בחלק השלישי של ספרו החדש של אשכול נבו מספרת דבורה, אלמנה בת 66, על חלום שהיה לה חלום שעוסק במודל הנפש של פרויד: "בקומה הראשונה שוכנים כל הדחפים והיצרים שלנו, ה'איד'. בקומה האמצעית מתגורר לו ה'אני', שמנסה לגשר בין מה שמתחשק לנו לעשות לבין המציאות. ובקומה העליונה, השלישית, מתגורר הוד רוממותו 'האני העליון', שקורא אותנו לסדר בפנים חמורות סבר ותובע מאיתנו להביא בחשבון את ההשפעה של המעשים שלנו על החברה".
בדומה למודל הנפש המדובר, כך גם "שלוש קומות" הרומן השישי של נבו עוסק, ובכן, בשלוש קומות, לאו דווקא מטפוריות, כי אם קומות של ממש בבניין מגורים בעיר במרכז הארץ. הסיפור הראשון עוסק במערכת יחסים של זוג צעיר, איילת וארנון, ומשהו שקרה או לא קרה לביתם בפרדס הסמוך; השני בחני, נשואה לבעל שלא נמצא הרבה בארץ שמספקת מחסה לאחיו, פושע נמלט ומבוקש שנכנס במקביל לביתה וללבה; השלישי בשופטת מחוזית בדימוס שמגלה על עצמה, על העולם ובעיקר על בנה האבוד דברים שלא ידעה קודם לכן.
כל שלושת הסיפורים מסופרים בצורת וידוי מתמשך: בראשון חושף ארנון את מה שעבר ועובר עליו לחבר במסעדה; השני הוא מכתב של חני המטולטלת ("כנראה הנפש שלנו לא נעה קדימה, רק במעגלים. ודנה אותנו ליפול שוב ושוב לאותם בורות") לחברתה שבארצות הברית; בשלישי מספרת דבורה לבעלה המנוח מה עובר עליה דרך סדרת הודעות במזכירה האלקטרונית שלו ("זה מגוחך, אני יודעת. לדבר למכשיר. האדם הסביר לא היה עושה זאת. אבל אם יש משהו שהשבועות האחרונים לימדו אותי זה שאין דבר כזה, האדם הסביר. או המעשה הסביר. יש רק מעשה שאדם מסוים, ברגע מסוים, מוכרח לעשות"). על אף הסכנה המסוימת, אף אחת מהדרכים הללו לא מקנה תחושה גימיקית, מאוסה או מאולצת. הכל נכון ואמיתי וזורם כפי שאמור לזרום.
כי זה אשכול נבו בקליפת אגוז: הוא כותב בצורה כל כך מדויקת, עד שהתחושה היא כאילו במקום דף ועט הוא משתמש בחוט ומחט. המשפטים הקצרים שאפיינו את ספריו הקודמים מופיעים גם הפעם ("הרי גם לאישה הכי חזקה יש רגעים שבהם היא זקוקה להגנה. זו יכולה להיות שפעת שמרגרסת אותך. או בוס שמשליך לעברך הערה מזלזלת. או תאונת דרכים קטנה. בכניסה לעיר. לא קרה כלום. הפגום התעקם קצת. אבל נורא נבהלת. ואת רק צריכה לשמוע את הקול שלו בטלפון"), משפטים שאם כל סופר אחר היה מנסח זה היה מרגיז, ואצל נבו זה איכשהו בסדר.
"שלוש קומות" אינו נטול בעיות: הוא לא סוחף כמו חלק מספריו הקודמים של נבו, הסיפורים לא שווים באיכותם (השלישי מעט פחות טוב), ובעיקר כקורא קשה שלא לצפות לתגמול כלשהו, לחיבור של שלושתם יחדיו שכן אין מדובר פה בספר סיפורים קצרים או נובלות (שבהחלט יכולים לעמוד בזכות עצמם, ובכל זאת הוצבו יחדיו מתוך כוונה ברורה). לעתים גיבורי הסיפור הראשון צצים בשני, גיבורי השלישי מפציעים בראשון, אך על פי רוב יש הפרדה בין הקומות, על אף הציפייה שיתערבבו יחדיו מעט יותר, שישפיעו זה על חייו ועלילתו של האחר מעט יותר. זה לא ביג דיל, ומתבטל בסופו של דבר אל מול הכתיבה הכל כך אשכול-נבואית, מול הסיכונים שהוא לוקח בהליכה לפינות קצת יותר חשוכות מבדרך כלל, אל הרומנטיקה האורבנית בה הוא כל כך מצטיין. זהו לא הספר הטוב ביותר של אשכול נבו, ובכל זאת, בכנות הכל כך טבעית שלו הוא עדיף על ספרים רבים אחרים שיצאו, שיוצאים ושייצאו לשוק.
שלוש קומות / אשכול נבו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 272 עמודים