כבר חמישים שנים שהגבעות מלאות בצלילי המוזיקה. חמישה עשורים בדיוק עברו מאז הגיע לאקרנים הסרט הקלאסי בכיכובה של ג'ולי אנדרוז, וקולו ממשיך להדהד. המחווה שערך לו האוסקר ביום ראשון האחרון בהשתתפות כוכבתו וליידי גאגא היתה רק חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הצדעות, ציטוטים וגם פארודיות.
אלה הלכו והתרבו עם הזמן. דווקא בשנים שלאחר צאת הסרט היה נדיר יותר למצוא לו אזכורים בתרבות הפופולרית, אך בימינו הוא כבר ניצב כאחד הלהיטים המצוטטים ביותר, וקשה למשל למצוא סיטקום אמריקאי מצליח שלא התייחס אליו בשלב מסוים.
מעבר לכך שלגלי נוסטלגיה תמיד לוקח זמן להתפרץ, יש עוד סיבות למה "צלילי המוזיקה" שימר את הפופולריות שלו ואף הגביר אותה. קודם כל, הזיהוי שלו עם התרבות הגאה לפחות באמריקה, בדרך כלל הסרט מאוזכר בהקשר של גברים לא סטרייטים או כאלה שמגלים את הצד הנשי שלהם, וסוג כזה של דמויות נהיה נוכח יותר בחצי היובל האחרון. גם הומור מלחמת עולם שנייה בכלל והשתעשעות על האלמנטים הנאציים שיש בו בפרט נהיו מקובלים יותר בשנים האחרונות.
קצרה היריעה מלמנות את שאר הסיבות, אך האמת היא שבכל מקרה, הסיבה הגדולה והחשובה מכולן היא גם הפשוטה ביותר "צלילי המוזיקה", מעל הכל, הוא מופת של עשייה קולנועית. לכן, הוא שרד את מבחן הזמן ומחזיק עד היום.
לא פלא אם כך, שדווקא הוא, ולא "מרי פופינס" או כל סרט מוזיקלי אחר מאותה תקופה, זכה למעמד הזה. רשימת המחוות שכאן היתה יכולה להיות ארוכה בהרבה. נשמטו ממנה למשל ההומאז' המובן מאליו ב"גלי", הפארודיה הלא כל כך מצחיקה ב"סאטרדיי נייט לייב" ועוד אזכורים קולנועיים וטלוויזיוניים שלא קיימים ביוטיוב. עשרה קטעים אחרים כן נמצאים שם, וחלקם אף נוצרו במיוחד בשבילו. אך האמת שגם אם הצפייה בהם משעשעת ולעתים אף מאירה בזווית חדשה את הלהיט הפולחני, בסופו של דבר החוויה האולטימטיבית היתה ונותרה לצפות שוב ב"צלילי המוזיקה" וליהנות ממנו כל פעם מחדש.
"החבובות"
גיחה מוקדמת של "צלילי המוזיקה" אל הטלוויזיה האמריקאית התרחשה כבר בתחילת שנות השבעים, עת הגיעה ג'ולי אנדרוז להתארח בעונה השנייה של "החבובות". למרבה הצער, הופעת האורח שלה כללה רק ביצוע לשיר אחד משובר הקופות - "The Lonely Goatherd", מה שהעניק הזדמנות חד פעמית לצפות בחבובה דמויית עז. קרמיט, מצדו, היה לבוש כנסיך. הוא וחבריו לא ניסו להעניק גוונים חדשים לפזמון המוכר, אך התוצאה עדיין משובבת נפש. בהמשך הפרק, אגב, פרה אובדת עלתה על הבמה, רולף הכלב ניגן בטהובן, ואנדרוז זימרה שני שירים נוספים, אך לא מהסרט.
