תוגת הבלינצ'ס

הרבה יותר מזריחות, האמנות אוהבת לתעד שקיעות. ולא רק במובן המיידי, הפוטוגני נאמר, של חוף ים ועליו עומדים חבוקים דץ ודצה ומביטים אל האופק הנצחי. הכוונה לשקיעות של ממש. ירידתן של תרבויות מסוימות, התנוונותן של מסורות, אובדנם של אורחות חיים וערכי יסוד – כקונספט דקדנטי, כמנוף אינטלקטואלי לא פחות מאמוציונלי, התאבלויות נהדרות על כל אלה פירנסו יפה מאוד יצירות רבות וחשובות. זה המקום לומר לזכותה של הפסימיות הנוסטלגית, כי היא אחת התחושות הכי פוריות שפיתח האדם.

בין כל הספרויות הרבות, חזקה בתחום הנדון היא זו שניתן לקרוא לה משפחת הספרות האוסטרו-הונגרית. פאנל הטאלנטים ההיסטורי שלה כולל בין השאר את קפקא, רוברט מוסיל, סטפן צווייג, ברונו שולץ, יוזף רות, וגם את עגנון ודוד פוגל. הרבה חבר'ה משלנו, יש מי שיבחר לציין. אל החבורה המכובדה הזו יכולים הקטלגנים שבין קוראי העברית להוסיף בימים אלה את הסופר והמסאי ההונגרי שאנדור מאראי, הודות לנובלה "הנרות בערו עד כלות", "פנינה ספרותית" - לשון ענף המו"לות - שקשה עד מאוד להפריז בדבר מופלאותה, ושהוצאת כתר שלפה היישר מן הלא-נודע. בדיוק 60 שנה אחרי שנכתבה, דומה שאין זמן מתאים יותר להכיר אותה.

לא רק צירוף מקרים, או דווקא היעדרו, קבעו כי זה יהיה גורלה. מאראי (1900-1989), יש הטוענים גדול סופריה של הונגריה במאה ה-20, עשה מספיק בחייו בכדי שכתביו לא יגיעו אל ההמונים. במסגרת פעילותו העיקשת והגלויה לאורך שנים, נגד הפאשיזם ואחר כך הקומוניזם ההונגרי, הוציא את עצמו למשך תקופות ארוכות ממעגל הצריכה המסחרי. מאז 1948, השנה בה כבש הקומוניזם את ארצו ובה גם נטש אותה מאראי, סירב הוא לפרסם את ספריו בהונגריה כל עוד אינה חופשיה מעריצות פוליטרית ארורה. ממקום יושבו הקבוע לבסוף בארה"ב המשיך לכתוב ללא לאות בשפת אמו, מבלי לעורר שמץ עניין אצל מו"לים אמריקאים.

"הנרות בערו עד כלות" נכתב עוד כשזהר בחייו, באמצע מלחה"ע השנייה, וההווה שלו מתרחש במשך יממה אחת על רקע פריצתה. גנרל בדימוס, זקן ומתבודד, פוגש בטירתו חבר-נפש מילדות שנעלם מחייו יום בהיר אחד לפני 41 שנה, מבלי אפילו להביט אחורה בזעם. כשם שנעלם בחטף, כך חזר. אולם הגנרל ידע כל השנים כי יחזור אימתי, ולו למפגש אחרון ודי, כי הוא משוכנע שבין שניהם חוצץ איזשהו "דבר" לא-פתור, אפל ומסתורי, ולכן חיכה כל השנים הארוכות האלה, הרבה אחרי שכבר לא נותר לו בשביל מה לחיות, ולכן הוא יושב עמו בטרקלין עכשיו, בדיוק כפי שישבו באותו טרקלין יום לפני שנעלם, ולכן הוא מביט שוב בידיד שבגד והוא ערוך ומוכן לשחזר בקפדנות את העבר בשביל לקבל עליו תשובה.

תוך שהיא יוצרת הקבלה ברורה בין שקיעתה של תרבות (במקרה הזה, שקיעתה של וינה כבירתה הבינלאומית של המונרכיה וכניעתה של הונגריה לעלייתם של כוחות טוטאליטרים) לשקיעתם של ערכי יסוד אצל האדם, הנובלה פורשת עלילת מתח מהודקת שמחפשת את המשמעות הגרעינית של חברות, של אהבת אנוש, של כבוד עצמי ושל בגידה, ובוחנת איך הם מתעמתים עם הטבע האנושי. עוצמתו של מאראי ניכרת בשילוב מזהיר בין צלילות פילוסופית נדירה ונראטיב מבריק, שמתחיל כדרמה אנושית פשוטה והופך עצמו בהדרגה למעין עלילת בלש שבשיאה חותרת תחת חלק מחוקי הז'אנר: פתרונה מאבד את חשיבותו.

בהקשר רחב יותר ולאספנים בלבד, ייחודו של מאראי בספר בולט גם כמי שהיה בין ראשוני הכותבים באירופה שהתייחסו בזמן המלחמה בביקורתיות למתרחש לנגד עיניהם, ועל כן, היום יותר מתמיד, אין מנוס מלקרוא לטקסט הזה "יצירת מופת".