נסו לעקוב, כי זה קצת מסובך: אגדות העם שלוקטו בידי האחים גרים היו סיפורים אפלים ואלימים מאוד. עם השנים, הסיפורים האלה רוככו, בעיקר על ידי דיסני, והפכו לסיפורים עדינים לילדים. מאז, גרסאות רבות אחרות של הסיפורים האלה הפכו אותם שוב לאפלים. אחת מהן היא "אל תוך היער", המחזמר של סטיבן סונדהיים שרץ בברודוויי כבר כמעט 30 שנה, שאיחד כמה סיפורי אגדות והוסיף להם טוויסט קודר. ואז הגיעה גרסת הסרט של המחזמר בהפקת דיסני, ומכיוון שהמחזמר אפל מכדי להיות סרט של דיסני, הוא רוכך בדרך לקולנוע. אז בסך הכל, הסרט "אל תוך היער" הוא גרסה מרוככת של גרסה קודרת של גרסה עליזה של סיפורים אפלים. מנה שהתקררה וחוממה מחדש כל כך הרבה פעמים, לא פלא שיצאה כזאת עיסה פושרת.
בכפר קטן ליד היער בארץ אגדות חיים כיפה אדומה, מכשפה, הנער ג'ק ואמו, סינדרלה ואחיותיה החורגות, שני נסיכים וגם אופה ואשתו. המכשפה מטילה על האופה משימה שנראית כאילו היא לקוחה מגרסת גרים של "המירוץ למיליון": בתוך שלושה ימים על בני הזוג להשיג פרה לבנה, שיער זהוב כתירס, גלימה אדומה וסנדל זהב (את המהדורה שבה מדובר בנעל זכוכית נקבל בגרסת החודש הבא של "סינדרלה"). וכך כל שוכני האגדות רצים הלוך ושוב לאורך היער ומנסים להשיג זה מזה את החפצים הנדרשים במשך כשעה וחצי. אחר כך יש הפסקה כלומר, כך זה היה במחזה ואז ממשיכים הלאה, לפרק ב' של הסיפור, האפל הרבה יותר.
העובדה שמדובר במחזמר בימתי מוסרט ברורה מאוד: לא רק המבנה של שני החלקים המערכה הראשונה והשניה הנפרדים לגמרי זה מזה, אלא גם האופן שבו הסיפור בנוי, ומה שהוא מראה ולא מראה. רוב העלילה מתרחשת בלב היער, כשכל סצנה היא מפגש של דמות שבאה מכיוון אחד עם דמות אחרת שמגיעה מכיוון אחר, והן שרות משהו וממשיכות הלאה. רוב ה"אקשן" לא מתרחש על המסך אנחנו רק שומעים עליו בדיעבד. למשל, הסרט לא מראה שום דבר מהמסעות של ג'ק אל ממלכת הענקים שמעל לעננים, אבל ג'ק ישמח לספר לנו על זה בשיר. על הבמה זאת בחירה נכונה וברורה מאליה, אבל בקולנוע הכלל הידוע גורס "הראה, אל תספר" מה שבמקרה הזה היה מתורגם ל"אל תשיר". גם סרטיו הקודמים של הבמאי רוב מרשל "שיקגו" ו"תשע" סבלו מבעיה דומה: הסרטים שלו נראים לפעמים כמו תיעוד מוצלח של הופעה בימתית, במקום להיראות כמו סרטים.
צוות השחקנים שגויס לסרט הוא שילוב של כוכבים הוליוודיים מוכרים ושל שחקני ברודוויי, שאולי מושכים פחות קהל אבל יודעים לשיר טוב יותר. אמילי בלאנט וג'יימס קורדן מקסימים בתפקיד האופה ואשתו; אנה קנדריק, בתפקיד סינדרלה היא אנה קנדריק, וזה תמיד נחמד. לילה קרופורד שזו הופעתה הראשונה בקולנוע משעשעת ומעצבנת (בכוונה תחילה) בתפקיד כיפה אדומה. ג'וני דפ, בתפקיד הזאב הרע, מופיע בסרט למשך לא יותר מחמש דקות, וטוב שכך. העובדה שמריל סטריפ קיבלה על הסרט הזה מועמדות לאוסקר (ה-19 שלה) מוכיחה, אם בכלל היה צורך בראיה נוספת, שהאקדמיה תיתן למריל סטריפ באופן אוטומטי מועמדות על כל דבר שתעשה, מהבאת שלום בר קיימא למזרח התיכון ועד לקינוח אף. סטריפ חביבה כתמיד, אבל היא לא עושה כאן שום דבר שמגיע עליו פרס, או ששישים שחקניות אחרות לא היו יכולות לעשות.
כל הגורמים האלה היו יכולים להפוך את החצי הראשון של הסרט למחזמר אגדתי חביב ובלתי מזיק אבל אז מגיע החצי השני. וכאן הסרט מאבד את דרכו לגמרי. בחלק הזה המחזה עשה, כאמור, פניה חדה לכיוונים אפלים יותר ופחות דיסניים. זה קורה גם בסרט, אבל השינויים מגרסת המחזה הפכו את החצי הזה לתמוה מאוד. דמויות מתות, אבל הן מתות באופן שרירותי לחלוטין וחסר פואנטה, כאילו הבמאי הניף שרביט קסמים מדי פעם והכה בברק בדמות אקראית, רק כדי להראות כמה הוא בוגר.
אכזבה נוספת היא השירים. אולי גם בנושא הזה משהו מהקסם הולך לאיבוד במעבר מהבמה לקולנוע, כי קשה להסביר איך המחזמר המאוד אהוד של המוזיקאי הכל כך מהולל נשמע כמו אותו פזמון חוזר וקופצני שנתקע על ריפיט. הדיאלוגים המושרים נחמדים לפעמים (כמו בשיר "זאת אשמתך"), אבל אין פה שום נאמבר חזק שנתקע בזיכרון, שום "Let it Go" או "Pop, Six, Squish", שום דבר לזמזם ביציאה מהקולנוע.
בסופו של דבר, השאלה היא: מה הפואנטה? איחוד דמויות שונות מסיפורי גרים לסיפור אחד הוא לא, בלשון המעטה, רעיון מקורי. גם לא הפיכת אגדות "תמימות" לאפלות. אז מה נתנה לנו הגרסה החדשה הזאת? את התובנה שהחיים האמיתיים לא מסתיימים ב"באושר ועושר"? נראה שהסרט מתאמץ לומר משהו עמוק על אגדות או על ציפיות לא ריאליסטיות, או משהו אבל הוא לא; אם היה מסר כזה במקור, הסטריליזציה שעבר הסיפור בדרך לקולנוע השמידה אותו. נשארנו רק עם סיפור אגדה מוזיקלי ארוך מדי ובלי מוסר השכל.