"חופשה מטורפת באירופה"
הנציג היחיד לאייטיז ברשימה: יצירת המופת המדהימה מ-1985 בה גילם צ'בי צ'ייס אב למשפחה אמריקאית ממוצעת שמקבלת כפרס חופשה באירופה, למגינת לבה של היבשת הקלאסית. כזכור, רוב הההלצות בסרט מתבססות על התנגשות הציוויליזציות בין הינקיז לאנגלים, הצרפתים וכיצא בזה, אבל יש בו גם בדיחה אחת בהשראת "צלילי המוזיקה" - הגיבור נרדם במטוס, ובחלומו מוצא עצמו מבצע את שיר הנושא ומדמיין כי הוא נכנס לעורה של ג'ולי אנדרוז וצאצאיו הארציים נכנסים לנעליהם האלגנטיות של משפחת פון-טראפ. זה חלום קצר, והקיצה ממנו כואבת.
"הנזירות בלוז"
כשלושה עשורים לאחר "צלילי המוזיקה" הגיע לאקרנים "הנזירות בלוז" בכיכובה של וופי גולדברג, שאמנם לא התעלה לרמתו אבל הזכיר אותו מהרבה בחינות: גם בו יש נזירות, גיבורה שמלמדת אחרים לזמר והצלה וגאולה דרך השירים. לכן רק טבעי היה להפגיש בין שני הלהיטים המתוקים וזה אכן מה שעושה סרטון היוטיוב הזה, שמציג דימויים מהקלאסיקה בכיכובה של אנדרוז למנגינת אחד מלהיטי הגוספל של ממשיכי דרכה.
"סיינפלד"
העונה השנייה של "סיינפלד" היתה עשירה במוטיבים מוזיקליים. בפרק השלישי, אחד מן הפזמונים של "עלובי החיים" נתקע בראשו של ג'ורג' ובסוף לא רק שלא הצליח להפסיק לזמזם אותו, אלא שאף הדביק בו את אבא של איילין. בפרק לאחר מכן, הוא כבר עבר למיוזיקל אחר: במהלך מבצע מיוחד שלו וג'רי כדי לגנוב משיבון (היה פעם דבר כזה) ולמחוק ממנו הודעה שהתחרט על השארתה, עלה הצורך בהגיית קוד סודי כדי שיוכלו להזהיר זה את זה לפני תפיסתם על חם. בתום דיון קצר, נבחר "How Do you Solve a Problem Like Maria" שמזמרות הנזירות בתחילת הסרט. מיותר לציין, כי כרגיל בסדרה, המשימה בעורף האויב נכשלת בסופו של דבר.
"מולן רוז'"
סרטו של באז לורמן זכה לתהילה רבה ב-2001, בין השאר בשל המקוריות בה שילב בין פריז של תחילת המאה הקודמת למוזיקה מודרנית יותר. הפסקול כלל את מדונה, נירוונה, אלטון ג'ון, קווין, נט קינג קול ועוד ועוד, וגם שני קטעים מ"צלילי המוזיקה": "The Lonely Goatherd", שהושמע בו כנעימה בלבד, ללא מילים, אך גם "The Sound of Music", שניקול קידמן וחבריה הססגוניים מפריז מזמרים במשך כמה שניות.
"קונטרול"
עוד סרט מוזיקלי-תקופתי עם סוף עצוב הוא "קונטרול", סיפורו של איאן קרטיס, סולנה המנוח של ג'וי דיוויזן. באחת הסצנות המהורהרות שלו, יושב הצעיר המדוכדך עם המאהבת שלו, אנוק, והיא שואלת אותו מה הסרט האהוב עליו. מדובר כמובן ב"צלילי המוזיקה", והתשובה מפתיעה ומבלבלת אותה כל כך עד שיקיר לבה ממהר להחליף נושא והם עוברים לדבר על צבעים אהובים.
האם אכן המיוזיקל היה הסרט האהוב על קרטיס? למרבה הצער, כבר אי אפשר לשאול אותו זאת, אבל דבר אחד בטוח: לפני התאבדותו, הוא לא צפה בו אלא במשהו עם ניחוח גרמני גם כן, אך הרבה פחות מלבב - "סטרושק" של ורנר הרצוג.
"גבר מי שמטפלת"
הקומדיה מ-2005 בכיכובו של וין דיזל כאומנת עם שרירים היתה הפתעה לטובה מכל הבחינות. גם מעריצי "צלילי המוזיקה" רוו ממנה נחת, שכן היא לא סתם איזכרה את הקלאסיקה אלא שילבה אותה כחלק אינטגרלי מן התסריט.
הגיבור, נחת לשעבר שנדרש להשגיח על ילדיו של מדען בסכנה, מבחין כי אחד מהם מסתובב עם צלבי קרס וחושד כי הצטרף לתנועה ניאו-נאצית. במהרה, מתברר כי הסיבה לכך היא השתתפותו בהפקה בימתית של "צלילי המוזיקה", שבסופו של דבר מתגלה כאלמנט המרכזי בעלילה ומאפשרת לכל הדמויות להשיג את מה שרצתה. רגע השיא של הקומדיה שוברת הקופות לכל המשפחה כלל מחרוזת ביצועים למיטב הלהיטים מן הסרט הפולחני, וסביר שלא מעט זאטוטים הכירו אותם כך לראשונה.
"וויל וגרייס"
גם בסיטקום המצליח, "צלילי המוזיקה" לא היה סתם עוד רפרנס אלא משהו שפרק שלם נבנה סביבו. הגיבורים הולכים להקרנת שירה בציבור של הקלאסיקה הפולחנית, לבושים כדמויות האהובות עליהם ממנה. מכאן והלאה, בין השאר, גרייס מנסה ללא הצלחה לזמר שירים מתוכה, ובסופו של דבר היא וחבריה מוצאים עצמם בסיטואציה דומה לזו של משפחת פון-טראפ, ונאלצים לחמוק בעורמה משוחרי רעתם שדולקים אחריהם. זה היה הפרק השמיני של העונה העשירית ועם ובלי קשר למקור ההשראה שלו, התוצאה היתה מצחיקה ומקסימה במיוחד, וצפייה בה מעוררת צער על כך שהסדרה הסתיימה כבר בסוף אותה עונה.
"משפחת סימפסון"
נוסף ל"וויל וגרייס", "צלילי המוזיקה" אוזכר בדרך זו או אחרת גם ב"חברים", "איש משפחה", "המפץ הגדול", "משפחה מודרנית", "בנות","מד מן", "גוסיפ גירל" "החיים על פי נד" ובעצם כל סדרה אמריקאית מצליחה אפשרית. בעיקר הוא חביב על יוצרי "משפחת סימפסון", שהתייחסו אליו כמה וכמה פעמים - כולל בפרק "ברט מקבל פיל" בו הגיבורים הצהבהבים מעניקים פרשנות משלהם לשיר התווים, וה"דו" של ג'ולי אנדרוז הופך ל"D'oh" של הומר.
"צלילי המוזיקה" כסרט אימה
כל הדוגמאות הנ"ל התייחסו לסרט כאל מיוזיקל תמים ומרומם רוח, אבל אולי זו לא הדרך הנכונה להסתכל עליו: אחרי הכל, ילדים שגרמו לאחד עשר מן האומנות שלהם לברוח במנוסה, אחוזה רחבת ידיים ומנזרים אפלולים, נאצים ומשחקים בתאורה יכולים להיות גם בסיס למותחן אימה - הכל תלוי בעריכה ובמוזיקה. סרטון היוטיוב הזה משתמש בשני האמצעים האמנותיים הללו כדי לגרום ל"צלילי המוזיקה" להיראות כך ולהעמיד את הקפטן פון-טראפ באור מאיים. כעת, נותרו לנו חמישים שנה לערוך את הקלאסיקה מחדש כפילם-נואר, פנטזיית קומיקס וקומדיה בוליוודית, אם אנחנו רוצים להספיק לעשות זאת לפני חגיגות המאה שלה.