הטעות הגדולה ביותר שאנשי יחסי הציבור של "ממש מושלמות" (Lovely and Amazing) היו יכולים לעשות זה להכריז שמדובר בסרט "מהבמאית של 'סקס והעיר הגדולה'". לא שניקול הולופסנר, הבמאית, לא ביימה איזה פרק או שניים של "סקס והעיר הגדולה" (וגם של "בנות גילמור" ועוד כל מיני סדרות אחרות), אבל ספק אם היא היתה רוצה שזה מה שיירשם על המצבה שלה. מנקודת מבט יחצנית אולי האזכור של "סקס והעיר הגדולה" באמת יריץ את ההמונים לבתי הקולנוע, אבל עצם המחשבה לראות סרט באורך מלא גדוש בשיחות בנות מז'אנר ה"האם האורך באמת לא משנה?" כמעט גרמה לי להבריז מההקרנה (ואין לכם מושג כמה היה קשה למצוא מישהו שיסכים לבוא איתי).
אך מסתבר שהחרדות היו לשווא, והדמיון היחידי בין "ממש מושלמות" ל"סקס והעיר הגדולה" הוא ששניהם עוסקים בנשים, שזה בערך כמו להגיד ש"השוטר אזולאי" ו"תרגיל לשוטרים מתחילים 3" דומים כי בשניהם יש שוטרים.
"ממש מושלמות" מספר על שלוש אחיות שירשו - כל אחת בדרכה - את חוסר הביטחון הבסיסי והתסביכים של אמא שלהן, שעובר לא רק במטען הגנטי אלא בעיקר בחינוך, כפי שמוכיחה הבת המאומצת, ששלוש שנים במחיצת האמא הספיקו לה כדי להפנים את העניין. ואכן, אין כמו אמא מייבבת נוסח ברנדה בלת'ין (הפעם במבטא אמריקאי) כדי לדפוק לנערה את השכל. כמו ב"סודות ושקרים" של מייק לי, גם כאן אימצה בלת'ין בת שחורה. אנני, הילדה המאומצת, היא סופגניה שחורה בת שמונה שצריכה להתמודד גם עם זה שהיא שחורה, גם עם זה שאמה הביולוגית מכורה לקראק, גם עם זה שהיא מאומצת וגם עם זה שאם היא לא תיזהר, הקריירה המזהירה שלה תיגמר בפרסומת לדיאט יופלה. תוסיפו לזה את המסרים החינוכיים של בלת'ין שהלכה לעשות שאיבת שומן כדי להגביר את סיכוייה להתחתן בשנית ותבינו למה הילדה מפתחת הפרעות אכילה עוד לפני שהיא יודעת לשחות.
שתי האחיות הגדולות של אנני גם הן לא במצב הרבה יותר טוב. האחות הגדולה, מישל (קתרין קינר מ"להיות ג'ון מלקוביץ'") תקועה בנישואים איומים עם בעל בוגדני ומגעיל, והאחות האמצעית, אליזבת (אמילי מורטימר הבריטית) היא שחקנית קולנוע על סף פריצה שסובלת מדימוי עצמי נמוך שנרמס שוב ושוב כשהיא נדרשת להיות סקסית ומפתה בכל מיני אודישנים סליזיים.
במשפחה על טהרת הנשים (האבא כבר מזמן לא בתמונה) חוסר הביטחון מתרכז מן הסתם סביב דימוי הגוף. האמא מרגישה שהיא שמנה מדי, אליזבת מרגישה שהידיים שלה מידלדלות ושהיא לא מספיק סקסית, ואנני הילדה מרגישה שהיא סופגניה שחורה (טוב, צודקת). היחידה שאין לה בעיה מיוחדת עם המראה שלה היא מישל, שכן היא היתה מלכת הכיתה בתיכון. הבעיה היא שבתור מי שהיתה כוסית בתיכון, היא מעולם לא טרחה לפתח צדדים אחרים באישיות או בכלל לפתח משהו. כך היא מוצאת את עצמה על סף גיל ארבעים עם אותם תחביבים יצירתיים שהיו לה בגיל עשר, מנסה למכור לחנויות-מתנות כיסאות זעירים שהיא בונה מענפים וניירות-עטיפה עבודת יד, וגם זה רק כי בעלה הדרעק כועס עליה שהיא לא עובדת.
האמת היא שכל האחיות הן בחורות יפות, אינטליגנטיות ומוצלחות (הסופגניה עדיין קטנה מדי כדי לקבוע בוודאות, אבל אי אפשר להכחיש שהיא Fאנקית בטירוף), אבל הן בחיים לא יידעו את זה. גם אם מישהו כבר אומר להן את זה (כמו הילד מחנות הצילום שחושב שמישל היא נפלאה, וכוכב הקולנוע הדביל שחושב שאליזבת היא פצצה), זה לא מישהו משכנע. וחוץ מהגברים הלא נכונים בחייהן (הגברים הכן נכונים הם סתם שמוקים), הבנאדם היחידי שיכול להגיד להן את זה זאת אמא שלהן, ומי כבר מאמין לקומפלימנטים של אמא שלו?
הצלוליטיס על חשבון הבית
19.9.2002 / 10:02