שנת בחירות: אוסקר 2015

אוסקר 2015: יותר מייגע, יותר פוליטי, יותר צפוי, יותר חצוף

טקס האוסקר היה מצד אחד ארוך ומתיש מתמיד אך היו בו יותר רגעים מרגשים ומעניינים מהרגיל. בסיכומו של דבר, התעשייה וגם ישראל יצאו ממנו עם הרבה נקודות למחשבה

גדי וינסטוק
מורת רוח עוררה ההתבדחות של שון פן. רגע לפני שהזמין לבמה את איניאריטו המקסיקני, סינן השחקן עם הפה הגדול "מי נתן לבן הזונה הזה גרין קארד?"

מי אמר שפולנים לא יודעים לשמוח? הבמאי פאבל פאבליקובסקי הפריך את המיתוס הזה כבר בדקות הראשונות של טקס האוסקר, עת עלה הלילה (בין ראשון לשני) על הבמה כדי לקבל בשם "אידה" את הפרס לסרט הזר הטוב ביותר. הוא הוכיח כי בני עמו דווקא יכולים ללמד את כולנו שיעור בחגיגות, וציין את הזכייה הראשונה אי פעם של מדינתו בעיטור זה בנאום עולץ ופרוע במיוחד, שגם שבר את הכלל הכי קדוש באירוע וחרג מהקצבת הזמן. אפילו כשהתזמורת התחילה לנגן כדי לרמוז לקולנוען לרדת מהבמה, זה לא הזיז לו והוא העז להתחצף ולהמשיך לדבר. האנשים בקונטרול בחרו להכיל את החריגה, ומכאן והלאה נפרץ הסכר, והזוכים שבאו אחריו כבר לא ריסנו את חרצובות לשונותיהם.

זה הוביל לנאומי זכייה ארוכים מאלה שקיבלנו בשנים קודמות, ואורך הרוח איפשר להם להתעלות מעל רשימת התודות השגרתית ולהביא לידי ביטוי מסרים קצת יותר מהותיים וחריפים לאומה. כתוצאה מכך, קיבלנו את טקס האוסקר הפוליטי ביותר של העת האחרונה, שציטוטים ממנו, דיונים בהשראתו ומחלוקות סביבו עוד יציפו את התקשורת האמריקאית בזמן הקרוב.

מורת רוח מיוחדת עוררה ההתבדחות של שון פן. רגע לפני שהזמין לבמה את אלחנדרו גונזלס איניאריטו המקסיקני כדי לקבל את האוסקר לסרט הטוב ביותר על "בירדמן", סינן השחקן עם הפה הגדול - "מי נתן לבן הזונה הזה גרין קארד?". ברור כי במקרה הרע מדובר בהלצה גרועה ובמקרה הטוב מדובר בהתרסה נגד חוקי ההגירה ולא נגד המהגרים חלילה. אך בארצות הברית, כפי שהשחקן הוותיק שכח או פשוט לא רצה לזכור, אסור להתבדח על כלום, כך שהטוויטר כבר מלא רוחות מחאה.

לעומת זאת, מובן כי לאיש (בינתיים) לא היתה בעיה עם הנאום של פטרישה ארקט, שניצלה את זכייתה בפרס שחקנית המשנה על "התבגרות" כדי להעלות לדיון נושא שלאו דווקא מאוזכר בסרט באיזושהי צורה – תנאי השכר הנחותים של הנשים לעומת אלה של הגברים, והצורך להשוותם. דבריה הנחרצים, שנאמרו בקול צלול וסוחף, זכו מיידית לתשואות נמרצות מצד מריל סטריפ, ולאחר מכן לתהודה מלאת תודה והוקרה ברשתות החברתיות.

עוד באותו נושא

אוסקר 2015: "בירדמן" הוא הזוכה הגדול

לכתבה המלאה
גיבורת הפמיניסטיות. פטרישה ארקט (צילום: אימג'בנק -Getyyimages)
מה שקרה באוסקר משול לכך שבפרסי האופיר בישראל, יקדישו הזוכים את הפסלונים לענת קם, לסרבני גיוס ולמפונים מגבעת עמל

התבטאויות מעט יותר נוקבות וכלליות הגיעו מצד מנצחים פחות מוכרים: ג'ון לג'נד וקומון, שקיבלו את הפרס לשיר הטוב ביותר על "גלורי" מ"סלמה", הזכירו כי ארצות הברית היא המדינה עם הכי הרבה אזרחים במאסר, והוסיפו כי רובם שחורים וכי המאבק לצדק ולשיוויון במדינה מעולם לא היה רלוונטי יותר. לורה פויטרס, במאית "סיטיזןפור" על אדוארד סנודן, שזכה בפרס לסרט התיעודי, הלכה עוד יותר רחוק: היא קבעה כי הדמוקרטיה האמריקאית כולה עומדת בסכנה, והקדישה את הפסלון לכל אותם בוגדים לכאורה שחושפים את העוולות של הרשויות הביטחוניות. דומה הדבר לאפשרות הבלתי סבירה שבפרסי האופיר, יקדישו הזוכים את הפסלונים לענת קם, לסרבני גיוס ולמפונים מגבעת עמל.

אז לפעמים מעז אכן יוצא מתוק: דווקא העובדה שהאקדמיה הואשמה בגזענות ובשוביניזם בגלל הדומיננטיות המובהקת של הגברים הלבנים מבין המועמדים, הולידה את הזעם הפנקיסטי ואת הצורך לחתור ולנאום למען עתיד שיוויוני יותר, בתעשיית הקולנוע ובכלל. האם כל זה היה מן השפה ולחוץ ושום דבר לא ישתנה, לא בשנה הבאה ולא בעתיד הנראה לעין? ייתכן, אבל בזמן אמת, זה לכל הפחות הפך את הטקס היבשושי בדרך כלל להרבה יותר דינמי ומעניין.

נוסף לכך, היו בו גם קטעים מרגשים למדי. מבין הנאומים הלא פוליטיים, בלט ג'יי.קיי סימונס, זוכה פרס שחקן המשנה על הופעתו הבלתי נשכחת ב"וויפלאש". בעל המלאכה הוותיק תמיד היה עוף מוזר בהוליווד, אחד שלא מעורה כל כך במסך הגדול וגם לא אכפת לו ממנו. הוא הצדיק את המוניטין שלו בשעה שבכלל לא התייחס לקולנוע בדבריו ואפילו לא לסרט עליו זכה, אלא הקדיש את כל זמנו לחשיבות משפחה ואף חילק עצה בחינם לקהל – אם אבא ואמא שלכם עוד בחיים, תתקשרו אליהם עכשיו. המנצח המאושר רק לא לקח בחשבון שבשעון ישראל, קרוב לוודאי כי ההורים של הצופים בטקס כבר ישנים, ואם הטלפון אצלם יצלצל בשעה כזו, הם יתהו למה צאצאיהם צולחים לילות לבנים בשביל שטויות כאלה.

נוסף לכך, גם מי שהעדיף את מייקל קיטון מ"בירדמן" על פני אדי רדמיין מ"התיאוריה של הכל" בקטגוריית השחקן הראשי, התקשה לעמוד בקסם נאום הזכייה החינני של הצעיר הבריטי. באותה מידה, מעריצי "התבגרות" שהתאכזבו מתבוסתו לסרט של איניאריטו, היו חייבים להודות כי הבמאי המקסיקאי התגלה על הבמה כאישיות כובשת, חפה מכל היומרה והנפיחות שיש המאשימים בהן את יצירתו השנויה במחלוקת.

בגללו אמהות התעוררו באמצע הלילה. ג'יי.קיי סימונס (צילום: אימג'בנק -Getyyimages)
לאחר שניסינו את מזלנו בכל גזרה אפשרית אחרת, אין ברירה לקולנוע הישראלי לנסות את מזלו בקטגוריית האנימציה

בהמשך לכך, הן מי שבטוחים כי "צלילי המוזיקה" הוא קיטש והן מי שגורסים כי ליידי גאגא היא טראש לא יכולים להכחיש דבר אחד: המפגש בין כוכבת הפופ לג'ולי אנדרוז במסגרת חגיגות חמישים השנה לסרט הפולחן היה רגע יפה. מנקודת מבט ישראלית, כזה היה גם הכללתו של מנחם גולן במונטאז' היוקרתי והסלקטיבי המוקדש לאושיות הקולנוע שנפרדנו מהם השנה.

שתי נקודות מקומיות נוספות היו נוכחותו של הישראלי-אמריקאי ארנון מילצ'ן, אחד המפיקים של "בירדמן", שחזר לבמה שנה לאחר הניצחון של "12 שנים של עבדות", ומנגד ההפסד של "איה", שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר אך יצא בידיים ריקות. בכך נוספה קטגוריה נוספת לרשימת הכישלונות הישראלית, לאחר שבשנים האחרונות מועמדים כחולים-לבנים הפסידו את הכתר גם בקטגוריות הסרט העלילתי הארוך והסרט התיעודי הארוך.

אם לא די בכך כדי להנציח את התדמית הלוזרית, יש בשורות רעות נוספות: עד השנה, ישראל ופולין החזיקו יחד בתואר המדינה שהיתה מועמדת המספר הרב ביותר של פעמים לפרס הסרט הזר הטוב ביותר בלי לזכות. לאחר שהפולנים הסירו מעצמם את הקללה, נותרנו לבד בצמרת. המסקנה: לאחר שניסינו את מזלנו בכל גזרה אפשרית אחרת, אין ברירה אלא לנסות את מזלנו בקטגוריית האנימציה.

סופה של עונת האוסקר לשנה זו מסמן גם את תחילת הספירה לאחור לקראת חלוקת הפרסים הבאה, ומעלה הרבה נקודות למחשבה. ישראל, למשל, תידרש ללמוד את הלקחים העגומים של הקרב בין "גט" ו"אפס ביחסי אנוש" ולבחון שוב את דרך בחירת הנציג שלה לאירוע, אבל זו רק טיפה בים. שאלות מהותיות יותר, שכבר כעת טורדות מנוחה בקליפורניה, הן מה לעשות עם הטקס. האם להשאיר את ניל פטריק האריס כמנחה? מצד אחד, הוא חטא בלא מעט בדיחות קרש ונראה לעתים לחוץ ונרגש, אך מצד אחר השכיל להפגיז גם בלא מעט הברקות ממזריות. מי עוד יעז לעלות על הבמה בתחתונים?

ואיתו ובלעדיו, מה לעשות עם הנאומים? האם להמשיך לשחרר את הרסן בהשראת ההשתוללות הפולנית, או שוב לעמוד עם היד על השעון? אם מנתחים את הטקס דקה אחר דקה, היו בו השנה מספר רב מהרגיל של רגעים מעניינים, אך בסך הכל הוא היה ארוך ומייגע מתמיד, אז ברור שגם לתת לכולם לדבר כאוות נפשם זה לא פתרון אידיאלי. ומה עושים עם השירים? הביצוע של "גלורי" ושל הלהיט מ"לגו: הסרט" הרימו את הטקס, אך שלושת המועמדים האחרים היו עוד סרח עודף ומיותר על ערב עמוס ומעיק גם כך.

מי עוד יעז? ניל פטריק האריס מתפשט באוסקר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
תעשיית הקולנוע, אם כך, היתה ונותרה בית משוגעים. אכסנייה לסאדו-מאזוכיסטים

כל הבעיות הללו עוד שוליות לעומת הצרה הגדולה ביותר של האירוע היוקרתי: העובדה שהתוצאות בו כל כך צפויות. השנה, היו בו עוד פחות סנסציות מן הרגיל, ולמעשה אפשר לומר כי לא היתה בו ולו הפתעה אחת. אמנם, לא רבים הימרו על הזכיות של "שישה גיבורים" בקטגוריית האנימציה, של "וויפלאש" בעריכה ושל "בודפשט" במוזיקה, אך כל אלה דברים שעמדו באוויר ודובר עליהם, כך שהם לא הפילו איש מהכיסא.

זה הופך את טקס האוסקר למעין מקבילה של הוועידות הדמוקרטיות והרפובליקניות, אליהם מגיעים כשזהות הנבחרים כמועמדים לנשיאות כבר ברורה ונותר רק לתת לכך חותמת רשמית ולהכתיר אותם בנאומים חגיגיים. כרגע, נראה גם כי זה הדבר האחרון שישתנה, כיוון שבשיחות של כלי תקשורת אמריקאים עם חברי האקדמיה ניתן היה להיווכח בתופעה: רבים מהם מצביעים בעד סרטים רק מפני ששמעו עליהם דברים טובים, מה שאומר כי ברגע שמועמד הופך לפייבוריט, כמעט וכבר אין דרך לעצור אותו.

ובכל זאת, יש נחמה: האוסקר צפוי רק במרחק של כחודש ופחות מן הטקס. בפרספקטיבה רחבה יותר, עדיין לאף אחד אין מושג מה יקרה בו. אם מישהו ינסה עתה לנחש מי ינצחו ב-2016, סביר להניח כי יטעה בכל 24 הקטגוריות. בדיוק כשם שלפני שנה, אף אחד לא יכול היה להעריך כי סרט קטן בסדר הגודל של "וויפלאש" ייצא עם לא פחות משלושה פרסים, יוצרים עצמאיים כמו ווס אנדרסון ואיניאריטו יגרפו את רוב השלל, ואילו "משחק החיקוי", "סלמה", "צלף אמריקאי" ועוד באנקרים על הנייר יסתפקו בפסלון אחד.

תעשיית הקולנוע, אם כך, היתה ונותרה בית משוגעים. אכסנייה לסאדו-מאזוכיסטים שמוכנים לעבוד 12 שנים בשביל לקבל פסלון אחד, לריב עם תזמורת על הזכות להשלים משפט, להישאר ערים כל הלילה בשביל לשמוע את ליידי גאגא מחדשת שירי עמים אוסטרים ולמצוא את החוצפה לחלום שדווקא הסרט הקטן שלהם יעלה לגדולה. "תהיו מוזרים", הפציר בנאומו גרהאם מור, התסריטאי הזוכה על "משחק החיקוי", ומכל הנאומים, המנטרה שטבע נראית ההולמת ביותר. אז אם גם אחרי הערב הזה אתם ממשיכים להתעניין בקולנוע אמריקאי, תמשיכו גם להיות משונים – בהוליווד, המקום היחיד בעולם שבו הפולנים הם האנשים השמחים ביותר, אין הרי ברירה אחרת.

פסל הזהב: הרגעים הגדולים של אוסקר 2015

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully