אלינו פעם".

בדיחות רבות על "האישה שאיתי" רצות ברחבי קבוצות הפייסבוק המוקדשות לתקליטים. במהלך מבצע "צוק איתן", כשפורסם שמלאי הטילים של "כיפת ברזל" הולך ונגמר, מישהו שם הציע להשתמש בעותקים של "האישה שאיתי", כתחליף. בכלל, שוויים של תקליטים ישראליים משומשים לא ממש קשור לטיבם המוזיקלי. הוא נובע אך ורק ממדד הנדירות שלו – מה שגורם לכך שתקליטים ישראליים שהודפסו בתחילת-אמצע שנות התשעים (למשל, "מפלצות התהילה", "תערובת אסקוט", הראשון של רוקפור, "שינויים בהרגלי הצריחה" של הנטאשות והראשון של "כרמלה גרוס ואגנר") מתומחרים כיום במאות שקלים לחתיכה.

"השוק צמא לתקליטים האלה", טוען יורם ברגמן, בעל חנות התקליטים הוותיקה "פאניקה" ברחובות, ואחד החברים היותר פעילים בקבוצת "חולי תקליטים התאחדו". "הבעיה היא שלצד המכירות ההוגנות צצים גם כל מיני ילדים שגנבו את אוסף התקליטים של אבא שלהם ודורשים עכשיו 40 שקלים על תקליטים ששווים שקל. מה אני אגיד לך? צריך להיזהר עם הדברים האלה. לעשות סקר שוק רציני ולהיזהר".

"ההבדל בין אז להיום הוא שאז בחורים צעירים, כמוך, קנו תקליטים בשביל המוזיקה ותקליט היה נמכר במחיר סביר לשוק היד שנייה", מסביר סימון דואק, איש רדיו ובעל חנות התקליטים הירושלמית "התקליטייה". "לכן, אני לא חושב שהטרנד הזה באמת מחייה את המוזיקה. נהפוך הוא. זה דווקא מדכא את המוזיקה, כיוון שמי שבאמת רוצה לקנות היום תקליט של ברי סחרוף, לדוגמה, ואומרים לו שזה יעלה 700 ש"ח, מוותר על העניין. במה הוא חטא, האומלל הזה? בזה שיש לו פטיפון? שלא לדבר על דויד ברוזה המסכן, שלא מפסיקים לרדת על התקליט המצוין שלו, 'האישה שאיתי', רק בגלל שהוא נפוץ. בקיצור, זה לא עניין מוזיקלי בכלל. זה מסחרה נטו".

השוק המדובר נזיל במיוחד, אבל נכון לרגע זה התקליטים הנדירים, והיקרים, ביותר בארץ הם, ככל הנראה, ההוצאה המקורית של הצ'רצ'ילים מ-1969, הפסקול של "השוטר אזולאי", האלבום של פופיק ארנון, האלבום של יורם ארבל ו"חנטריש ושלושת רבעי" של דני בן ישראל. מחיר השוק שלהם נע בין 1,500 ל-4,500 שקלים, תלוי במצב המדיה והעטיפה.

"נשארו לי ארבעה תקליטים של 'חנטריש' ומכרתי אותם לפני 15 שנים ב-4,000 דולר, אורגינל, עם החתימה שלי", מגלה דני בן ישראל, "לי אין היום שום תקליט של עצמי. אני לא צריך. אני לא אוגר כלום, אני אמן נודד. אין לי גם פטיפון או קומפקט דיסק. אני שומע מוזיקה רק במחשב, עם חרא רמקולים. בכלל, מה שחשוב, לדעתי, זה לא החומר אלא הרוח. אני מכיר הרבה אנשים שנתפסים לחומר ושומעים רק תקליטים, אבל זו טעות בעיניי".

למה טעות?

"כי אי אפשר לחזור אחורה בזמן. פשוט אי אפשר. עובדה שהיום, כשרוצים להוציא תקליט, מקליטים קודם את המוזיקה באמצעים דיגיטליים ורק אחרי זה מעבירים לאנלוגי, אז מה בעצם עשינו פה? לא צריך לקנות דברים רק בגלל שהם טרנדיים או שהם נראים מגניבים. שמע, לפני כמה שנים קניתי ברוסיה טאר (כלי פריטה איראני) שנשמע כמו פרה גוועת. ניגנתי בו עד שנמאס לי, כי לוקח שעה לכוון את זה, ובסוף מכרתי את זה לאהוד בנאי - וגנבו לו את זה. אתה מבין? הכלי הוא לא מה שחשוב. העיקר זה המוזיקה, הרוח. הפריט האנלוגי היחידי שיש לי היום זה עט נובע. אני אוהב עטים נובעים".

להבדיל מדני בן ישראל, ערן צור לא מתכוון למכור את עותקי הויניל של "כרמלה גרוס ואגנר" שברשותו, אף על פי שכל אחד מהם שווה היום משהו כמו 700 שקלים. "בהתחלה נדהמתי מהעובדה שזה שווה כל כך הרבה", הוא אומר, "אבל האמת היא שאני דווקא מבין את העניין הזה. גם כינורות, ככל שהם יותר ישנים, הם עולים יותר כסף, כי יש פחות ופחות כאלה בעולם. לכן אני לא מוכר את העותקים שלי. אין לי ספק שלהחזיק בבית עותקים של 'כרמלה' זו השקעה בטוחה, כל עוד לא מדפיסים הוצאות חדשות – מה שלא נראה לי שיקרה בקרוב".

וחבל.

"מאוד חבל".