פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אנני": ככה הופכים רעיון טוב לסרט למוצר נטול נשמה

      בתוך ים הרימייקים המיותרים שסובב אותנו, דווקא "אנני" היה בהחלט ראוי לחידוש מודרני. הבעיה היא שיוצריו הגיעו אליו מצוידים בכמויות גדולות של ציניות וחוסר אמונה, שהרסו כל אפשרות להתרפק על הרומנטיקה

      "אנני": ככה הופכים רעיון טוב לסרט למוצר נטול נשמה

      רעיון טוב: לעשות רימייק ל"אנני". הגרסה הקולנועית הראשונה למחזמר הזה יצאה בשנת 1982, ועסקה באנני, יתומה עם שיער שנראה כמו צמר פלדה חלוד, שמבלה ‏את חייה האומללים בבית יתומים ונרדפת על ידי מנהלת ‏אכזרית, עד שהגורל מפגיש אותה עם מיליונר ‏קרח. היא לומדת להכיר את חיי השפע ‏ומחממת את ליבו של איש העסקים הקר כקרח, ובדרך, כמובן, יש הרבה שירים. "אנני" הוא לא יצירת מופת, לא ממש קלאסיקה וגם לא היה שובר קופות ענק, אבל כשהוא אפוף בהילת הנוסטלגיה, בטח יש הרבה אנשים שמתרפקים עליו. אז לקחת את אותם שירים (חלקם מצוינים), אותו סיפור פחות או יותר, ולעדכן – זה רעיון טוב. מותר לגעת, יש מה לשפר.

      עוד רעיון טוב: לגוון את "אנני" אתנית. הסרט המקורי היה כולו לבן. מתחת לכתום הבוהק, אנני (איילין קווין) היתה לבנה כל כך שזה מסנוור. הקרחת של מיסטר סטאקס (אלברט פיני) הבהיקה למרחק. מאז ועד היום, הוליווד למדה להכיר בכך שישנם בעולם אנשים בעלי צבעים מעט שונים, ולכן בגרסה החדשה אנני מגולמת על ידי קוונז'אניי וואליס, הילדה שקיבלה מועמדות לאוסקר השחקנית הטובה ביותר על "חיות הדרום הפראי", תפקיד שעשתה בגיל שמונה; את המיליארדר מגלם ג'יימי פוקס. השירים אותם שירים, אבל הם עברו עדכון לכיוון ההיפ-הופ עם סיבוב לכיוון ה"סטומפ" – שימוש בכלי הקשה מאולתרים ממטאטאים, מכסים, קירות וכל מה שנמצא בסביבה.

      כל אלה רעיונות טובים, כאמור. אבל "אנני" המחודש סובל מכמה רעיונות רעים, שממוטטים אותו והופכים אותו ממחזמר חינני למוצר נטול נשמה עם ריח של שמפו נגד קשקשים.

      אנני (יח"צ)
      הוליווד למדה להכיר שיש בעולם גם אנשים בעלי צבעים שונים מלבן (צילום: יח"צ)

      "אנני" החדש הוא לא סרט שמאמין בעצמו. אנני שרה תמיד "מחר, אני אוהבת אותך – אתה תמיד נמצא במרחק של יום אחד בלבד!". והשיר הזה הפך, בצדק, לסמל השמאלץ. אבל אם עושים את "אנני", צריך להאמין בלב שלם בשמאלץ הזה. אלא שבימינו אמונה בכוחם של האהבה והמחר לא יכולה לבוא בלי מטען של ציניות, ולכן "אנני" החדש לא מפסיק לקרוץ ולגחך. הדבר הראשון שנראה בסרט הוא דאחקה על חשבון "אנני" המקורי, וזה כבר סימן רע. גם לאחר מכן, הסרט מלא עד אפס מקום בקריצות, בדיחות מרומזות "למבוגרים", ניימדרופינג והופעות אורח תמוהות. עלילת משנה שלמה סובבת סביב סרט בדיוני, מין "דמדומים" עם מילה קוניס ואשטון קוצ'ר - שהוא כולו מין בדיחה פנים-הוליוודית תמוהה ולא עושה שום דבר בעלילת הסרט עצמו. בנוסף, נראה שהתסריטאים חששו שיגידו עליהם שהם מיושנים אם לא יפלטו "פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם" פעם בחצי דקה.

      הסרט מוכיח שקוונז'אניי וואליס היא לא ‏תופעה של סרט אחד: גם אם ההופעה הסטרילית והמאופרת כאן רחוקה מאוד מהגבהים המדהימים של "חיות הדרום הפראי", הסרט משכנע שהילדה הזאת היא כוכבת. היא מובילה את הסרט בקלות ובכריזמה, ובוודאי שהיא שרה הרבה יותר טוב מאיילין קווין – או לפחות אפשר לשער שזה המצב, מכיוון שהסרט בבירור משתמש בפלייבקים ואף אחד לא באמת שר בו. שחקנים אחרים מתאמצים הרבה פחות. קמרון דיאז נכנסת כאן לתפקיד מיס האניגן – שבגרסה המקורית היתה בעלת בית יתומים, ועכשיו היא רק אם אומנת לחמש בנות. דיאז מגלמת את האניגן כשיכורה-טיפשה-פלרטטנית-נצלית-מגעילה, וזה בסדר כי זה תיאור התפקיד, אבל זה לא מתפקידה להיות כל כך מעצבנת. במקום מכשפה רעה שכיף להסתכל עליה, הביצוע של קמרון דיאז סתם עולה על העצבים ועושה חשק להפנות אותה (ולא משנה אם את השחקנית או את הדמות) למרכז "אלכוהוליסטים אנונימיים" הקרוב.

      אנני (יח"צ)
      נקודת האור היחידה, קוונז'אניי וואליס (צילום: יח"צ)

      הביצוע של הסרט ל"It's a Hard Knock Life" – אחד השירים הידועים ביותר מתוך המחזמר – הוא חביב מאוד ובהחלט נותן פייט למקור. הסרט גם צולח יפה את "Tomorrow" ברמת קיטש מונמכת מעט. אבל רבים מהשירים האחרים נראים כמו מריחת זמן, בפרט, שירים חדשים שנוספו לסרט החדש ללא סיבה טובה.

      בגרסה החדשה הזאת, מר מיליארדר הוא הבעלים של חברת טלפונים סלולריים. הוא לוקח את אנני ‏לסיור שבו הוא צופה באנטנות הסלולריות המוחבאות ברחבי ניו יורק, כולל בתוך פסל החירות. האם ‏זה נכון, אנני שואלת, שחברות סלולר אוגרות מידע על המשתמשים ועוקבות אחרי כל צעד שלהם? ‏ובכן, כן, בוודאי! היא נלקחת אל מרכז בקרה ענק – מסכים גדולים עם מפות דיגיטליות וכל זה – שבו ‏החברה עוקבת אחרי כולם כל הזמן. חזון האח-הגדול מתגשם לנגד עינינו, אבל זה לא מפחיד או משהו, זה נהדר! אפשר לנסות למצוא את ההורים הנעדרים של אנני בעזרתו! בשום נקודה לא נרמזת האפשרות שאולי מעקב תמידי אחרי כל האזרחים אינו דבר חיובי בתכלית – ומצד שני, לכל העניין הזה אין שום משמעות בעלילה. למה זה בכלל שם? למה הושקע כסף בהקמת התפאורה וצילומי הסצנה הזאת, אם היא לא משחקת שום תפקיד בסרט? האם מדובר בפרסום סמוי מטעם איגוד חברות הסלולר כדי להבטיח שדור המחר לא יחשוש מאבדן ‏הפרטיות שלו? זה נשמע כמו תאוריית קונספירציה מופרכת, אבל איזה הסבר אחר קיים?

      זה לא היה רעיון רע לחדש את "אנני"; זה היה רעיון רע לעשות את זה ככה. הדרך להתייחס לנוסטלגיה אהובה היא לא להכניס באמצע ציניות ומסרים מסחריים. למרות הרגעים הטובים, "אנני" החדש הוא אחד מאותם רימייקים שכנראה יישכחו במהירות. "אנני" תישאר ג'ינג'ית.

      אנני (יח"צ)
      בלתי נסבלת, קמרון דיאז (צילום: יח"צ)