"נו, בכית"? בחצי חיוך ועם השאלה הזו מקבלת ג'וליאן מור את פניי כשאני פוגשת בה במסעדה בטורונטו, במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי המתקיים שם מדי שנה. ערב קודם לכן נערכה הקרנת הבכורה של סרטה החדש, "עדיין אליס", אז עוד סרט קטן המתחיל את מסעו אל הקהל. הסטטוס הזה השתנה במהרה: הרשמים הראשוניים מהדרמה העצמאית סימנו את מור באופן חד משמעי כקלף הכי בטוח של עונת הפרסים הנוכחית. אינספור פסלונים מאוחר יותר, מור גרפה השבוע, סוף סוף, את פרס האוסקר הראשון שלה.
אז, בספטמבר, היא היתה בסך הכל שחקנית עם סרט חדש, שפונה לקבוצת עיתונאים קטנה בשביל טפיחה מטאפורית על השכם. "כן, בכיתי", אני מצליחה למלמל, ותוהה אם הרגע נתתי חיזוק לג'וליאן מור או שפשוט נפלתי ברשת של הכישרון הכי גדול בהוליווד.
"הוא בכה, זה היה נחמד". עוד לפני שנשאלת השאלה הראשונה מבהירה מור שלא רק מאיתנו היא ציפתה לבכות, כשהיא מספרת מיד על הפעם הראשונה בה צפתה בסרט, עם בן זוגה, בארט פרוינדליך. "כשאני רואה בפעם הראשונה סרט שעשיתי, אני ישר חושבת 'היינו צריכים לחתוך את זה, היינו צריכים להכניס משהו אחר'. יש לי המון דברים להגיד. אז ראינו את הסרט, והתכוונתי להגיד משהו כזה ובעלי אמר לי 'אל תהרסי את זה'".
היא לא הרסה. "עדיין אליס" הוא בראש ובראשונה תצוגת תכלית של ג'וליאן מור. יש מי שיקרא לה "קורבן אוסקר סדרתית", המפסידה הנצחית של טקס הפרסים הזה, שהיתה מועמדת ארבע פעמים אך מעולם לא חזרה הביתה עם הפסלון. ויש מי שיראה אותה כשחקנית מקצועית ונחושה, כזו שמגיעה לכל תפקיד רעבה כאילו היה הראשון שלה, ומתמסרת אליו כאילו הוא האחרון שאי פעם תעשה. לגבי דבר אחד אין ספק: היא אחת השחקניות הגדולות הפועלות כיום בהוליווד, ו"עדיין אליס" נותן לה את כל המרחב להוכיח את זה.
מור מגלמת בסרט את אליס האולנד, פרופסורית לבלשנות שמגלה יום אחד איך אוצר המילים שלה הולך ונאבד. בסמוך לחגיגות יום הולדתה החמישים, אותו היא חוגגת עם בעלה (אלק בולדווין) ושלושת ילדיהם, היא מאובחנת כמי שנמצאת בשלבים ראשונים של מחלת האלצהיימר. הסרט מלווה את התמודדותה עם מצבה המידרדר תוך ניסיון לשמור, עד כמה שאפשר, על חיים תקינים בתוך המסגרת הזוגית והמשפחתית. בדקדוק ובשיטתיות, ועם המון נשמה, מתמזגת מור עם אליס שנאחזת בזיכרונות המאיימים להיעלם וברגעי העכשיו, אותם כבר לא תזכור.
"אם לנסח את זה באופן פשטני, כשזיכרון נוצר במוח הוא הוא יוצר מעין חריץ, ובגלל זה הזיכרונות הכי ותיקים הם אלו שנמצאים הכי עמוק במוח. עם אלצהיימר המוח מפסיק להיות מסוגל לעשות את זה, ולכן שום דבר לא נשאר. זו הסיבה שדברים שקרו לאחרונה פשוט לא שם. אפשר רק לחשוב עד כמה בלתי אפשרי זה להיזכר במשהו שהמוח שלך מעולם לא רשם.
"יש עדיין המון בושה סביב אלצהיימר, וגם היעדר מידע. יש אנשים שחושבים שאלצהיימר הוא חלק מתהליך ההזדקנות, שאתה מזדקן וזה משהו שקורה לך. זו טעות נפוצה, זו הרי מחלה. כך שלא משנה מתי זה קורה לך, אתה סובל מתסמינים של מחלה."
האם זה הפחד הכי הגדול של שחקן, לאבד את הזיכרון?
"אני חושבת שזה הפחד הכי גדול של כל אחד. נראה לי שאלצהיימר זה הפחד מספר אחד של הרבה מאוד אנשים. הרעיון הזה של אובדן העצמי אם האינטלקט שלך כבר לא ברשותך, איבדת את כל הידע, ואין לך את היכולת לתקשר, אז מי אתה?"
איך ניגשים בכלל לענות על שאלות כאלו?
"אמרתי 'אני צריכה זמן לעשות תחקיר. אני לא יכולה לקחת את התפקיד הזה אם אני לא יודעת בדיוק מה אני עושה. אני רוצה זמן בשביל לראיין אנשים שמכירים את המחלה, שחוו אותה איכשהו'. ועשיתי את זה, במשך חודשיים או שלושה. כשהתחלנו לצלם, כל דבר שעשיתי היה מבוסס על משהו שראיתי. ההתנהלות הפיזית, הרגעים שהדמות מאבדת את חוט המחשבה, דברים כאלה. הכל היה מבוסס על התנהגויות אמיתיות, וניסיתי להיות הכי ספציפית שאני יכולה."
פגשת אנשים שסובלים מהמחלה?
"במהלך התחקיר הכרתי אישה שאובחנה בגיל 45. היא היתה אחות חדר ניתוח במחלקה נוירוכירורגית, והיא פשוט התחילה לעשות טעויות בעבודה. זה הגיע למצב די קיצוני, כי על פני השטח היא נראתה במצב נורמלי לחלוטין. היא נהדרת. קוראים לה סנדי, והיא עזרה לי המון. אפשר גם לראות אותה בסרט, בסצנה בה אני צריכה לנאום".
כמצופה ממעמדה ומהוותק שלה בעולם הבידור, מור מנוסה מאוד בלדבר על סרטים בהשתתפותה. ועדיין, ההתלהבות בה היא מדברת על "עדיין אליס" נראית אותנטית לחלוטין. הפרויקט הזה היה חשוב לה מהרגע שהחליטה להתחייב אליו, והיא זו שגם גייסה אליו את אלק בולדווין. השניים הכירו כששיחקו ביחד ב"רוק 30" ושמרו מאז על קשר, כשמפעם לפעם נהגה מור להציע לו תפקידים לצדה בסרטים שונים. רק כשהגיע הסרט הזה הוא קיבל את ההצעה ונכנס לדמותו של ג'ון, בעלה של אליס. חובבי הטריוויה יזכרו שבשנה שעברה הוא שיחק ב"יסמין הכחולה" כבעלה בנפרד של קייט בלנשט, שזכתה בפרס האוסקר.
"אלק הוא מאוד חיוני, מאוד גברי, יש לו אישיות גדולה והמון אנרגיה. גבר ואישה במערכת יחסים כזו, שהם כל כך מחוברים ויש להם עיסוקים אינטלקטואלים לצפות בו רואה אותה נובלת בצורה כזו, כמו גם הסירוב שלו להכיר בזה זה משהו ששנינו, אלק ואני, רצינו מאוד להעביר. חשבתי שזה יהיה מרתק לבחון מה קורה במערכת יחסים כל כך אינטימית. האופן בו הוא עוזר לה להתלבש, או איך שהיא נשענת עליו, והסבלנות שלו, לצד חוסר הסבלנות שלו איתה, וכל הדברים שקורים בתוך זה."
מה גרם לך להיות כל כך בטוחה לגבי התסריט הזה?
"לא הייתי בטוחה לגביו", היא צוחקת. "אני אף פעם לא לגמרי בטוחה. זה תמיד הימור כשהולכים לעשות סרט, כי לכולם יש כוונות נורא טובות, לכולם יש רעיונות נהדרים, אבל אי אפשר לדעת איך הכל יתחבר. וכשאין הרבה משאבים, כשמצלמים סרט בתקציב קטן באמצע החורף של ניו יורק, וקפוא קפוא קפוא ואין חימום, כל מה שחשבתי זה 'הלוואי שיהיה בסדר'. זה היה קשה, זה היה ממש ממש קשה, אבל כולם היו שם כי הם רצו להיות שם. הגמול האמיתי הגיע עם התגובות החמות שקיבלנו באולם אחרי ההקרנה, כי באמת שלא הייתי בטוחה."
ולמה החלטת ללכת על זה?
"אף אחד לא עשה את הסרט הזה בשביל הכסף, זה בטוח. עשיתי את זה כי אכפת היה לי מהחומרים ואהבתי את החוויה. כל אחד יודע מה הסיבות שלו, אני אוהבת את החוויה שבלספר סיפור ואני אוהבת לשחק."
את "עדיין אליס" ביימו ווש ווסטמורלנד וריצ'רד גלייצר, בני זוג המביימים במשותף מאז סוף שנות התשעים. השנים קיבלו הצעה לעבד את הרומן מאת ליסה ג'נובה, עליו מבוסס הסרט, לא הרבה אחרי שהחל להופיע אצל ריצ'רד פגם בדיבור. בדיקה אצל רופא הובילה לתהליך של אבחון, בסופו למדו כי ריצ'רד חולה במחלת הנוירון המוטורי, המוכרת יותר כ- ALS. למרות המצב הבריאותי המדרדר, השניים ידעו שהם חייבים לעשות את הסרט הזה, וגלייצר היה שותף מלא בתהליך היצירה.
"כשמישהו על הסט חווה קשיים בתקשורת יש לזה השפעה עצומה על ההפקה. הדיבור הראשוני בין ווש וריץ' וביני נעשה בעיקר דרך אימייל או סקייפ, ולא ממש ידעתי מה בדיוק קורה. באותו זמן הופיעו אצל ריצ'רד סימפטומים, אבל הוא עדיין לא אובחן כחולה ALS. בשלב מסוים נהיה להם דחוף נורא לעשות את הסרט, וזה קרה כשהגיעה האבחנה. זו היתה נקודת מפנה: כולם רצו לעשות את הסרט, אבל ריצ'רד כבר לא יכול היה לדבר. דאגנו למצבו הבריאותי ולא ידענו איך נעשה את זה. על הסט הוא כבר תקשר איתנו רק באמצעות אייפד. חשבתי שזה יהיה מחסום עצום, אבל זה נעלם, זה היה מחסום שטחי. ריצ'רד מדבר ברהיטות ומקליד במהירות. אליו הייתי הולכת אם רציתי לשנות משהו בטקסט, והוא היה חושב מיד על משהו חלופי ומקליד אותו."
אליס מנסה מצד אחד לא לשכוח, ומצד שני לחיות את הרגע. איך זה השפיע עליך?
"זה היה מעניין. כי זה מאלץ אותנו לחשוב על המוות שלנו, וזה משהו שאף אחד מאיתנו לא אוהב לחשוב עליו. אנחנו מתכננים תכניות, כשלמעשה אין לנו שום שליטה על מה שיקרה. אני לא רוצה להישמע פטליסטית, אבל כולנו יכולים לעלות בלהבות בכל רגע."
מה מושך אותך בתפקידים מהסוג הזה?
"אם הסיפור טוב זה כיף, זה לא מתיש. מלהיב אותי לעבוד עם אנשים מעולים על סיפור טוב שעוסק בנושא חשוב, לפצח דברים ביחד עם מישהו כמו אלק, למשל, שאני מכירה הרבה זמן ואני ממש אוהבת. באחת הסצנות אנחנו נמצאים במיטה, והיה לנו חשוב לוודא שיש שם הרבה אנרגיה. התחלנו לצחוק ולהשתטות, ואמרתי 'אולי אני אעלה עליו?'. כשיש רעיונות כאלה שהופכים בסוף למשהו מאוד אנושי, שאפשר להזדהות איתו, זה מלהיב."
הרבה שחקנים עוברים בין תפקידים קלילים וכבדים יותר. אצלך הכל נורא אינטנסיבי
"אני יודעת, הסרט הזה היה קצת מבאס" היא קוטעת בחיוך את השאלה. "אבל הוא מצחיק. כן, הוא גם מצחיק".
את מרגישה לפעמים שאת צריכה למלא מצברים?
"אני מתעייפת לפעמים. היתה לי שנה די יוצאת דופן, כי בקיץ שעבר צילמתי את "מפות לכוכבים", ומשם המשכתי ישר ל"עורבני חקיין". תוך כדי התחלתי את התחקיר ל"עדיין אליס", והצלחנו למצוא זמן לצילומים בין לבין, ואז חזרתי לסיים את "עורבני" בברלין. אבל אז היה לי קיץ שלם לעצמי. היינו בדנמרק, בסן פרנסיסקו, ובבית שלנו על חוף הים והיה ממש כיף."
אם היית צריכה לבחור רגע אחד קסום מהקריירה שלך שיישאר איתך תמיד, איזה רגע זה יהיה?
"לזכות בפסטיבל קאן", היא נזכרת בחיוך. "זה היה די אדיר. לא הייתי שם, הלוואי והייתי שם, זה יכול היה להיות מדהים. ממש לא ציפיתי שזה יקרה, ואף פעם לא חלמתי שזה יכול לקרות".
ההתלהבות הכנה שליוותה את השיחה כולה הופכת להתרגשות, כאילו מור לא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר אלא בילתה בריביירה הצרפתית כאחרונת הגרופיות. "הייתי באיזו מסיבה וישבתי ליד
לא רוצה לזרוק שמות אבל
בום!" היא חובטת באגרופה על השולחן, "קארל לגרפלד! הוא נהדר, איש מדהים, ממש יצירתי וכיפי ויש לו לב רחב. לא ידעתי אם הוא ראה את 'מפות' עדיין, אבל הוא אמר לי משהו כמו 'אני חושב שאת הולכת לזכות'. אמרתי לו 'שכח מזה, קארל! זה לא יקרה'. הוא היה נורא נחמד ואמר, 'אני מקווה שתזכי'. אבל בכנות, זה היה הכי רחוק ממני, לא יכולתי להאמין."
אז איפה היית כשקיבלת את ההודעה?
"הייתי בבית שלי במונטוק. הייתי בקאן המון זמן, ובין פרסומת שעשיתי, יחסי ציבור ל"עורבני" והבכורה של "מפות", הייתי פשוט מותשת. ואז בוקר אחד בזמן שניקיתי את המחסן, קיבלתי טלפון מברוס ואגנר (התסריטאי של "מפות לכוכבים", מ.פ), שאמר 'הרגע קיבלתי בשמך את פרס השחקנית הטובה ביותר'. אמרתי לו 'סליחה?!'. התחלתי לקפוץ משמחה. זה לא היה ממש ייצוגי. כשרואים אותך בטלוויזיה הכל נורא מעונב, 'תודה לזה, תודה רבה לזה', אבל אני פשוט קפצתי באוויר".
הזמן שהוקצב לריאיון עומד להסתיים, ורגע לפני שאנחנו מתפזרים זורק אחד הנוכחים לעברה של מור "אני מקווה שתהיי שם כשתזכי באוסקר". בתוך שבריר שניה היא כבר מחוץ למחסן במונטוק, עמוק בתוך האווירה הייצוגית, המעונבת. "הו, אתה נחמד מדי. תודה לך".