שמח בארגז החול: עימות 2015 עשה הכל מלבד לעזור למתלבטים

במשך כמעט שעתיים החליפו שמונה מהמועמדים לבחירות הקרובות האשמות וספינים, בזמן שהכוכבים האמיתיים ישבו להם בבית. בסופו של דבר הריאליטי המוזר הזה היה יכול להיות מבדר, אם המשמעות שלו לא הייתה כל כך עצובה

26/02/2015
צילום מסך

בבית הספר היסודי בחולון בו למדתי היו שני מגרשי ספורט. בעצם, זה לא ממש מדויק, בבית הספר הזה היה מגרש ספורט אחד. זה היה מגרש אספלט פשוט, מהסוג שמסמנים עליו במקביל רחבות 16 לכדורגל וקשת שלוש לכדורסל, ובשני קצותיו הוצבה הקונסטרוקציה המופלאה שמאחדת שער וסל במקביל. וומבלי זה לא היה, אבל בהחלט מספיק כדי להציג את כישוריכם. בצידו של המגרש, בטווח שני המטרים שהפרידו בין גדר המגרש לגדר החיצונית של בית הספר, ניצב ארגז חול מלבני. לא ברור לאף אחד מדוע הוא נותר שם (אולי נגמר התקציב?), אבל בפועל שם נוצר המגרש האלטרנטיבי. הכניסה למגרש הגדול הייתה שמורה לתלמידי כיתות ו', לעיתים רחוקות כיתות ה'. ובמגרש האלטרנטיבי? שם התנגשו זה בזה עשרות תלמידים משרשרת המזון התחתונה. ד' נגד ג', א' נגד ב'. לא יכולתם לרוץ שני מטר בלי להיתקל בילד אחר, אבל זה לא אומר שלא היה כיף. היו מאבקים, היו אנרגיות, בעטנו מלא חול על אחרים וקיבלנו חזרה, ולפעמים אפילו היה נופל שער. רק דבר אחד בבירור לא קרה במגרש האלטרנטיבי: לא היה שם משחק אמיתי.

העימות הפוליטי של 2015 מזכיר קצת את סיפור שני המגרשים ההם. "הגדולים" כלל לא טרחו להופיע למשדר החגיגי של חדשות 2. הראשון בגלל שהוא לא באמת סופר את כל העניין הזה של דמוקרטיה, אתם יודעים, כי צריך לדאוג לחיים עצמם. הרצוג? לא ממש ברור מה בעצם קורה עם האיש. כמו הקמפיין המבולבל וחסר המעוף, כך נראית גם ההחלטה להימנע מלהיכנס למגרש ולהציג את עמדותיו, לעמוד בפני שאלות קשות ולהוכיח שהמנהיגות מגיעה לו בזכות. ההחלטה הזאת הותירה אותנו מראש עם עימות בין שוכני ארגז החול, אלו שרובם המכריע ילכו עם כל אחד משני המועמדים, ומי שמטרתם העיקרית היא לצעוק ממש חזק כדי לגרד עוד מנדט על חשבון האחר. המציאות הזאת השפיעה על אופי הדיון, חשיבותו ובעיקר על תרומתו האמיתית של כל האירוע הזה לשכנוע המתלבטים.

עוד בוואלה!

מי ידע שאפשר לקבל כל כך הרבה ממייק אפ אחד?

בשיתוף בובי בראון
כולנו יחד בארגז אחד. המתמודדים בעימות(צילום: צילום מסך, חדשות 2)

אחרי שהורדנו את המהות מהשולחן, נשארנו עם קרקס טלוויזיוני מהנה ברובו הגדול. מעט מאד מלהקי ריאליטי יתנגדו לנבחרת כזאת: החמוד המבולבל (כחלון), מדליק המדורות (בנט), המתנשא האליטיסט (לפיד), המקופח התמידי (דרעי), החפרנית החמודה (גלאון), הערבי שבא בטוב (עודה), הגזען הכוחני (ליברמן) וזה שמודח ראשון (אלי ישי). אם כבר הוחלט בחדשות 2 למקסם את העימותים בתוך האולפן בנווה אילן, למה לא קיבלנו אפשרות להצביע בזמן אמת לגבי מי ניצח בכל עימות, גרפים של אחוזי תמיכה שילוו את המתמודדים ויושפעו מציוצים ופוסטים ברשת, שאלות שיפנו הצופים בתגובה לדברים שנאמרו על ידי המתמודדים? אם החגיגה היא בעצם השלכת החול, למה הסתפקנו בכל כך מעט ממנה?

כאן גם מגיעה הבעיה הגדולה של מי שניהלה את העימות הזה בחן ובנועם הרגילים. אין עוררין על הכישרון והיכולות של יונית לוי כאשת חדשות, גם לא על היכולת לנהל דיון ממש לא פשוט ביד רמה מול פוליטיקאים שלא תמיד מגיבים יפה למילים כמו "תם זמנך" או "בוא נאפשר לאדם אחר לדבר". הבעיה של לוי בעימות הזה הייתה שלא התעקשה כמעט באף מקרה לקבל תשובות אמיתיות לשאלות שהפנתה. זה קרה שוב ושוב, בין אם כשנפתלי בנט נצמד בפעם המיליון לשירותו הקרבי, כשאריה דרעי שלף את קלף המכלוף, ואפילו כשמשה כחלון התבקש להסביר את השקפת עולמו המדינית. נכון, קשה מאד להתעקש כששמונה פוליטיקאים מתחרים על דקות מיקרופון, אבל הלא בשביל הדבר הזה התכנסנו מול הטלוויזיה. לשם כך חיכינו 17 שנים: שפוליטיקאים ישראלים יתמודדו עם שאלות קשות. נסו להיזכר בתשובה אחת שהפתיעה אתכם לאורך השעתיים הללו (בשידור מוקלט!), בפרט מידע חדש שחשף מתמודד כלשהו או בפליטת פה מהסוג ששאלות קשות עשויות להוליד. לא תמצאו כאלה.

עימות ראשי המפלגות. חדשות 2, צילום מסך
האליטיסט והמקופח. דרעי ולפיד(צילום: צילום מסך, חדשות 2)

אם מחפשים בכל זאת מישהו שהרוויח מהערב הארוך ועמוס ההתגוששויות האלה, מדובר ללא ספק בנפתלי בנט. יש מי שיאמרו שההתכתשות החוזרת ונשנית של מרבית הנוכחים בבנט מגיעה עם אינטרס: התחזקות שלו על חשבון הליכוד עשויה לשנות את תמונת הגושים. כך או אחרת, בין אם במכוון ובין אם במקרה, בנט הגיע לעימות הזה חד ונשכני מתמיד. הוא התעמת עם לפיד באופן שהדגיש את האליטיזם שממנו פוחד כל כך מנהיג "יש עתיד", פיצח את הגזענות של הקמפיין של אריה דרעי וקיבל הרמה להנחתה בעצם העימות מול זהבה גלאון. לסיום הוא הספיק גם להתעלל קצת באיש החמוד של מערכת הבחירות הזאת, משה כחלון, שלא ממש ברור עדיין מה הוא רוצה מחיינו, אבל אחרי העימות הזה קצת בא לתת לו חיבוק.

מי הפסיד בסופו של דבר? קשה מאד לדעת בשלב זה. גם אם ליברמן התגלה בעימות הזה במלוא גזענותו, מוקדם עדיין לקבוע שהיא לא תעזור לו לקושש מנדטים מהימין הקשה יותר. אלי ישי לא התייחס לסוגיה אחת ספציפית לאורך המשדר כולו ולא ממש ברור מהו הקו המנחה של המפלגה שלו. מצד שני, לא נראה שמי שמתכוון להצביע לו מודאג מהעניין הזה. ההפסד הוא בסופו של דבר של מי שקיווה שעימות טלוויזיוני יביא אותנו לפרק את קלישאות דאעש ואיראן. גם בהיעדרו של נתניהו, תחומי הבריאות, החינוך, פערי השכר העצומים, כל אלה נותרו מחוץ לדיון. כי כנראה שככה זה במגרש החול: הכל כיף ונחמד, אבל המשחק האמיתי מתרחש במקום אחר.

היה כיף, נתראה בתשדירים(צילום: צילום מסך, חדשות 2)

אמרו

"נגביר את הילודה בקרב מול הפלסטינים" (בנט לליברמן) - כדאי לכם להיות פוריים, לטובתכם.

"אנחנו נעזור לך להשתקם" (לפיד לדרעי) - פי אלף יותר אנשים עילאיים ומתנשאים.

"אנחנו 20 אחוז מהאוכלוסייה" (איימן עודה); "בינתיים" (ליברמן) – אמאל'ה!

"עוד מעט נכניס את כל השמאל לתא טלפון" (ליברמן לגלאון) - עם גזים או בלי?

"זה שאתה עושה עם הגבות, לא הופך את זה לנכון" - נפתלי בנט שולף את קלף משה נוסבאום.

"אני מרגישה כמו גננת" (יונית לוי) – ואנחנו כמו סייעות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully