וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לכבוד מיליארד בינוניים: ערב המחווה לרוקסן הצדיק את המוניטין של המועדון

רועי בהריר פרל חזר אמש (חמישי) למועדון המיתולוגי שבו בילה את נעוריו בתחילת שנות ה-90. בערב המחווה לכבוד 20 שנים לסגירתו של הרוקסן הוא גילה שהבחירות המוזיקליות, הקהל ואביב גפן, נותרו בדיוק אותו דבר

צילום: אבי כהן עריכה: שניר דבוש

הרוקסן היה מועדון רוק פרובינציאלי ומעפן. גם אז, בתחילת שנות התשעים, ימים שבהם פקדתי את המקום בכל ערב שישי (ולפעמים גם בערבי רביעי, בליין מסיבות המטאל שנקרא "מוות לטכנו"), הרגשתי כך, אבל המשכתי ללכת כדי לשמור על רוטינה של סוף שבוע ולא להישאר בבית כמו חנון.

טוב, הייתי די חנון בכל זאת. מעולם לא שתיתי אלכוהול, עישנתי סמים או תפסתי בחורות ברוקסן. סתם עמדתי שם, באיזושהי נקודה בחלל המאובק והמנוכר שדמה לאולם ספורט בתיכון מקצועי באור יהודה, אני וחבריי המשועממים כמותי, וניסיתי להתנועע בכוח לצלילי שירים שלא ממש אהבתי. לדי ג'יי הקבוע (לירון תאני) היה טעם גרוע במוזיקה וכל שבוע הוא שם את אותם שירים של פרל ג'אם, סמאשינג פאמקינס, רייג' אגיינסט דה מאשין, סאונדגארדן ופרימוס - אף על פי שבאותה תקופה העולם שבחוץ (וזה שבחדרי הרמת גני) נהנה מדברים טובים כמו ת'רווינג מיוסז, קוקטו טווינז, מגנפופ, שוגר, שרלטנס, הפי מאנדייז, פייבמנט ואר.אי.אם המוקדמים.

לא ממש הייתי עצוב, כמובן, כשיום אחד הרוקסן נסגר. בסתר לבי ידעתי שמה שיבוא במקומו חייב להיות יותר טוב - ואכן, כך היה: ערבי אקסטזי פרועים באלנבי 58, טכנו איכותי בדינמו דבש ומסיבות מוד, פאנק ואיזי ליסנינג בגולם ("גלורי נייטס").

גם להופעות של האמנים המקומיים ידעתי שלא אתגעגע. ממילא את רובן המכריע העברתי בחלל הסמוך, זה עם הקיוסק והפיצות, או, לחילופין, נמעכתי על הרצפה מתחת להרי נערים ונערות מיוזעים בהופעה של ד"ר קספר (שהתקיימה לפני אסון משינה בערד, כשעדיין לא הייתה מודעות לדברים האלה).

20 שנה לרוקסן. גיא פריבס,
חמי רודנר ו"איפה הילד" בהופעה. מישהו שומע אותו?/גיא פריבס

הרבה אנשים יש הערב בביתן 1 שבגני התערוכה - מרחק של קילומטר אווירי מהמועדון ה"מיתולוגי" - ועל רובם, בעיקר אלה ששילמו כסף עבור הזכות להיות נוכחים בערב המחווה "חוזרים לרוקסן, שבורים על ה-90'", אני די מרחם. למרות שבחוץ יורד מבול וקר אימים. גם הם, כמו נותני החסות לאירוע, נראים פה קצת כמו בייגלעך שבורים.

היום, ברוך השם, אופציות היציאה בסופי שבוע רבות, מגוונות וכיפיות בהרבה מהרוקסן - ובכל זאת, הם כאן, בהמוניהם, שמחים, קירחים ובוהים במה שנשאר מלהקת גן חיות (שרון מולדאבי ועוד מישהו) מבצעים בלאות ובחוסר חשק את שיריהם הישנים, שחלקם - למשל, "מוזיקה בפנים" - דווקא היו די טובים בזמן אמת, אבל אבד עליהם הכלח.

השירים של כרמלה גרוס ואגנר, הלהקה הבאה בתור, דווקא כן עומדים במבחן הזמן (באמת, חבל שלא עושים היום שירים כמו "עלבון") וגם ערן צור עדיין צעיר, חזק וברור, אבל מגיע לו יותר מזה. כשהוא ולהקתו המעולה (ששרדה אלבום אחד בלבד) מופיעים על תקן חימום לאביב גפן, ועולים לבמה בלי בילד-אפ של כיבוי אורות וכו', זה מרגיש כמו עלבון גדול, קשה.

האמת היא שאת גפן עצמו, מלך האירוע, אפשר להבין. גם אז, ברוקסן, הוא היה על תקן אלוהים, כך שכעת, אחרי שכשל בניסיונו להצליח בחו"ל, די ברור מדוע הוא התעקש כל כך להיות היוזם של ערב ההצדעה לאמני הרוקסן, במקום להפגין חברה'מניות ולהשתלב באירוע כאמן מן השורה. אחרי הכל, זו הייתה נקודת השיא בקריירה שלו, ואחת לכמה זמן הוא צריך להזכיר את זה למעריציו, פן ישכחו שהם ילדי אור הירח, חלילה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
20 שנה לרוקסן. גיא פריבס,
"גן חיות" בהופעה. שרון מולדאבי ועוד מישהו/גיא פריבס

טוב, יש עוד זמן עד שאביב עולה. בינתיים, משמיעים פה ברקע את "Even flow" של פרל ג'אם (כיף!) וההרכב הבא, איפה הילד?, תופס מקום על הבמה. או, הנה, זה מתחיל. "אחד אלוהים". שיר נחמד. להקה נחמדה. וגם הרבה יותר מייצגת את רוח הרוקסן - רוח של בינוניות רוקיסטית שהייתה יכולה להיות חביבה, אילולא הפלייליסט העייף של הדי ג'יי בין ההופעות.

התרגשות קלה ראשונה מורגשת, לראשונה מאז תחילת הערב הזה, בביצוע של חמי רודנר וחבריו ל"השמיים הגבול" - השיר הכי טוב של איפה הילד? וכזה שבאמת מעורר דז'ה וו להופעות התכופות שלהם ברוקסן - ונמשכת בלהיט העוקב, "מה שעובר עלי", אולי ההמנון הרשמי של המקום ההוא, שכבר כתבתי כאן את שמו הרבה יותר מדי פעמים.

ב"מסיבת התה של עליזה", שיר די גרוע, מצב הרוח שב למצב צבירה אדיש ונשאר שם גם ב"לבן בחלום שחור" המאוס, שמבוצע בהיעדר להט ראוי, ככל הנראה על ציפרלקס - אבל אין סיבה לאבד תקווה. הערב עוד ארוך, ולמען האמת הוא גם די מתוקתק. האמנים מתחלפים במהירות, ללא תקלות, השירים מבוצעים בשרשרת, כמעט בלי חפירות מיותרות ביניהם, והנה, אנחנו כבר ב"נפלת חזק" - שיר שמתאר במדויק את מה שהרגשתי פעם בכל שישי, עם כניסתי לרוקסן. האנשים פה, מצדם, נהנים, שרים את הפזמון בחיוך, כאילו שמחים לאיד על ההוא שנפל חזק. אוף, הם מעצבנים אותי. ממש כמו אז, ברחוב הברזל. "היי", שואל חמי רודנר, "מישהו שומע אותי?". גם אני שואל את זה, אבל הקהל פה מבסוט, קופץ, צורח, הכל טוב.

20 שנה לרוקסן. גיא פריבס,
"ד"ר קספר" בהופעה. היום יש אופציות טובות יותר/גיא פריבס

אוי לא. הדי ג'יי, שאלוהים ישמור אותו, שם עכשיו את "Hobo humping slobo babe" של Whale. למה? מה עשיתי? מצטער, אלוהים, שלא צמתי ביום כיפור האחרון. או, יופי, עכשיו משמיעים את bodycount, שיר סביר, אך מיד אחריו מגיע, אבוי, "Wherever i may roam" של מטאליקה. מוות המוותים.

כל זה מגיע בתור הקדמה למחרוזת משירי אביב גפן. האם זה אומר שהוא עולה עכשיו? נחכה ונראה. בינתיים, "דיכאון, עוד סיפור עצוב בגוף ראשון".

כן, ההימור המושכל התברר כנכון, גפן עולה לבמה בביגוד סגול-כתום ופותח ב"אלימות" - השיר הכי טוב שלו מהאלבום הראשון ואחד מהיותר מזוהים עם הרוקסן. רק אלוהים ואני יודעים כמה פעמים ראיתי אותו שם מבצע את השיר המצוין הזה, ושנינו יודעים שהיום, בקונטקסט הנוכחי, זה לא עושה לי צמרמורת כמו אז, ובטח גם לא לאביב. טוב, אני חייב פיפי. סליחה, מייד אשוב.

20 שנה לרוקסן. גיא פריבס,
אלפיים איש טעו? אביב גפן בהופעה/גיא פריבס

"לכבוד מיליארד, מליארד טועים שאת דרכם עוד מחפשים", שר המלך, ומתכוון, גם אם לא במודע, לאלפים שהגיעו הנה במקום להעריך את ההווה הנהדר שהם חיים בו, אבל האלפים האלה מאושרים, מתרפקים על נעוריהם האבודים, מלאי אנרגיה והתלהבות. מי אני שאפריע להם ליהנות מהאשליה. והאמת? הם צודקים. גפן אכן הכי מוכשר פה, בערב הזה. נכון, אם לא היה מוות, גם אני, כמו אביב, הייתי מתאבד בקפיצה או ירייה, אבל אני לא היחיד פה. יש כאן עוד אלפיים ומשהו מעריצים שלו בקהל וגם להם יש חשיבות כלשהי בחיים האלה.

הבעיה היא לא איתם, אלא עם אנשים מרגיזים ולא מי יודע מה מוכשרים כמו אוהד פישוף מנושאי המגבעת, שבטוחים שהשמש זורחת להם ממקום לא צנוע בגוף ועולים לבמה באמצע ההופעה של גפן, מבצעים בדרמטיות מופרזת שירים גרועים כמו "האדמה מקולקלת" ו"לייב אין בית שמש", ובטוחים שהם היצורים המופלאים ביותר שנבראו אי פעם. הביטוי "להקיא קצת בפה" מעולם לא היה רלוונטי יותר, אבל שוין, לפחות זה נגמר, וברגע שגפן יסיים לעשות פרומו לאלבומו האחרון עם השיר הנורא "עולם חדש" יהיה אפשר ללכת הביתה.

פאסט פורוורד למחרת בבוקר. אמש התבזיתי בפעם המאה. זה קרה בגלל שקבעתי עם האושר והוא לא בא. בפעם הבאה אוודא איתו שוב, כדי שלא יהיו פאלטות. תודה, שלום ולהתראות בעוד 20 שנה, בערב המחווה ל"בארבי".

  • עוד באותו נושא:
  • רוקסן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully