כמה ימים לאחר שזיכה את כוכבתו ג'וליאן מור באוסקר הראשון שלה, הגיע "עדיין אליס" אמש (חמישי) לאקרנים בישראל. הזכייה בפסלון היתה הדבר הכי טוב והכי רע שיכול היה לקרות לו לקראת הפצתו. מצד אחד, היא כמובן עושה לו יחסי ציבור. מצד אחר, העובדה כי זה הפרס היחיד שהוענק לו ומלכתחילה היחיד שהיה מועמד לו, מעוררת חשד: האם הוא עומד בשורה אחת עם "מונסטר בול" של האלי ברי, "מונסטר" של שרליז תרון, "הזדמנות שנייה" של סנדרה בולוק ועוד סרטים שאיפשרו לשחקנית הראשית שלהם לקטוף את הזהב, אבל מעבר לכך היו זניחים לחלוטין?
אז האמת היא כזו: כן, הופעתה של הכוכבת האדמונית כאקדמאית שחולה באלצהיימר ראויה לכל פרס ולכל סופרלטיב. אך לסרט יש עוד איכויות, והוא הרבה יותר מסתם במה לתצוגת משחק פנומנלית. את "עדיין אליס" כדאי לראות גם בגלל ג'וליאן מור, אבל לא רק: בהתבסס על ספרה של ליסה ג'נובה, התסריטאים-במאים ווש וסטמורלנד וריצ'רד גלטזר משכילים לתאר את השלכות המחלה בלי קונבנציות ומניפולציות, אך באופן נוגע ואמיתי.
יפה, למשל, הדרך בה הם מתארים את בני משפחתה של הגיבורה, ובראשם בעלה (אלק בולדווין) ובתה הצעירה (קריסטן סטיוארט), שחקנית מתחילה וכושלת. לכולם יש עצבים משלהם, דאגות משלהם וחיים משלהם. הם לא מתבטלים בפני אמם ומחלתה והסרט גם לא מנסה לבטל אותם. בת הזקונים, הדמות המשוחררת במשפחה, גם לא טורחת לעשן מקטרת שלום עם אחותה הבוגרת והמרובעת יותר. הן לא סבלו זה את זה לפני כן, והמצב המשפחתי החדש לא מוביל לאיחוי הקרע אלא רק מחריף אותו. כל זה רק מוסיף אמינות לדמויות בשעה שהן כן מתנהגות במסירות ואצילות נפש.
נוסף לכך, צמד היוצרים גם לא מהססים להציג במלואן את השפעות המחלה על הגיבורה, ועושים זאת באופן חד וכואב. במקרה שלה, דווקא בגלל שיכולותיה האינטלקטואליות היו כה גבוהות, הפגיעה חזקה יותר ובעיקר מהירה יותר. זו הידרדרות במדרון תלול: הסרט נפתח במסיבת יום הולדתה החמישים, ערב בו היא נראית בשיא אונה וצעירה מגילה, אך כבר כמה חודשים לאחר מכן, בקושי יש לה מושג מי היא ומי עומדים מסביבה.
מכמיר לב לראות את זה, והעצוב מכל הוא שלאין לכך מזור. בדומה ל"אהבה" ו"את לי לילה", שני סרטים אחרים מן העת האחרונה שעסקו בדמויות חולות ובמשפחתן, גם "עדיין אליס" לא מכניס את העלילה לתבנית בסופה נרפא הגיבור או לכל הפחות משיג משהו כנגד כל הסיכויים. גיבורתו אינו יכולה לנצח את האלצהיימר, והדרמה לא מנסה להעניק את האשליה כי יש באפשרותה לעשות כן. תחת זאת, אנו מקבלים דיוקן של אשה שצלילות נפשה נאכלת בידי המחלה, חתיכה אחר חתיכה.
הסרט משרטט את הדיוקן באופן רהוט ומדויק, ובעיקר בצורה שמצליחה לשמור על המעורבות הרגשית של הצופה לאורך כל הדרך. נכון, בעבודת הבימוי שלו אין תנופה ופיוט כמו ב"אהבה", למשל, אך תצוגות המשחק בו נהדרות, ולא רק של מור. גם סטיוארט היתה ראויה לפחות למועמדות לאוסקר, ובהופעתה מלאת הכוח כבת הצעירה, מוכיחה סופית שהגיע הזמן לשכוח מעברה ב"דמדומים" ולהתייחס אליה כפי שמגיע לה: אחת השחקניות המרשימות והמעניינות בדורה.
אך עוד יותר מהמשחק, מה שבאמת ראוי לציון ב"עדיין אליס" הוא עבודת הכתיבה. סימן לתסריט חכם הוא כזה שבו המקצוע של הגיבורה אינו שרירותי, וכאן אכן יש לו משמעות: אין זה מקרי שאליס היא מרצה לבלשנות. מדובר באשה שמילים הן החיים שלה. מאז ומעולם, הדבר שהכי עורר בה תשוקה היה תקשורת בין אנשים. לכן, בלי היכולת לתקשר איתם היא שקולה לפסנתרן שאיבד את שמיעתו או כדורגלן שקטעו את רגלו. אנו עיוורים לעתים לחולי האלצהיימר, כיוון שהפגיעה בהם אינה מוחשית למשל כמו קטיעת גפיים. דרך גיבורתו, מצליח הסרט להמחיש ולהדגיש את משמעות המחלה.
לסיכום, התסריט חכם גם מפני שלכל דבר יש בו מהות. דימוי או משפט שמופיעים במערכה הראשונה, חוזרים בשלישית. בשלב מסוים, למשל, מכינה לעצמה הגיבורה קובץ עם הוראות ובו הסבר כיצד להמית את עצמה בבוא העת המתת חסד, ושומרת אותו תחת השם "פרפר".
למה דווקא "פרפר"? אין לכך תשובה בזמן אמת, אך ההסבר מובן בהמשך. במהלך שיחה על זיכרונות ילדות, הגיבורה מספרת כי בכיתה ב', שמעה שפרפרים חיים רק כחודש, ושקעה במרה שחורה עד שמורתה הסבירה לה שזה לא נורא כל כך, כי אמנם החיים שלהם קצרים, אך שלמים ונפלאים. הסיפור הזה מקביל לתהליך שעוברת אליס בסרט: הבעתה הקיומית מהגילוי שהחיים יכולים להסתיים, בכזו מהירות ופתאומיות; וההשלמה עם הסוף המוקדם, מתוך הבנה שגם אם חיה מעט: לפחות חיה יפה, והספיקה להעניק ולקבל חזרה כל כך הרבה.
בשלב מסוים ב"עדיין אליס", מגלה הגיבורה בין חפציה של בתה השחקנית גם עותק מ"מלאכים באמריקה". גם זה לא מקרי: מאוחר יותר, במה שמתגלה כרגע מפתח בעלילה, יושבות השתיים יחד והבת מקריאה לאמה מונולוג מן המחזה. בסופו, היא שואלת אותה: "על מה את חושבת שזה היה?", ואליס עונה לה: "על אהבה".
על אהבה. על זה הסרט. על זה היו החיים של אליס. על זה, ככל הנראה, עומד העולם. על אהבה.