פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צעקני, מבולבל ומייאש: "גורודיש" הופכת את הגיבור שלה לנלעג

      ההצגה החדשה על הגיבור הטרגי של מלחמת ששת הימים סובלת מעודף פאתוס, תסריט מבולבל ומשחק חלש. התוצאה היא שעתיים ורבע שבהן הכמיהה היחידה היא להגיע לרגע הסיום

      גורודיש (יח"צ , קרדיט: ליאור נורדמן)
      הקורבן המושמץ של המלחמה (צילום: ליאור נורדמן)

      אחת התמונות העוצמתיות ביותר ממלחמת יום הכיפורים לא צולמה בשדה הקרב. היא לא תויקה על ידי אלה שהיו שם ולא שורטטה על ידי אלה שנפקדו. זו התמונה הבלתי נראית הזו שמרחפת כל הזמן בתודעה של חיילינו המשרתים במוצבים בדרום, עסוקים בשגרה של בוקר יום הכיפורים, מבלי לחשוד כלל באפשרות שבאחר צהריים אחד חייהם ישתנו, אולי אף יסתיימו. איש מהם לא שיער שבאותו היום תחל תנועה של המצרים בתעלה. מפקדיהם חינכו אותם לחשוב שדבר לא יקרה מהצד המצרי. בשתיים אחר הצהריים קרסה הקונספציה. עבור רבים מהחיילים הללו ומשפחותיהם, דבר לא שב להיות כשהיה.

      קורבנות רבים היו במלחמה. אחד מהזכורים שבהם דווקא לא קיפד את חייו, הוא נשאר בחיים כדי לראות כיצד המציאות החדשה מתעללת בו. זה היה שמואל גונן "גורודיש", אלוף פיקוד הדרום, שהוקע קשות על ידי ועדת אגרנט. מחזהו של הלל מיטלפונקט, שעלה לראשונה ב-1993 בכיכובו של יגאל נאור, שב כעת לסיבוב נוסף בקאמרי, הפעם עם נתן דטנר בתור גורודיש, ומקבל תוספת חדשה של אקטואליה והלקאה לישראל של 2015. השנה היא 1987. העיתונאי אדם ברוך (מיכה סלקטר, המתחלק בתפקיד עם אוהד שחר) יוצא לאפריקה לראיין את האיש שהיה גיבור מלחמת ששת הימים ואיבד את כל תהילתו כעבור שש שנים. כעת, כשהוא מנהל עסק כושל בכריית יהלומים, גורודיש מגולל את סיפורו הכואב במהלך השנים ההן, מרגעי התהילה ונאום "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו" ועד הצלקת הפטאלית שיצרה בנפשו ועדת אגרנט.

      גורודיש (יח"צ , קרדיט: ליאור נורדמן)
      בליל עלילתי חסר הקשרים הגיוניים (צילום: ליאור נורדמן)

      לא צפיתי במחזה המקורי ועל כן איני יכול לחוות עליו דעה. יש יסוד סביר להניח שהוא היה טוב יותר, או לכל הפחות לא כל כך גרוע כמו הגרסה המחודשת. "גורודיש" מודל 2014/15 הוא מחזה מבולבל, שסובל מבימוי גרוע, מחוסר כיוון וממאמץ יתר. המיליטריזם מתערבב עם סוריאליזם, הטבעי נמהל בעל-טבעי, הביוגרפיה נצבעת בביקורת שמאלנית ועל הבמה נוצר בליל עלילתי חסר הקשרים הגיוניים. ואם גם כך יש במחזה נטייה למלודרמטיות, הרי שהפאתוס המוגזם של דטנר רק מדרדר אותו. אז בואו באמת נדבר לרגע על השחקן הראשי.

