בתחתית כל מדור של קורדרוי ממתינה הפינה "פצצה מהעבר", או בשמה היותר מדויק: אתה זקן יותר ממה שחשבת, ואתה מכיר אישית אנשים שעדיין לא נולדו כשאתה חיכית לקליפ של פט שופ בויז בערוץ 1. לכבוד חגיגות מדור המאה של הבלוג בוואלה, החלטתי לחזור לכל הפינות האלה ולראות האם אני יכול ללמוד מהן משהו, והאם יש קו שעובר בין כולן. ובכן, התשובה היא לא. כלומר חוץ מזה שאני אוהב מלא מלא דברים ושהטעם שלי הוא מה שנקרא "אקלקטי".
20 השירים שלפניכם מחדדים את הנקודה הזאת, והיו יכולים לחדד אותה אף יותר אם לא הייתי עוצר את עצמי מלבחור שירים של פול יאנג ויאזו, שגם הם כיכבו בפינה במהלך שלוש וקצת השנים האחרונות. קבעתי לעצמי חוקים: השירים צריכים להיות בני מינימום 20, ולמרות שהם לא כיכבו באלבומים שאני מחשיב ככאלה שאקח איתי לאי בודד, הם בהחלט אהובים עלי והיו שם ברקע במהלך תקופות שונות.
לא יהיו כאן כל השמות שעליהם אני חופר כאן הלוך וחפור, ולא חגיגות ליצירות מכוננות, גם לא וואן היט וונדרז, אלא סתם קטעים מעולים שבאו והלכו, מי יותר מהר ומי יותר לאט. אז הרשימה הבאה היא גם וגם וגם. גם מנצ'סטר וגם בלדות צ'יזיות, גם גברים אגרסיביים וגם רגישים מדי. וגם לא מעט גילטי פלז'רס. הפינה הזאת היא גם שיעור בצניעות ובשבריריותה של תהילה: היו ימים שבהם כל האמנים האלה היו גדולים, אפילו גדולים מאד. רובם לא נשארו כאלה. יש להם את מעריציהם כמובן, אבל הם כבר לא מי ומה שהם היו פעם. כמו כולנו. הנה הרשימה המלאה, ממש לא בסדר כרונולוגי.
"אז ככה זה מרגיש להיות בודד, ככה זה מרגיש להיות קטן", שרו האינספיירל קארפטס ב-1990. הקארפטס היו חלק מסצינת מנצ'סטר של סוף האייטיז-תחילת הניינטיז, ולמרות שהם לא זכו בליטופים ובמעמד המיתולוגי של הסטון רוזס וההפי מאנדייז, הם עדיין ציוו לעולם את אחד משירי הדאון הגדולים בהיסטוריה.
ובכל זאת גם ההפי מאנדייז כאן, בגלל השיר הזה שיצא ב-1990, והיה בעצם סוג של קאבר לשיר של ג'ון קונגוס מ-1971. חוץ מהקטע המרים הזה לא באמת התחברתי אליהם.
ובנעוריי בלונדון, MTV2 היה מפלט ותוכניות כמו "120 דקות" ו"הדבנגרס בול" היו חברות טובות. גם VH1 היה באזור, ואני חושב ששם נעקצתי על ידי השיר הזה של הארט, שיצא ב-1987. הלהקה, שאותה הובילו האחיות ננסי ואן ווילסון, קמה כבר בשנות השבעים והפכה לאחת מלהקות הרוק הנשיות המצליחות בהיסטוריה. השיא היה עם בלדת הרוק המושלמת הזו, שלצערי מעולם לא רקדתי סלואו לצליליה. אגב, אן היתה נשואה לבמאי קמרון קרואו במשך 27 שנים.
הנה שיר שכן הוריד לי לסלואו, והוא גם הזדמנות להתוודות: פעם מזמן, ב-1987, מאוד אהבתי את הסרט "אהבה בחלון ראווה". מאוד. ועוד יותר אהבתי את השיר שסיים אותו. הלהקה היא סטארשיפ, שחתומה על עוד שיר מעולה בשם "We Built this City", אבל הוא לא כמו השלמות הזאת.
ואם כבר סרטים ופסקולים והתבזות עצמית, אז גם שיר הנושא של "St. Elmo's Fire", סרט הנעורים של ג'ואל שומאכר (שתורגם כאן ל"חברים"), עדיין עובד עלי. ג'ון פאר הוא הזמר המאד אפקטיבי.
1988, ואיש המטאל והשרירים גלן דאנציג מפנק את העולם עם (סוג של) שיר אהבה לאמא, אני מקווה ששלו.
הרשימה הזאת לא תהיה רצינית בלי סקיד רו וסולנה סבסטיאן באך, שבסוף האייטיז תחילת הניינטיז נחשב לפריטי בוי של עולם הפוסי מטאל. באך גם ידע לשיר במיטב מסורת הז'אנר, כמו למשל את השיר הזה מ-1989, שהופיע באלבום הבכורה מוכר המיליונים של הלהקה.
איזו שנת רוקנרול היתה 1992, ספקית תוכן בלתי נגמרת לפינה הזאת, שינקה משדיה הנדיבים לכל אורך 2012. בליינד מלון הגיחו אז לחיינו עם הלהיט "No Rain", שכדרכם של להיטים היסטריים האפיל על אלבום הבכורה הלא רע בכלל של ההרכב מלוס אנג'לס. הזמר הנאה של הלהקה, שאנון הון, זכה לעוד כמה דקות תהילה אחרי שנצפה בקליפ של "Don't Cry" של גאנז אנ' רוזס, שיר שגם עשה לו קולות רקע בגרסת האלבום, אבל למרבה הצער נפרד מהעולם המכאיב הזה בעקבות מנת יתר שלקח ב-1995. זה השיר שלו שהכי אהבתי.
גם הלמט הצטיינו באותה השנה עם ההארדקור המלודי שלהם, אבל מעולם לא הצליחו לשחזר את השיא של אלבומם השני "Meantime", ולא ממש הטביעו את חותמם על ההיסטוריה. זה בסדר, גם היא לא תצליח לקחת מהם את השיר הנדיר הזה. כפי שפייג' המילטון שר כאן בעצמו: למות מבלי שגומרים עליך את ההלל ממש יכול לבאס.
שנות התשעים המוקדמות היו גם שעתם היפה של ג'יזס ג'ונס האנגלים, בעיקר בזכות "Right Here Right Now" שלהם, שמאז ליווה יותר מדי פרסומות ופרומואים. לא נורא, עדיין עובד.
האלבום השישי של פנתרה, "Vulgar Display of Power" (1992), שטף את המגרש עם הצגת מטאל שהיתה גם ברוטאלית וגם מלודית, ונכנס להיסטוריה בתור אחד מהאלבומים הגדולים של הז'אנר. אלבום משפיע, חשוב, פורץ דרך. רבים וטובים היו שיריו, זה הפייבוריט שלי.
לא בדיוק רוקנרול, אבל House Of Pain היו הכי רוקנרול שהיפ הופ יכול להיות. האלבום הראשון והסופר-מצליח שלהם מ-1992 נשא את שמם וכלל כמובן את אחד מהבומבות הכי גדולות (ונטחנות) של הז'אנר ובכלל, "Jump Around", אבל השיר שלהם שהכי טחנתי בעצמי הוא הרמיקס המופתי של בוץ' ויג ל-"Shamrocks and Shenanigans".
L7, ממבשרות ז'אנר הגירל-פאוור, עשתה את הפריצה הגדולה שלה עם אלבומה השלישי "Bricks Are Heavy", שיצא גם הוא ב-1992 וקיפץ על עגלת הגראנג' הדוהרת. לעולם לא נשכח את האירוע המכונן שבו שלפה הסולנית דוניטה ספארקס את טמפונה מתחתוניה, וזרקה על הקהל בפסטיבל רדינג באותה שנה. מילותיה "תאכלו את הטמפון המשומש שלי, מזדיינים" חקוקות בנצח.
באפלו טום היא אחת מהלהקות הכי אנדר-רייטד של הניינטיז, אבל זה כבר אבוד. בשערי גן עדן היא תוכל לזקוף לזכותה את השיר המדהים ושובר הלב הזה, המנון לאנשים אבודים, מתוך אלבומם בעל השם המעולה "Let Me Come Over" (כן, 1992).
1992 אחרון: מהרגע הראשון ששמעתי את השיר הזה של שוגר חשבתי שזה אחד משירי הפרידה הטובים שנכתבו אי פעם, ואלוהים יודע שעשיתי בו שימוש נאה. כמה שנים מאוחר יותר בוב מולד יצא מהארון, מה שנתן לכל העסק טוויסט אחר.
?Therapy, הלהקה הצפון האירית שפעם היתה אהובה גם כאן, אחראית על אחד ממשפטי הפתיחה הגדולים של שיר אי פעם: "עם פרצוף כזה לא תשברי לבבות". וחוץ מזה זה שיר מרים ביותר. מתוך "Troublegum" שיצא ב-1994.
גיחה נוספת לסוף האייטיז ולאחת מבלדות הפוסי מטאל הגדולות שידע הז'אנר. דף לפארד האנגלים היו על גג העולם בשנות השמונים, מכרו מאז יותר ממאה מיליון (!) חתיכות מהאלבומים שלהם ועדיין סוג של בועטים כיום. "Love Bites" הוא אחד מהקטעים הנצחיים של הלהקה והוא לקוח מאלבומם המצליח ביותר, "Hysteria" מ-1987. "כשאת עושה אהבה האם את מסתכלת במראה? על מי את חושבת? האם הוא נראה כמוני?". חולה אך חביב.
חזרה למנצ'סטר ול-1989, אז הוציאו ג'יימס את "Sit Down", וזה באמת אחד השירים שהכי טחנתי מאז ועד היום.
תחילת שנות התשעים כללו גם את הימים היפים של תת הז'אנר שנודע בשם "סטונר רוק". מוזיקה כבדה, איטית, מלודית, מדברית, שסוגדת למלך אחד: הריף, שמומלץ היה לצרוך אותה עם חומרים מעודדי אווירה. על מייסדות המועדון נמנתה קאיוּס, רביעיה מפאלם דזרט, קליפורניה, שבין מייסדיה היה ג'וש הומי, שבהמשך הקים את קווינז אוף דה סטונאייג'. הנה "Thumb", מתוך האלבום השני של הלהקה "Blues for the Red Sun".
שיר הסיום הוא כמובן ""Don't Know What You Got (Till It's Gone) של סינדרלה האייטיזיים. לא רק כי הוא מסכם את מהות הפינה אתה באמת לא יודע מה יש לך עד שכבר אין לך אותו, אלא כי הוא מבלדות הרוק המושלמות של החיים. כבר לא עושים היום מוזיקה כזאת. יש שיגידו שבצדק. אני לא ביניהם.