יש סרט חדש של פול תומאס אנדרסון בבתי הקולנוע, ויש שתי אפשרויות: אתם מתרגשים מזה נורא וכבר ראיתם אותו, אולי פעמיים, או שזה לא מזיז לכם בכלל. אנדרסון נכנס כבר לקבוצת היוצרים שאנשים מתים עליהם או לא סובלים אותם. ו"מידות רעות" הוא, מאוד מאוד, סרט של אנדרסון. אם הגעתם לסרט במקרה רק כי רציתם לצפות במותחן חביב, תגלו במהירות שעשיתם טעות. "מידות רעות" הוא פילם-נואר שהדליק את האור, עבר לסבנטיז ואז לקח הרבה סמים.
הסרט עושה קולות של סיפור בלשי. חואקין פיניקס מגלם בו את "דוק", שהוא עושה רושם - סוג של בלש: יש לו משרד, ולפעמים אנשים מגיעים אליו ומבקשים ממנו לחקור כל מיני דברים או למצוא דברים, והוא עושה את זה, אם הוא לא עסוק מדי בלסמם את עצמו עד אובדן חושים. הוא משוטט ברחבי האזורים המפוקפקים יותר והמפוקפקים עוד יותר של העיר, ונפגש עם דמויות שמספקות לו רמזים חשובים או שולחות אותו למשימה כלשהי. הבעיה היחידה היא שאין היגיון עקבי באירועים ובחקירה. לא ברור אפילו מה בעצם המטרה של דוק, מהו בעצם אותו הדבר שאותו הוא מחפש לכל אורך הסרט, ושאותו ימצא או שלא ימצא בסוף.
יש כאן אלמנטים שחוזרים שוב ושוב ספינה מסתורית, קונספירציה של רופאי שיניים, דמויות שמופיעות שוב ושוב במקומות שבהן הן לא אמורות להיות אבל גם אם תעקבו היטב אחרי הסיפור עד הסוף, לא בטוח שתבינו הרבה יותר משהבנתם בהתחלה. ההרגשה היא כמו לקרוא את אחד מאותם ספרי "בחר לך דרך להרפתקה" כאלה שפעם בשני עמודים מבקשים מהקורא להתערב: "אם אתה הולך ימינה, עבור לעמ' 6; אם אתה הולך שמאלה, עבור לעמ' 10" אבל תוך התעלמות מכל ההוראות: פשוט קוראים את כל העמודים בזה אחר זה. כך אנחנו חווים את כל האירועים בספר, אבל באופן לא קוהרנטי, לא הגיוני, ולפעמים בלי להבין אפילו איך הגענו למקום אחד אם רק הרגע היינו במקום אחר.
בקיצור, אפשר בהחלט להגיד שפול תומאס אנדרסון עובר על כל חוק אפשרי בכתיבת התסריט הזה (שהוא למעשה עיבוד מדויק ככל האפשר לספרו של תומס פינצ'ון), ויש לכם זכות מלאה להתעצבן על כך אם אתם בקטע של סרטים עם סיפור שאפשר להבין. אבל אם אתם יודעים לאן אתם נכנסים, הייתם צריכים לחזור את זה מראש. כמה שהסרט הזה פרוע ובלתי מובן, הוא קומוניקטיבי יותר מ"המאסטר", הסרט הקודם של אנדרסון. אחרי שני הסרטים האלה אפשר להסיק שאנדרסון כבר לא מתעניין בסיפורים, או, לצורך העניין, בסרטים. הוא לא עושה סרטים עם התחלה וסוף, הוא עושה אוספים של סצנות (בכיכובו של חואקין פיניקס).
וכמה מהסציות האלה, חייבים להודות, מבריקות. יש רגעים הזויים ויפהפיים בסרט, וגם רגעים יפהפיים סתם ולפעמים גם רגעים מצחיקים מאוד. כשהדמויות עוזבות את המציאות המוכרת לנו ויוצאות לטריפ, הסרט יוצא איתן, לכמה דקות שבהן הוא הופך להזוי במלוא מובן המילה, ואז חוזר. צרחה אחת של חואקין פיניקס היא רגע קומי מושלם ומדויק; ג'וש ברולין, בתפקיד השוטר הקשוח בעולם שרוצה להיות שחקן, מגיש את אחד המפגנים האירוטיים ביותר אי פעם של אכילת בננה.
פיניקס עצמו (אחד השחקנים הגדולים של דורנו. אחרי "המאסטר", "היא", ועכשיו הסרט הזה, לא צריך להיות ספק) מגלם את "דוק" כמו ה-Dude ליבובסקי, שהתחפש לוולברין ומנסה לחיות את העלילה של "צ'יינהטאון". הוא נראה חצי מסומם, חצי דביל, חצי מתוחכם, חצי מעמיד פנים וחצי באד-אס, והעובדה שאלה כבר חמישה חצאים מתאימה להפליא לו ולסרט שהוא נמצא בו.
אבל ככל שהסצנות הבודדות משעשעות כל אחת בדרכה, קשה ומתיש לצלוח שעתיים וחצי של סרט שההגדרה שלו ל"עלילה" היא מושג כל כך נזיל. מעריצי הבמאי ימשיכו להיות משוכנעים שהוא גאון; האחרים ימשיכו לא להבין מה לעזאזל הוא רוצה מחייהם.