      דטנר הוא שחקן אופי מדהים, מהטובים שיש לתיאטרון העברי להציע. הוא יודע לשלב בין מנהיגות שקטה לשליטה רועמת, אולם ב"גורודיש" נגזר עליו רק לצעוק, ולצעוק ולצעוק. האובר-אקטינג הזה הופך את המחזה מתחילתו לבעל ווליום גבוה במיוחד ומזיק בעיקר למוניטין של דטנר. עם ניסיונו העשיר הוא נראה כמי שאונס בכוח את תפקידו ויתרה מזאת, לא נראה שהוא באמת נהנה. כן, ההגזמה וההמשלה לישראל הבהמית של היום הייתה כוונתו הראשונית של מיטלפונקט, אולם בצעקנות הזו הוא מסרס את הדמות והופך את גורודיש לזיכרון נלעג.

      זו לא הסיבה היחידה לריטוש הדמות של גורודיש. סיבה אחרת היא הפיכתו לכלי שבאמצעותו מציג מיטלפונקט את הביקורת על המדינה שהתעצבה פה לאחר המלחמה. כאן עולה השאלה המהותית: מה באמת התכוון להביע דרך דמותו של גורודיש, מלבד האזהרה למדינת ישראל? האם רצה לבסס את מיתוס העוול העצום שנעשה לגיבור, או שבעצם התכוון להפריך אותו? על פניו, האפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל על הבמה זה ממש לא נראה כך. גורודיש, ברוח צה"ל של הימים ההם, מצויר כאימפריאליסט חסר מצפון, שניצל את כוחו כדי לשגול את פקודותיו, שגנב מרצדס לערבים ששהו תחת שטחי הכיבוש עליהם היה אמון, שהעלים עין משחיתויות, שהתערבב בפוליטיקה עוד בהיותו קצין בכיר, שניצל את התקשורת לטובתו בימי הזוהר ושירה בכלבים לשם שעשוע. הבנו שהוא רק משל, אך האם אפשר, לאחר עיצוב כזה של הדמות, להאמין שגורודיש היה הנבגד ולחוש כלפיו איזושהי אמפתיה? והאם הוגן להפוך אדם מנוח למשל המצביע על אומה שלמה?

      גורודיש (יח"צ , קרדיט: ליאור נורדמן)
      הצעקנות הופכת את גורודיש לזיכרון נלעג (צילום: ליאור נורדמן)

      ייתכן שמיטלפונקט בא לברך, אפשר שבא מלכתחילה לקלל. כל זה לא ישנה את העובדה שהתוצר הסופי שלו רחוק מלהיות טוב. המשחק של מרבית אנשי הצוות בינוני (יוסי כץ לא מצליח לבצע בכבוד את משה דיין) והדמויות ההזויות של החייל פרידמן (יובל סגל) והזקנה העיוורת אום נאג'י (עדנה בליליוס), רק משקיעים את המחזה עוד יותר לתהום בלתי נסבלת של ייאוש. שעתיים ורבע כולל הפסקה הן יותר מדי, והכמיהה היחידה שנוצרת היא לגונג הסופי.

      ובכל זאת, גם במדבר השומם הזה ניתן היה למצוא מקווי מים קטנים. אלון דהן בתפקיד אפשטיין, בן טיפוחיו של גורודיש, מפגין ביצועים נאים ומגיע לשיאו לקראת הסיום עם מונולוג מהפנט. עידו מוסרי כחייל הזוטר פחימה הוא הדמות היחידה שמצליחה לגרות את העצבים. הוא זה שמזהה מהתצפית את המצרים צולחים את התעלה, ופורש מולנו את התמונה ההיא, הרגע בו פורצת המלחמה למול עיניהם המשתאות של חיילינו המופתעים. למרות תפקיד קטן ביותר, שתי גיחותיו של מוסרי הן קרן אור והבלחה בודדת של רגש, במחזה שכמעט כולו נשען על דקלומים מודעים מדי לעצמם.

      אבל אפילו חוסר האונים של החיילים במוצב נגדע באיבו ומשאיר טעם של פספוס. עוד אחד מהפספוסים הגדולים של הצגה שכולה עטופה במסרים מבולבלים וכרוכה בפיהוק גדול ומתמשך.