ג'רי, עובד במפעל בעיירה אמריקאית קטנה, שמבלה את רוב יומו בסרבל ורוד מגוחך, רק רוצה לאהוב. ג'רי הוא אדם סגור למדי; הוא לא כל כך טוב בתקשורת עם אנשים, אבל הוא מנסה. הוא מאוהב בחברה לעבודה, שכמובן, לא שמה עליו. הוא סבל פעם מבעיות נפשיות, אבל זה בטיפול, הוא רואה פסיכיאטרית. יש לו חתול וכלב, שאותם הוא מאוד אוהב, ושמדי פעם מדברים אליו. הכלב שלו הוא כלב טוב. החתול שלו מניאק רציני.
נשמע מתוק. וצוות השחקנים עוד מחזק את הרושם הזה: ראיין ריינולדס הוא ג'רי, ולצידו מופיעות אנה קנדריק ("פיץ' פרפקט") וג'מה ארטרטון ("תמרה דרו"). ובאמת, זו היתה יכולה להיות קומדיה רומנטית חמודה לגמרי, אלמלא הקטע של הרצח הסדרתי.
העניין הוא שג'רי לא בסדר. באמת לא בסדר, לא "לא בסדר" באופן הרומנטי והחמוד. העובדה שחיות המחמד שלו מדברות אליו לא מעידה על כך שהוא חי בסרט של דיסני, אלא שהוא סובל מסכיזופרניה חמורה. והבעיה שלו מתבטאת בהמשך הסרט גם בתקריות אלימות מאוד לא חמודות המערבות הרבה דם ואיברים מבותרים. הסרט חושף במהירות את טבעו האמיתי: סיור קודר מאוד בנפשו של אדם טרוד, שכל הומור בו הוא הומור שחור משחור. למרות ש"הקולות" הוא לא, טכנית, סרט אימה אין בו שום דבר ממש מפחיד או מבהיל, על פני השטח לפחות אלה יהיו חובבי סרטי האימה שיפיקו ממנו את ההנאה הרבה ביותר, כנראה, פשוט מכיוון שהוא חולני מדי בכמה רמות עבור רוב הצופים.
מתחת להומור ולזוועה, הסרט הזה הוא תיאור יוצא מגדר הרגיל של אדם הסובל ממקרה חמור של סכיזופרניה. ג'רי יודע ברמה מסוימת, לפחות שהחיות שלו לא באמת מדברות, ושכל הקולות שהוא שומע הם, בעצם, חלקים שונים שלו. אבל הוא לא היה רוצה שהחיות יפסיקו לדבר, פשוט משום שבלעדיהן, הוא יהיה בודד. הסרט מתנדנד בין העולם הפנימי שלו לבין העולם ה"אמיתי" כפי שרואים אותו שאר האנשים בעולם והעולם האמיתי כל כך מדכא, שגם אנחנו, כמוהו, מעדיפים להישאר בפנטזיה. ראיין ריינולדס הוא אחד השחקנים הכי מוכשרים עם בחירת הסרטים הכי איומה בהוליווד: הוא היה צריך כבר להיות כוכב ענק, אבל בכל פעם שהוא מנסה, הוא נתקע ב"גרין לנטרן" או "שוטרים מעולם אחר". לעומת זאת, בסרטים קטנים, עצמאיים ומוזרים כמו "קבור" הוא מצטיין. ב"הקולות" הוא מדגים זאת שוב: הוא מגלם כאן למעשה כמה תפקידים הוא מבצע גם את קולותיהם של החתול והכלב אבל משובח במיוחד בתור ג'רי עצמו.
כבר ראינו הרבה פסיכופטים ורוצחים בקולנוע ובטלויזיה, וחלקם אפילו הוצגו כדמויות סימפטיות יחסית. בדרך כלל, הרוצח המטורף מוצג כמסתורי ומגניב. "הקולות" מזכיר יותר את "פסיכו" בכך שהוא מאפשר לגיבור להיות מעורר רחמים. הוא סימפטי, כן, אבל הוא מודע לכך שהוא לא בסדר והוא היה רוצה לצאת מזה. לא הייתם מתחלפים איתו.
מה שהיה יכול להפוך את "הקולות" ללהיט קאלט היה איזה סיום גדול איזה טוויסט סופי שיעלה את הסיפור מדרגה. אבל "הקולות" מסתיים באופן שעשוי להיות קצת מאכזב (אם כי שיר הסיום משמח בהחלט). להרפתקנים שבין הצופים, "הקולות" הוא סרט חריג מהסוג שחייבים לראות כדי לדעת שהוא קיים: סוכריה על מקל עם סכין גילוח באמצע, שילוב מוזר ומטריד מאוד של מתוק ומרושע.
ומה אתם חשבתם על "הקולות"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק