פרק ראשון מתוך "המלכה היחפה"

1
נמל קאדיס, ספרד
7 בינואר 1748

בדיוק כשכף רגלה עמדה לדרוך על רציף הנמל בקאדיס, ק?ריד?ד היססה. היא ניצבה על קצהו של כבש סירת המשוטים שפרקה את נוסעי המלכה, ספינת הצי המלכותי עמוסת הסחורות, בשובה מליווי שש ספינות הסחר הרשמיות על מטענן היקר מעברו השני של האוקיאנוס. האישה הביטה לעבר השמש החורפית שקרנה על ההמולה והשאון בנמל. אחת מספינות הסחר שהפליגה עמם מהוואנה זה עתה נפרקה. קרני השמש חדרו מבעד לאניצי כובע הקש המדובלל שלה וסיחררו אותה. המהומה החרידה אותה ממקומה, והיא התכווצה כאילו הצעקות מכו?ונות כנגדה.

"אל תעצרי שם, שחרחורת!" פלט לעברה המלח שצעד בעקבותיה ועקף אותה בלי להביט לאחור.

קרידד מעדה וכמעט נפלה אל המים. אדם נוסף מאחוריה עמד לעקוף אותה גם הוא, אך היא קפצה במגושם לרציף, פסעה הצידה וקפאה במקומה שנית, בעוד חלק מצוות המלחים ממשיכים בדרכם לכיוון הרציף בקריאות צחוק, קנטורים והתערבויות גסות בדבר הנקבה שתעזור להם לשכוח את ההפלגה הארוכה.

"תיהני מהחירות שלך, כושית!" צעק אחר שחלף בסמוך לה, טופח קלות על אחוריה.

אחדים מחבריו פרצו בצחוק. קרידד אפילו לא הנידה עפעף. מבטה היה נעוץ בזנב הסוס הארוך והמלוכלך של המלח, אשר קיפץ על גב חולצתו המהוהה בקצב הליכתו המתנדנדת, בעודו מתרחק לכיוון שער הים.

החירות שלי? היא שאלה את עצמה. איזו חירות? היא הביטה אל מעבר לרציף, לכיוון החומות ושער הים שהוביל אל העיר. רוב צוותה של המלכה, אשר כלל יותר מחמש מאות איש, כבר התאסף מול הכניסה, היכן שצבא של פקידים — מושלים, מפקדים ומפקחים — רשם את הבאים בחיפוש אחר סחורות אסורות וח?קר באשר למסלול ההפלגה, בניסיון לברר אם אחת הספינות סטתה מן הדרך ומן השיירה כדי להבריח סחורות ולהערים כך על אוצר הממלכה. הגברים המתינו חסרי סבלנות עד לתום ההליכים השגרתיים. מי שעמדו במרחק?מה מן המפקחים, מוגנים בידי ההמון, קראו בקול כי ייתנו להם לעבור. אך האחרים לא שעו לצעקות. עגונה עתה במלכותיות במימי מפרץ טרוקדרו, נשאה המלכה בקרבה יותר משני מיליון פסוס וסכום זהה של מטילי כסף מעובד — אחד מאוצרותיהם של איי הודו המערבית — נוסף על שני נוסעיה: קרידד ואדונה דון חוסה.

דון חוסה הארור! קרידד השגיחה עליו במהלך ההפלגה. אמרו שחלה במגיפת הספנים. "הוא עתיד למות," קבעו. ואכן, שעתו הגיעה בתום ייסורים ארוכים שכילו את גופו הקודח, הנפוח והמדמם יום אחר יום. חודש שלם שהו האדון ושפחתו מסוגרים בתא קטן ומעופש עם ערסל בודד בירכתי הספינה, תא שדון חוסה השיג במיטב כספו, ושנבנה למענו מלוחות עץ על חשבון השטח המשותף לקצינים.

"א?ל?גו?א?ה, עשה שנפשו לא תנוח לעולם, שתנדוד לעד," ייחלה קרידד בחלל הקטן, כשחשה בנוכחותו העוצמתית של כוח עליון, האל הקובע את גורלו של האדם. והאדון, כמאזין למחשבותיה, ביקש רחמים בעיניו הקודחות והמצמיתות, מושיט את ידו בחיפוש אחר חום גוף אנוש בעוד החיים ניגרים ממנו. ביחידו?ת עמו בתאם סירבה קרידד להעניק לו נחמה זו. האם לא הושיטה אף היא את ידה כאשר ניתקו אותה ממרסלו הקטן שלה? ומה עשה אז אדונה? פקד על מנהל העבודה לאחוז בה וצעק על העבד השחור שייקח את הפעוט.
"ותשתיק אותו!" הוסיף אז, בעומדו במרפסת מול הבית הגדול לעיני העבדים, שנאספו כדי לגלות מיהו אדונם החדש, ואיזה גורל מצפה להם בהמשך הדרך.

"אני לא סובל את ה..." דון חוסה השתתק לפתע. פליאתם של העבדים ניכרה בפניהם. קרידד הצליחה להשתחרר מאחיזתו של מנהל העבודה בחבטת יד פתאומית והתכוונה לרוץ לעבר בנה, אך מיד עמדה על פזיזותה ונעצרה. במהלך רגעים אחדים נשמעו רק צעקותיו הנוקבות והנואשות של מרסלו.
"דון חוסה רוצ?ה שאלקה אותה?" שאל מנהל העבודה, מחדש את אחיזתו בזרועה של קרידד.

"לא," החליט זה לאחר מחשבה. "אני לא רוצה לקחת אותה חבולה לספרד." ואותו עבד שחור גדול, ססיליו שמו, שיחרר אותה וגרר את הילד לעבר הבקתה לאחר מתן האות ממנהל העבודה. קרידד נפלה על ברכיה, ובכייה התמזג עם זה של ילדה?. זו היתה הפעם האחרונה שראתה את בנה. לא הניחו לה להיפרד ממנו, לא הרשו לה...

"קרידד, מה מעשייך שם, אישה?" קריאת שמה החזירה אותה למציאות, והיא זיהתה בהמולה את קולו של דון דמיאן, קצין הדת הזקן של המלכה, שירד אף הוא מכבש הסירה. היא מיד הפילה לארץ את הצרור שלה, הסירה את כובעה וכבשה את מבטה בכובע הקש הבלוי, ממוללת אותו בידיה.
"את לא יכולה להישאר על הרציף," המשיך איש הדת, התקרב אליה ונטל את זרועה. לשבריר שנייה הוא אחז בה, אך התנתק בפתאומיות. "הולכים," האיץ בה בעצבנות, "בואי איתי."
הם חלפו את המרחק שהפריד ביניהם לשער הים. דון דמיאן נשא איתו ארגז בגדים קטן, וקרידד השתרכה אחריו עם צרור חפציה וכובעה בידה, בלי להסיר את עיניה מסנדליו של קצין הדת. "פנו דרך למשרת האלוהים," דרש איש הדת מהמלחים שנאספו מול השער. אט?אט נפרד ההמון כדי שיעברו. קרידד פסעה בעקבותיו, גוררת את רגליה היחפות, גון עורה שחור כעץ הובנה, ראשה מורכן. לבושה הפשוט האפרורי, העשוי צמר גס, לא השכיל להסתיר כי מדובר באישה חזקה ובנויה לתלפיות, שהתנשאה לגובה המלחים. אלה בחנו את שערה השחור המקורזל, ואחרים נעצו מבט בשדיה הגדולים המוצקים או באגנה השופע. בלי להפסיק את צעידתו הרים קצין הדת את ידו לאות אזהרה לשמע שריקות, הערות גסות והצעות זולות כאלה ואחרות, שאינן משתמעות לשתי פנים.

"אני האב דמיאן גרסיה," הציג את עצמו איש הדת, משחצה את המון המלחים והושיט את ניירותיו לאחד המפקחים. "קצין הדת של אוניית המלחמה המלכה מצי הוד מלכותה."
האחראי בחן את הניירת. "כבוד האב ירשה לי לבדוק את תכולת ארגזו?"

"חפצים אישיים..." השיב איש הדת ופתח את הארגז.
"נתקלתם בבעיה כלשהי במהלך ההפלגה?" שאל המפקח בלי להביט בו, בעודו שוקל בידו חפיסת טבק. "מפגש כלשהו עם ספינות אויב או צי זר?"

"שום דבר. הכול כמצופה." המפקח הינהן.
"זוהי שפחתך?" חקר והצביע על קרידד בתום בדיקתו, "היא לא רשומה בניירת."
"זאת? לא. היא אישה חופשייה."
"היא אינה נראית כך," קבע המפקח ונעמד מול קרידד, אשר נצמדה בעוז לצרורה? ולכובע הקש. "הביטי בי, כושית!" פלט מבין שיניו, "מפני מה את מסתתרת?"

מפקחים נוספים שחקרו את המלחים עצרו ממלאכתם והביטו לעבר עמיתם והאישה שעמדה מולו, מורכנת ראש. המלחים שפינו להם דרך התקרבו לשמע המתרחש. "שום דבר, היא לא מסתתרת מפני שום דבר," פלט דון דמיאן.
"שקט, אבי! כל מי שלא מעז להישיר מבט לפניו של מפקח מסתיר דבר?מה."

"ומה תסתיר חסרת מזל זו?" התעקש איש הדת, "קרידד, תני לו את המסמכים שלך." האישה הפכה בצרורה בחיפוש אחר המסמכים שנתן לה נוטריון הספינה, בשעה שדון דמיאן המשיך בדבריו. "היא עלתה בהוואנה עם אדונה?, דון חוסה היד?לגו?, שעמד לשוב לאדמתו לפני מותו, אך נפטר במהלך ההפלגה, ישמור אלוהים את נפשו." קרידד מסרה את מסמכיה המרופטים למשגיח. "לפני מותו," המשיך דון דמיאן, "כפי שנהוג בספינות הוד מלכותה, ערך דון חוסה צוואה והורה על שחרורה של שפחתו קרידד. הנה חתימת השחרור שאישרר נוטוריון הצי."

"קרידד הידלגו," רשם הנוטריון, נוקב בשם המשפחה של האדון המת, "הידועה אף כק?צ'יטה, שפחה שחורה כעץ ההובנה, בריאה ובעלת מבנה גוף חזק, בעלת שיער שחור ומקורזל, וככל הנראה בת עשרים וחמש שנה."
"מה את נושאת בתיק הזה?" שאל המפקח, לאחר שקרא את הניירת המעידה על שחרורה של קרידד. האישה התירה את צרורה בפניו. שמיכה ישנה ומעיל צמר... כל רכושה, הביגוד שהאדון העניק לה בעונות האחרונות: המעיל — בחורף שעבר. השמיכה — לפני שני חורפים. בין הבגדים נשאה בהיחבא סיגרים אחדים שהצליחה לעשן בספינה, לאחר שגנבה אותם מדון חוסה. ואם יגלו אותם? חששה.

המפקח נע כעומד לבדוק את תכולת הצרור, אך למראה הבגדים הישנים התחרט. "תסתכלי עלי, כושית," דרש. הרעד שחלף בגופה של קרידד בלט לעיני הצופים במתרחש.
"היא מבוהלת," התערב דון דמיאן.
"אמרתי שתסתכל עלי."
"עשי זאת," התחנן בפניה קצין הדת.
קרידד נשאה את פניה העגולות עם שפתיה המלאות והבשרניות, אפה הפחוס ועיניה השחורות הקטנות, אשר ניסו להביט אל מעבר לכתפו של המפקח לכיוון העיר. האיש כיווץ את גבותיו, מחפש לשווא את מבטה המתחמק של האישה.
"הבא בתור!" קרא לפתע ושבר את המתח. המון המלחים התקרב לעברו.

בעוד קרידד צמודה לגבו, חצה דון דמיאן את שער הים דרך שביל צר, שהוביל לפתחה של העיר בין שני מגדלים. במפרץ טרוקדרו מאחוריהם נותרו המלכה — הספינה בעלת שני הגשרים ושבעים וכמה התותחים שבה הפליגו מהוואנה — ושש ספינות הסחר שליוותה, על מחסניהן העמוסים בסחורות מאיי הודו המערבית: סוכר, טבק, קקאו, זנגוויל, וניל, משי, פנינים, צבים... כסף. הנסיעה היתה מוצלחת, וקאדיס קיבלה את פניהם בצלצול פעמונים. ספרד היתה מצויה במלחמה עם אנגליה, וציי הספינות — שחצו את האוקיאנוס להודו בלוויית משמר כבד של ספינות הצי המלכותי עד לפני שנים אחדות — חדלו להפליג. החליפו אותן ספינות סחר מיוחדות שזכו באישור הפלגה מלכותי. בואן של הספינות, על שללן החשוב כל כך לאוצר הממלכה בעת זו, העניק אפוא לעיר צביון חגיגי, שהורגש בכל פינה.

כשהגיעו לרחוב חו?א?גו? ד?ה פ??לו?ט?ה, משאירים מאחור את כנסיית גבירתנו מפופולו, נפרד דון דמיאן מהמון המלחים, החיילים והסוחרים ונעצר במקומו. "שישמור אותך האל וילווה אותך במעשייך, קרידד," איחל לה לאחר שהניח את הארגז על הארץ. האישה לא ענתה. כובע הקש כיסה את פניה, ונבצר מקצין הדת לראות את עיניה, אך הוא חש שהן נעוצות בארגז או בסנדליו או... "יש לי כמה מטלות להשלים, את מבינה?" הצטדק, "לכי לחפש עבודה. זאת עיר מאוד עשירה." דון דמיאן ליווה את מילותיו בתנועת יד ימינו, שליטפה את זרועה של קרידד, ואז השפיל את עיניו לרגע. כשנשא את מבטו שנית, נתקל בעיניה השחורות הקטנות של קרידד נעוצות בו, כפי שננעצו בלילות ההפלגה לאחר שאדונה נפטר, כאשר דון דמיאן נטל אותה תחת חסותו והחביא אותה מן המלחים לפקודתו של רב?החובל. בטנו התהפכה. "אל תיגע בה," חזר ואמר לעצמו בפעם המי יודע כמה. הוא אכן לא הניח יד עליה, אך קרידד הביטה בו בעיניים חסרות מבע, והוא... הוא לא יכול שלא לאונן תחת בגדיו למראה נקבה מרהיבה זו.

מיד עם מותו של דון חוסה הושלם טקס הקבורה — הם התפללו שלוש תפילות אשכבה, וגופתו הושלכה עטופה בשק אל מעבר לסיפון, כשלרגליו קשורים שני כדי מים. רב?החובל הורה לפרק את התא שהוקם למענם ופקד על הנוטריון לאבטח את חפציו של המת. דון חוסה היה הנוסע היחיד בספינה, וקרידד — האישה היחידה על הסיפון.

"כומר," פנה רב?החובל לקצין הדת לאחר מתן הפקודה, "הנך אחראי להרחיק את השחורה מהצוות."
"אבל אני..." ניסה למחות דון דמיאן.
"למרות שהוא אינו שייך לך, אתה רשאי לנצל את המזון שאדון הידלגו הביא ולאכול אותו איתה." פסק הקצין בתנועה מבטלת.
דון דמיאן סגר את קרידד בחדרו הקט, שבו נתלה רק ערסל שנאסף וגולגל במהלך היום. האישה ישנה על הרצפה למרגלותיו מתחת לערסל. בלילות הראשונים מצא איש הדת מפלט בקריאת הספרים הקדושים, אך אט?אט הוסט מבטו לעבר אורה של מנורת השמן, אשר כמו מכוח רצונו שלו גלש מדפי הכרכים עבי הכרס והתעקש להאיר את האישה המכורבלת קרוב כל כך אליו.

הוא נאבק בהזיות ששיבשו את ראייתו למראה רגליה של קרידד, שחמקו מן השמיכה שכיסתה אותה, למראה שדיה העולים ויורדים בקצב נשימתה, למראה אחוריה. וכך כמעט בעל כורחו החל לגעת בעצמו. אולי היתה זו חריקת הקרשים שהערסל נתלה עליהם, או המתח בהצטופפותם יחד במרחב קטן כל כך, אך קרידד פקחה את עיניה לפתע, וכל אורה של מנורת השמן התמקד בהן. דון דמיאן האדים וקפא לשנייה, אך תשוקתו התעצמה תחת מבטה של קרידד, אותו מבט חסר מבע שבו קיבלה עתה את דבריו. "תקשיבי לי, קרידד," התעקש, "חפשי עבודה."

דון דמיאן לקח את הארגז שלו, הפנה לה את גבו ופנה שנית לדרכו. מדוע אני חש אשם? שאל את עצמו כשעצר כדי להחליף את היד הנושאת את הארגז. יכולתי להכריח אותה, הצטדק כדרכו תמיד כשחש באשמה. היא רק שפחה. אולי... אולי אפילו לא הייתי צריך להפעיל כוח. האין כל אותן שפחות שחורות נשים מופקרות? דון חוסה, אדונה?, הודה בכך בווידוי — הוא שכב עם כולן. "עם קרידד נולד לי בן," חשף בפניו, "אולי שניים, לא, בעצם לא. הילד השני, אותו בחור מגושם וטיפש, היה שחור בדיוק כמוה."
"אתה מתחרט?" שאל אותו הכומר.
"על כך שהולדתי ילדים עם השחורות?" שאל בעל המטעים. "אבי, מכרתי את בני התערובת בטחנה קרובה השייכת לנזירים. הם לא דאגו לנשמתי החוטאת כשקנו אותם ממני."

דון דמיאן פנה לקתדרלת סנטה קרוז, ששכנה מעברה השני של כברת האדמה הצרה על גדות המפרץ, שעליה נבנתה העיר המוקפת חומות. לפני שפנה לסמטה, הפנה את ראשו והבחין בצדודיתה של קרידד לצד ההמון: נשענת בגבה על קיר, מבודדת מן העוברים ושבים, שקטה ונבדלת. היא תהיה בסדר, אמר לעצמו ועמד לפנות. קאדיס היא עיר עשירה, סוחרים וספינות סחר מכל אירופה הגיעו אליה, והכסף זרם בה בשפע. קרידד אישה חופשייה, ועליה ללמוד לחיות בחירות ולעבוד. הוא הלך כברת דרך עד שהגיע לנקודה, שבה נראו בבירור עבודות הבנייה של הקתדרלה החדשה לצד כנסיית סנטה קרוז. שם נעמד במקומו. במה תעבוד האומללה הזאת? היא לא ידעה לעשות שום דבר חוץ מלהתהלך במטעי הטבק, שבהם חיה מאז מלאו לה עשר. כבת לשבט הלו?קו?מיא?ס ממפרץ גינאה, הביאו אותה ציידי העבדים האנגלים, ששילמו תמורתה חמישה מטרים של בד, כדי למכור אותה בשוק הקובני המשווע לסחורה. כך סיפר לכומר דון חוסה הידלגו עצמו, כשזה התעניין מדוע בחר דווקא בה למסע. "היא חזקה ומושכת," הוסיף בעל המטעים וקרץ לו, "וכנראה אינה פורייה עוד, מה שהוא תמיד יתרון מחוץ למטע. אחרי שהיא ילדה את אותו ילד טיפש..."

דון חוסה אף הסביר לו שהוא אלמן, ושלבנו המשכיל יש קריירה במדריד, העיר שאליה נשואות פניו כדי לחיות בה את ימיו האחרונים. בקובה היה בעליו של מטע טבק מכובד בקרקע פורייה ליד הוואנה, שאותה עיבד בסיועם של עשרות עבדים. הבדידות, הז?קנה והלחץ מצד בעלי מטעי הסוכר לרכוש אדמות לאותה תעשייה פורחת, הובילו אותו למכור את רכושו ולשוב למולדת. אך המגיפה דבקה בו כעבור עשרים ימי הפלגה והתעללה באכזריות בטבעו החלש והמזדקן. החו?ם, השלפוחיות, הרגל המכחילה והחניכיים המדממות גרמו לרופא להתייאש מן החולה. אי לכך, כנהוג באוניות המלך, פקד רב?החובל של המלכה על הנוטריון לבקר בתאו של דון חוסה כדי לאשרר את משאלותיו האחרונות.

"אני משחרר את השפחה שלי קרידד," לחש החולה לאחר שהסדיר את בקשותיו והורה להוריש את כל רכושו לבנו, שאותו לא יפגוש עוד. האישה אף לא הניעה את שפתיה העבות בשביעות רצון קלה לשמע שחרורה, נזכר הכומר העומד ברחוב.

"היא גם לא דיברה!" דון דמיאן שב בזיכרונו לניסיונותיו לשמוע את קולה של קרידד הנחבאת בין מאות המתפללים במיסות יום ראשון או את לחישותיה החרישיות בלילות לפני השינה, כאשר הכריח אותה להתפלל. במה היא יכולה לעבוד? קצין הדת היה מודע לכך שרובם המכריע של העבדים החופשיים עבדו לבסוף בשביל אדוניהם לשעבר בתמורה לשכר זעום — אשר בקושי כיסה את ההוצאות שקודם לכן, בימיהם כעבדים, היו מובטחות — או נידונו לקבץ נדבות ברחובות, מתקוטטים עם אלפי הקבצנים האחרים. היו אלה עבדים שנולדו בספרד, שהכירו את הארץ ואנשיה, ואחדים מהם מבריקים וחכמים. כיצד תוכל קרידד להסתדר בעיר גדולה כל כך כמו קאדיס?
הוא נאנח והחליק בידו שוב ושוב על סנטרו וזקנו המקליש. ואז הסתובב מעט, התנשף כשהרים את הארגז שנית והחליט לשוב על עקבותיו. מה לעשות עכשיו? שאל את עצמו. יכולתי... יכולתי לדבר בשבחה כדי שתעבוד במפעל הטבק, היא הכירה את העבודה הזאת. "היא טובה מאוד עם העלים, מתייחסת אליהם באהבה ובעדינות, כמו שצריך. היא יודעת לזהות את העלים הכי טובים ולגלגל סיגרים טובים," סיפר לו דון חוסה. אך המשמעות של כך היתה לבקש טובה ולהסתכן בזה שייוודע כי הוא... הוא לא היה יכול לקחת את הסיכון שקרידד תספר מה קרה בספינה. ברחבי המפעל עבדו כמאתיים פועלות טבק, שלא הפסיקו לרכל ולהעביר ביקורת בזמן שעמלו להכין סיגרים קטנים מקומיים.

הוא מצא את קרידד עדיין דבוקה לקיר, שקטה וחסרת אונים. קבוצת ילדים צחקה עליה, ואילו ההמון האדיש המשיך בדרכו אל הנמל וממנו. דון דמיאן התקרב אליה בדיוק כאשר אחד הנערים עמד להשליך עליה אבן. "עצור!" הוא צעק. הנער קפא. הצעירה הסירה את כובעה והשפילה את מבטה.

קרידד התרחקה מהקבוצה של שבעה נוסעים שעלו איתה לסירה שהפליגה בנהר הגוואדאלקיוויר לכיוון סביליה. מותשת, היא ניסתה להתמקם בין ערימות החפצים שהונחו על הסיפון. זאת היתה סירה מהירה בעלת משוט אחד בלבד, שהגיעה לקאדיס עם מטען ש?מן יקר ערך מסביליה. הם הפליגו ממפרץ קאדיס לאורך החוף והגיעו לעיר סנלו?ק?ר ד?ה ב??ראמ?דה, לצדו של שפך הגוואדאלקיוויר. מול חופי צ'יפ?יו?נה, לצד שלל סירות וכלי שיט, המתינו לבואה של הג?או?ת ולרוחות ההולמות כדי לחצות בבטחה את שפך סנלוקר. השפל המפחיד לאורכה של הדלתא הפך את האזור לבית קברות לכלי שיט. רק כאשר כל התנאים בשלו לכך, חצו רבי?החובלים את המפרץ. לאחר מכן הפליגו במעלה הנהר, מנצלים את עוצמת הגאות שהורגשה עד סביבות סביליה.

"היו מקרים שבהם ספינות נאלצו לחכות אפילו מאה ימים כדי לחצות את המפרץ," סיפר אחד המלחים לנוסע לבוש מחלצות, אשר העביר מיד את מבטו המוטרד על פני סנלוקר ומימי המפרץ בתחינה למזל שונה. זו לא היתה רק ההמתנה מורטת העצבים, אלא גם החשש מתקיפה הן מצד האנגלים הן מצד הפיראטים. השמש החלה לנטות, וצבע המים הפך לאפור מתכתי מאיים. שיחות הצוות והנוסעים המוטרדים הלכו והתמעטו, עד שהפכו ללחשושים. כפור החורף הורגש לפתע בשקיעה, והלחות חדרה את עורה של קרידד ותרמה לתחושת הקיפאון. היא היתה רעבה ועייפה. במעילה? האפור והמהוה כשמלתה מהצמר הגס, בלטה קרידד בקרב שאר הנוסעים, שהתגאו בבגדים צבעוניים מפוארים. שיניה נקשו ועורה סמר, והיא פנתה לצרור שלה לחפש אחר השמיכה. אצבעותיה חשו בסיגר, והיא ליטפה אותו בעדינות, נזכרת בריחו ובהשפעתו. היא היתה זקוקה לו, השתוקקה לטשטש את חושיה, לשכוח את העייפות, הרעב... אפילו את חירותה.

היא התכרבלה בשמיכה. חופשייה? דון דמיאן העלה אותה על סירה זו, הראשונה שהיתה מוכנה לעזוב את נמל קאדיס. "לכי לסביליה," אמר לה, לאחר שסיכם את מחיר ההפלגה עם רב?החובל ושילם עליה מכיסו. "לטריאנה. כשתגיעי לשם, חפשי את מנזר נזירות המינימאס ואמרי להן שאני שלחתי אותך."

קרידד השתוקקה לאזור אומץ ולשאול מהי טריאנה וכיצד תמצא את המנזר, אך הוא כמעט דחף אותה כדי שתעלה לסירה, מביט בעצבנות מצד לצד בחשש שיראו אותם יחד.
היא הריחה את הסיגר, וניחוחו השיב אותה לקובה. היא לא הכירה דבר מלבד הבקתה שלה, המטע והטחנה, שבה — לצד שאר העבדים — השתתפה במיסה בכל יום ראשון, ולאחריה שרה ורקדה עד אובדן חושים. מהבקתה למטע ומהמטע לבקתה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. כיצד תמצא את המנזר? היא השתופפה כנגד דופן הסירה והידקה את גבה אל העץ בחיפוש אחר מגע עם המציאות שאבדה. מי הם הזרים האלה? ומרסלו? מה קרה לו? וחברתה מריה, השחורה, ששרה איתה? והשאר? מה היא עושה בלילה זה בסירה זרה, בארץ זרה, בדרך לעיר שאפילו לא ידעה על קיומה? טריאנה? מעולם לא העזה לשאול דבר את הלבנים. היא תמיד ידעה מה מוטל עליה לעשות! לא היה עליה לשאול דבר.

זכר מרסלו העלה דמעות בעיניה. היא פישפשה בצרור שלה אחר אבן הצור, קסת המתכת וחומר הבעירה כדי להצית אש. האם יניחו לה לעשן? במטע יכלה לעשות זאת, זה היה מקובל. היא בכתה על מרסלו במהלך ההפלגה. אפילו... אפילו חשה בפיתוי להשליך את עצמה לים כדי לשים קץ ליגונה. "התרחקי משם, שחורה! את רוצה ליפול למים?" הזהיר אותה אחד המלחים. והיא צייתה והתרחקה מהדופן.

האם היה לה האומץ להשליך את עצמה אילולא הגיע המלח? היא לא רצתה להרהר בכך עוד. במקום זאת היא סקרה את הגברים על הסיפון. הם נראו לה מודאגים. הגאות החלה, אך הרוחות לא שיתפו פעולה. כמה מן הגברים עישנו. היא הקישה את אבן הצור על המתכת ביד בטוחה, וחומר הבעירה נדלק במהירות. היכן תמצא את אותם עצים עם הגזעים והפטריות שמהם ייצרה את החומר? היא הדליקה סיגר, שאפה עמוקות וחשבה שאפילו אינה יודעת כיצד תשיג טבק כעת. השאיפה הראשונה הרגיעה את מחשבותיה. בשאיפות הבאות רפו שריריה, והיא חשה סחרחורת קלה.

"שחרחורת, את מזמינה אותי לעשן?" נער סיפון כרע מולה, פניו מלוכלכות, אך מלאות חיים ונעימות. לשבריר שנייה נסחפה קרידד בחיוכו של הבחור המצפה לתשובה וראתה רק את שיניו הלבנות, בדיוק כמו אלה של מרסלו כשהיה מתערסל בזרועותיה. היה לה עוד ילד, בן תערובת מולאטי שנולד לה מהאדון, אך דון חוסה מכר אותו מיד, מכיוון שלא רצה להחזיק עוד את זוג הזקנות, שהשגיחו על הילדים כאשר השפחות עבדו. כולם נעלמו באותו אופן, האדון לא רצה להחזיק שחורים קטנים. מרסלו, בנה השני — שאותו הרתה לעבד שחור מהטחנה — היה שונה. הוא נולד בלידה קשה וסבל מבעיות. אף אחד לא יקנה אותו, אישר האדון כשגדל, והמגבלות המגושמות שלו נראו לעין. הוא הרשה שיישאר במטע כאחד הכלבים המשוטטים, התרנגולות או החזירים שגידלו מאחורי הבקתה. הוא ימות, פסקו כולם. אך קרידד לא הניחה לכך לקרות. הלקו אותה במקלות ובשוטים כשגילו שהיא מאכילה אותו. "אנחנו נותנים לך מזון כדי שתעבדי, ולא כדי שתגדלי אידיוט," חזר ואמר מנהל העבודה.

"שחרחורת, את מזמינה אותי לעשן?" התעקש נער הסיפון. למה לא? שאלה את עצמה קרידד. היה לו אותו חיוך כמו של מרסלו שלה. היא הציעה לו סיגר. "וואו, מאיפה הבאת את הפלא הזה?" קרא הנער, לאחר שניסה לעשן את הסיגר והחל להשתעל. "מקובה?"
"כן," נשמע קולה של קרידד, שנטלה שוב את הסיגר ונשאה אותו אל שפתיה.
"איך קוראים לך?"
"קרידד," השיבה מתוך עננת עשן.
"אני אוהב את הכובע שלך." הנער זע על רגליו באי?שקט. הוא המתין לשאיפה נוספת שלא איחרה לבוא.
"יש רוח!" צעקת רב?החובל שברה את הדממה. מספינות נוספות עלו קריאות דומות. רוח דרומית החלה לנשוב, והיא תסייע להם להתמודד עם שפך הנהר. נער הסיפון השיב לה את הסיגר ואץ לכיוון שאר המלחים. "תודה, שחרחורת," קרא בבהילות.

לעומת שאר הנוסעים שצפו במתרחש, התעלמה קרידד ממלאכת הניווט הקשה בתעלה הצרה, שבמהלכה שונה כיוון הספינה שלוש פעמים. לאורך החוף ועל סיפוניהן של המעבורות לאורכו של מפרץ הגוואדאלקיוויר נדלקו אורות סימון להנחיית הספינות בדרכן. קרידד אף לא חשה במתח של שאר הנוסעים כשחצו את המעבר, או בחשש שלהם שהרוח תיפסק באמצע הדרך. יכלו לצוץ גורמים רבים שישיבו אותם על עקבותיהם. היא נשארה לשבת בצמוד לדופן הספינה, מעשנת ונהנית מתחושת דגדוג נעימה בכל גופה, מניחה לטבק לערפל את חושיה. כאשר הספינה נכנסה לתעלה האנגלית האימתנית, ואורו של מגדל סן ח?סינטו? מורה לה את דרכה לנמל, החלה קרידד לזמזם את נעימו?ת מסיבות יום הראשון שעלו בזיכרונה, בתום

מיסת הכומר במפעל הסוכר הסמוך, שאליה הגיעו העבדים עם אדוניהם. השחורים היו נאספים בצריף במטע, היכן שהלבנים
הרשו להם לשיר ולרקוד כילדים הזקוקים לפורקן כדי לשכוח את חייהם הקשים. אולם בכל צליל ובכל צעד ריקוד, בעוד תופי הב??אטה משמיעים את קולם — ובראשם התוף הגדול א?יי?א?ה, תוף האיטו?ט?ל?ה או התוף הקטן או?קו?נקו?לו? — התפללו השחורים לאלוהיהם, שהסתתרו בבתולות ובקדושים הנוצריים, ונזכרו בנוסטלגיה בשורשיהם באפריקה.

היא המשיכה לזמר חרש, כדרכה כאשר השכיבה לישון את מרסלו, אדישה לפקודותיו התקיפות של רב?החובל ולתכונה של הצוות. היא דמיינה את מגע שערו, נשימתו וריחו... וה?פריחה נשיקה באוויר. הנער שרד. היא המשיכה לספוג צעקות ומלקות מאדונה וממנהל העבודה, אך זכתה באהדתם של השחורים במטע. הוא תמיד חייך! והיה מתוק וחביב עם כולם. מרסלו לא הבחין בין עבדים לאדונים. הוא חי לו חופשי, ומדי פעם הביט בעיני העבדים כמבין את כאבם וכמעודד אותם להתנתק מכבליהם. אחדים חייכו אליו בעצב, אחרים בכו על תמימותו.

קרידד שאפה בכוח מהסיגר. ודאי משגיחים עליו היטב, לא היה לה ספק. מריה מהמקהלה תשמור עליו. וגם ססיליו, אף על פי שהיה חייב להפריד אותו ממנה... כל אותם עבדים שנמכרו בקרבת המטע ישגיחו עליו. הבן שלה בטח שמח. אבל האדון... דון חוסה, הלוואי שנפשו תנדוד לעד מבלי לשקוט, איחלה לו קרידד.

2
שכונת טריאנה שבסביליה שכנה מעברו האחר של נהר הגוואדאלקיוויר, מחוץ לחומות העיר. גשר מוסלמי ישן — שנבנה על גבי עשר דוברות המעוגנות לקרקעית הנהר, מחוברות לשני כבלי ברזל עבים ולכמה כבלים תלויים מחוף לחוף — קישר את השכונה לעיר. אותו פרוור, הידוע אף בשם "משמר סביליה" בשל תפקידו ההגנתי, פרח בתקופת המונופול של סביליה על המסחר עם איי הודו המערבית. קשיי ההפלגה בנהר הביאו לכך שבתחילת המאה עבר משרד הסחר המלכותי לקאדיס, מה שהוביל לצמצומה של אוכלוסיית השכונה ולנטישתם של כמה מבנים. עשרת אלפים התושבים התרכזו לאורך כברת אדמה בגדה הימנית של הנהר, שנתחמה על ידי החפירה — תעלת המבצר העתיק, שבעתות מלחמה שימשה קו הגנה ראשון של העיר, ואשר הוצפה על ידי מי הגוואדאלקיוויר והפכה את הפרוור לאי. מעברה השני של התעלה נראו פזורים מנזרים, מבני תפילה ובתים, והשתרעה אדמתה הפורייה של טריאנה.

אחד מאותם מנזרים הסמוכים לחפירה החדשה היה מנזר גבירתנו אשר על הבריאות, שבו שהו נזירות המינימאס — קהילה דתית צנועה, שהקדישה את זמנה לתפילה ולחיי סגפנות ודממה. מאחורי המנזר, בסמוך לרחוב סן חסינטו, היתה סמטת סן מיגל הצרה וחסרת המוצא, ובה ניצבו בסמיכות זה לזה שלושה?עשר בתי מגורים משותפים בעלי חצר פנימית, שבהם התגוררו בערבוביה קרוב לעשרים וחמש משפחות. עשרים ואחת מהן היו צועניות וכללו סבים, בנים, דודות, בני דודים, אחייניות, נכדים ואף נינים. הן הקדישו את זמנן לנפחות ברזל. היו עוד נפחיות בפרוור טריאנה, מרביתן בבעלות צוענים, אשר עוד בשהותם בהודו או בהרי ארמניה, מאות שנים לפני שהיגרו לאירופה, הפכו את מלאכתם לאומנות. סמטת סן מיגל היתה המרכז החשוב ביותר לנפחות ולבניית דוודים באזור טריאנה. חזיתות בתי המגורים העתיקים, שנבנו בתקופת השגשוג של הפרוור במאה השש?עשרה, פנו כולן לסמטה. פה ושם היו מעברים אפלוליים בין בתים עלובים בעלי קומה או שתיים, שניצבו בשורה זה מול זה. פה ושם היתה שורה של מבנים סמוכים, דו?קומתיים או תלת?קומתיים, שנבנו סביב חצר פנימית מרכזית, שאליה פנו כל הקומות העליונות מוקפות מעקות ברזל או עץ. ללא יוצא מן הכלל, כל המבנים הכילו יחידות דיור צנועות של חדר או שניים, אשר באחד מהם — בהיעדר כזה בחצר או בסמטה לשירותם של כל שוכני המבנה — נמצא קיטון זעיר לבישול על גבי תנור פחם. כיורי השטיפה והשירותים, אם היו כאלה, נמצאו בחצר הפנימית לשירות הכול.

בניגוד לשאר בתי המגורים המשותפים בסביליה, שבהם שכנו במהלך היום רק הנשים והילדים ששיחקו בחצר, היו בתי הנפחים של טריאנה מאוכלסים לאורך כל היממה, משום שסדנאותיהם הוקמו בקומה התחתונה. הלמות הפטישים על הסדן בקעה מכל הנפחיות והצטרפה ברחוב לשאון מתכתי עליז. עשן פחם התנורים, שבקע מחצרות המבנים או מפתחי הסדנאות הצנועות נטולות הארובה, נראה מכל כיוון בטריאנה. לאורך הסמטה, בחסות העשן והשאון, הלכו ובאו גברים, נשים וילדים, שיחקו, צחקו, שוחחו, צעקו או התווכחו. למרות ההמולה רבים מהם השתתקו ונעצרו מול דלתות הנפחיות, רגשותיהם ניכרים בפניהם. לעתים היה זה אב שאחז בכתפי בנו, לעתים זקן ועיניו עצומות מעט, או כמה נשים שעשו צעד ריקוד לשמע מהלומות הפטישים. היה זה שיר עצוב ובודד שמקצבו אחיד. שיר שליווה אותם בכל עת ומקום, ואשר הפך במחי יד, עם אנקת הנפחים, לסימפוניה מרהיבה ומצמררת.
באותו יום, שניים בפברואר 1784, שבו חגגו את פסטיבל ההיטהרות של גבירתנו, הצוענים לא עבדו בסדנאותיהם. מעטים מהם פנו לכנסיות סן חסינטו ובתולת הנרות כדי לברך על הנרות שבהם האירו את בתיהם. עם זאת, מרביתם לא ביקשו להתעמת עם שכניהם הרחמניים מטריאנה, ואף פחות מכך עם הכמרים, הנזירים והאינקוויזיטורים. זה היה יום חופשה על פי חוק.

"תשמרי על הנערה מפני תשוקתם של הזרים," הזהיר קול צרוד.
המילים בשפת הק?אלו? הצוענית נשמעו בחצר שפנתה לסמטה. האם ובתה חדלו מצעידתן. אף אחת מהן לא נראתה מופתעת, אף על פי שלא ידעו מאין הגיע הקול. הן העיפו מבט אל החצר, עד אשר מיל?גרו?ס הבחינה באחת הפינות בצלליתה הכסופה של שורת הכפתורים ממקטורנו הכחול של סבה?. הוא עמד זקוף ודומם, מצחו מקומט ומבטו אבוד כתמיד. הוא דיבר בעודו לועס סיגר כבוי קטן. הנערה היפהפייה בת הארבע?עשרה חייכה אליו והסתובבה בחן. חצאיתה הכחולה הארוכה ותחתוניתה עם מטפחותיה הירוקות התנופפו באוויר לקרקוש המחרוזות שנתלו על צווארה.

"כולם יודעים בטריאנה שאני נכדתך," צחקה. שיניה הלבנות בהקו כנגד גון עורה השחום כשל אמה וסבה. "מי יעז?"
"התשוקה עיוורת ונועזת, ילדה. רבים יסכנו את חייהם כדי לזכות בך. אני רק אוכל לנקום את עלבונך. שום נקמת דם לא תרפא כאב זה. זכרי זאת תמיד," הוסיף ופנה לאם.
"כן, אבא," השיבה זו.

שתי הנשים המתינו למילת פרידה, למחווה או לסימן, אך הצועני חסר המבע, העומד בפינתו, לא הוסיף עוד. לבסוף נטלה אנה את זרועה של בתה, והן עזבו את הבית. זה היה בוקר צונן. השמים היו מעוננים וגשם איים לרדת, מה שלא מנע מאנשי טריאנה לצעוד לסן חסינטו כדי לחגוג את חג ההיטהרות. גם רבים מאנשי סביליה רצו להשתתף בטקס ונשאו את נרותיהם, חוצים את הגשר או את הנהר באחת מעשרים המעבורות שהובילו אנשים מגדה אחת לאחרת. המון המאמינים הבטיח כי יהא זה יום מוצלח, חשבה אנה, לפני שנזכרה בחששות של אביה. היא הסבה את פניה לעבר מילגרוס וראתה אותה צועדת בזקיפות, גאה, קשובה. כראוי לצוענייה אמיתית, הודתה בשביעות רצון. ואיך לא יביטו בבתה? שערה החום השופע גלש על גבה והתמזג עם קצותיה הארוכים של המטפחת הירוקה שעטפה את כתפיה. פה ושם ביצבץ סרט צבעוני או הבהיקה פנינה מבעד לשערותיה. עגילי כסף גדולים התנודדו מאוזניה, ומחרוזות כסף קיפצו על שדיה הצעירים, הכלואים במחשופה הנדיב של חולצתה הלבנה. החצאית הכחולה נצמדה לצדודיתה העדינה והגיעה כמעט עד האדמה, בעוד כפות רגליה היחפות מופיעות ונעלמות לקצב הליכתה. גבר אחד הגניב אליה את מבטו. מילגרוס הבחינה בכך מיד והביטה בו ישירות בעוז. תווי פניה המחוטבים של הנערה התרככו, וגבותיה העבות התקשתו בחיוך. התחלנו, אמרה לעצמה האם.

"לנחש את עתידך, בחור?"
האיש גדל הממדים נראה כעומד להמשיך בדרכו, אך מילגרוס חייכה אליו חיוך רחב והתקרבה לכיוונו, עד ששדיה כמעט ליטפו אותו.
"אני רואה אישה שחושקת בך," הוסיפה הצוענייה והביטה ישירות בעיניו.
אנה התקרבה לבתה ב??זמן למשמע מילותיה האחרונות. אישה... במה עוד יכול לחשוק בחור כמו זה, גדול ובריא אך ודאי גלמוד, שנשא בידיו נר זעיר? הגבר היסס לשניות אחדות לפני שהביט בצוענייה השנייה שהתקרבה אליהם. מבוגרת יותר, אך מושכת וגאה כמו הנערה.
"אתה לא מעוניין לדעת עוד?" מילגרוס עוררה את תשומת לבו של הבחור, מתמקדת בעיניו המסוקרנות. היא ניסתה לאחוז בכף ידו. "גם אתה חושק באישה זו, מה?"
הצוענייה חשה שהקורבן שלה מתחיל להיכנע. האם והבת חייכו בהסכמה אילמת. מלאכה קלה, אמרו ללא קול. ביישן ומסוגר, ניסה האיש להסתיר את מבטו שנחבא בגוף החסון. ודאי ישנה איזו אישה, תמיד יש. עליהן רק לעודד אותם, להתעקש שיתגברו על אותה ביישנות כובלת.
מילגרוס היתה מבריקה ומשכנעת. היא הריצה את אצבעה על קווי המתאר בכף ידו כמבקשת לקרוא בהם את עתידו של אותו גבר תמים. אמה הביטה בה גאה ומשועשעת. הן זכו בכמה מטבעות נחושת על עצותיהן. אחר כך ניסתה אנה למכור לו סיגר מוברח.

"בחצי המחיר מהדוכנים בסביליה," הציעה לו. "אם אתה לא מעוניין בסיגרים, יש לי גם אבקת טבק הרחה מהסוג הכי טוב, נקייה לגמרי." בניסיון לשכנעו הסירה את המטפחת שכיסתה אותה, חושפת בפניו את הסחורה המוסתרת. אך האיש הסתפק בחיוך אווילי מרומז, כבר מחזר בעיני רוחו אחר אותה אחת שמעולם לא העז לפנות אליה במילים.

במהלך כל אותו הבוקר נעו האם והבת בקרב ההמון שהתפרש מא?לטו?ז?נו? וסביבות מבצר האינקוויזיציה ועד כנסיית סן חסינטו — שלד בניין שהלך והוקם על יסודותיו של בית התפילה הישן של הכנסייה — מנחשות עתידות ומוכרות טבק, מודעות כל העת לנוכחותם של שומרי החוק ושל שאר הצועניות הכייסניות שנעו בקרב הקהל. רבות מהן היו בנות משפחתן. אנה ובתה לא הסתכנו כך. הן לא רצו להיקלע לאחת מאותן קטטות שהתפתחו כאשר תפסו מישהי בכיוס. הטבק סיפק להן רווחים נאים.

בשל כך ניסו להתבדל מן ההמון, ברגע שהאח חואקין ממסדר המטיפים החל בדרשתו תחת כיפת השמים, מול השלד שהתעתד להיות שער הכנסייה החדשה. אנשי סביליה הרחומים התקבצו שם ברחבה לא בשביל ניחוש עתידות או קניית טבק. רבים מהם הגיעו לטריאנה כדי לשמוע עוד אחת מן הדרשות השנויות במחלוקת של אותו אח צעיר מהמסדר הדומיניקני, בן לתקופה שבה ההיגיון ניסה לפרוץ את חשכת הבורות. ממרומי הדוכן המאולתר מחוץ לכנסייה הוא הפליג בדבריו על רעיונותיו של האח ב??ניטו? ח?רו?נימו? פ?ייחו?. בקולו הרם ק?בל האח חואקין בספרדית פשוטה, נטולת לטינית, על הדעות הקדומות של הספרדים והמריץ את ההמון בשבח עמל הכפיים — כולל מלאכת יד ועבודות אומן — שעמד בניגוד למושג הכבוד הסתום, שהוביל את הספרדים לעצלות ולחוסר מעש. הוא עורר את גאוות הנשים כשהחווה את דעתו על החינוך המנזרי ועל תפקידן החדש בחברה ובמשפחה, מאשש את זכותן לחינוך ואת שאיפתן הטבעית להשכלה לטובת החברה. לא עוד תשרת האישה את הגבר או תיחשב זכר פגום. היא איננה ש?טנית מטבעה! על הנישואים להתבסס על שוויון וכבוד. במאה שלנו, טען האח חואקין בצטטו הוגי דעות דגולים, הנשמה חסרת מין, היא איננה זכרית או נקבית. האנשים התקבצו להקשיב לו. זאת היתה שעת כושר — אנה ומילגרוס ידעו זאת היטב — לצועניות לסחוב מהתיקים
שבעליהם מרוכזים בנאום.

הן התקרבו ככל האפשר למקום שממנו פנה האח חואקין להמון. ליוו אותו כעשרים אחים מטיפים ממנזר סן חסינטו. רבים מהם נשאו את פניהם מעת לעת לעבר השמים האפורים, שבדרך נס לא פתחו את ארובותיהם. גשם היה הורס את כל החגיגה.

"אני מאור היקום!" צעק האח חואקין כדי להישמע, "אלה היו מילותיו של אדוננו הצלוב. הוא מאורנו! אור המתקיים בכל אחד מן הנרות הללו שאתם נושאים ושעליכם להדליק..."
מילגרוס לא האזינה לדרשה. היא נעצה את מבטה באח, שהבחין בה ובא?מה בקרבתו כעבור זמן קצר. לבושה הצבעוני של הצוענייה בלט בהמון. האח חואקין היסס. לשבריר שנייה איבדו מילותיו את בהירותן, ותנועותיו חדלו ללכוד את תשומת לב המאמינים. מילגרוס הבחינה שהוא מתאמץ שלא להביט בה, אך לשווא. ברגע כלשהו לא היה יכול להימנע מלנעוץ בה את מבטו לשנייה אחת ארוכה מדי. הנערה קרצה לו, והאח חואקין גימגם. ברגע אחר מילגרוס חרצה לשון לעברו.
"די, ילדה!" גערה בה אמה לאחר שנעצה בה מרפק. אנה החוותה אות התנצלות לכיוון האח.

לדרישת ההמון, התארכה הדרשה. משוחרר מהשפעתה של מילגרוס, חזר האח חואקין להבריק. כאשר סיים את דבריו, הדליק ציבור המאמינים את הנרות במדורה שהקימו האחים. ההמון החל להתפזר, ושתי הנשים שבו לעסקיהן.
"מה חשבת לעצמך?" שאלה האם.
"אני אוהבת..." השיבה מילגרוס בתנועת ידיים מתגרה, "אני אוהבת לראות אותו טועה, מגמגם, מאדים."
"למה? הוא נזיר."
הנערה הירהרה לרגע. "אני לא יודעת," השיבה ומשכה בכתפיה, מעניקה חיוך חביב לאמה.
"האח חואקין מכבד את סבך ולכן יכבד אותך, אבל אל תשתעשעי עם גברים... גם לא עם המאמינים שבהם," הזהירה האם.

כצפוי, המסע היה מוצלח, ואנה סיימה למכור את הטבק המוברח שהסתירה בין בגדיה. אנשי סביליה החלו לחצות את הגשר ולשוב על עקבותיהם במעבורות. הן עדיין יכלו לנחש את העתיד לכמה עוברי אורח, אך הידלדלות ההמון הדגישה את מספרם הרב של הצועניות — קצתן ישישות למראה, אחרות צעירות — ושל הילדים מזי הרעב הערומים למחצה שהיו איתן. אנה ומילגרוס זיהו את הנשים מסמטת סן מיגל, קרובות משפחה של הנפחים, אך גם את מרבית הנשים שחיו בבקתות העלובות על אדמות המנזר בטריאנה, שהטרידו בעקשנות את התושבים בקיבוץ נדבות, עומדות בדרכם או תופסות בבגדיהם, תובעניות בקולי קולות, מציינות את שמו של האל שבו לא האמינו, מונות את שמות הקדושים והמעונים שלמדו בעל פה.

"אני חושבת שמספיק להיום, מילגרוס," הודיעה האם לאחר שפינתה את הדרך לזוג שחמק מחבורת הקבצניות.
ילד זב חוטם בעל פנים מלוכלכות ועיניים שחורות, שרדף אחרי המבקרים מסביליה, נתקל בה בעודו מונה את מעלות הקדושה רו?פינ?ה. "קח," אמרה אנה והושיטה לו מטבע נחושת. הן החלו במסע הביתה, כשאמו של הילד תבעה את המטבע לעצמה. הרחוב תסס. זה היה יום מוצלח לכולם. החגיגות הדתיות ריככו את לב האנשים. קבוצות גברים שוחחו בפתחי הבתים, שותים יין, מעשנים ומשחקים קלפים. אישה אחת התקרבה לבעלה כדי להפגין את רווחיה, ו?ויכוח פרץ ביניהם כאשר ניסה לקחתם מידה. מילגרוס נפרדה מאמה וחברה לקבוצת נערות. אנה היתה צריכה לחשב את רווחי הטבק עם אביה. היא חיפשה אותו בקרב הגברים, אך לשווא.

"אבא?" צעקה כשהגיעה לחצר הבית שבו התגוררו.
"הוא איננו."
אנה הסתובבה ונתקלה בחוסה בעלה הניצב במפתן הדלת.
"איפה הוא?"
חוסה משך בכתפיו והושיט אחת מידיו. בידו השנייה אחז כד יין. עיניו ברקו.
"הוא נעלם קצת אחריכן. בטח הלך לצוענים של המנזר כדי להיפגש עם הקרובים שלו, כמו תמיד."
אנה נדה בראשה. האם זה ייתכן? לעתים היא הלכה לחפש אותו שם, אך לא מצאה אותו. האם ישוב הלילה או בעוד כמה ימים, כפי שעשה פעמים רבות בעבר? ומה יהא מצבו?
היא נאנחה.

"הוא תמיד חוזר," פלט חוסה בציניות. אשתו הזדקפה, פניה התקשחו, והיא כיווצה את גבותיה. "אל תתערב," מילמלה באיום, "כבר הזהרתי אותך פעמים רבות."
האיש העווה את פניו והפנה לה את גבו.

הוא אכן נהג לחזור. חוסה צדק. אך מה עשה במהלך אותן היעלמויות, אם לא הגיע למושבת הצוענים? מעולם לא דיבר על כך, וכשהתעקשה, מצא מקלט באותו עולם בלתי חדיר שלו. כה שונה היה מאותו אב שזכרה מימי ילדותה! גאה, גבוה, בלתי מנוצח, דמות שהיא תמיד יכלה לחסות בצלה. אבל אז, כשמלאו לה עשר, הוא נעצר בידי כוחות המשמר שפעלו נגד המבריחים. היו אלה רק כמה אונקיות טבק עטופות בנייר, וזו היתה הפעם הראשונה שנתפס. עונשו היה אמור להיות קל, אבל מ?לצ'ו?ר ו?ג?ה היה צועני ונעצר מחוץ לתחום המושבות שהמלך התיר לצוענים לחיות בהן. הוא היה לבוש כצועני בבגדים יקרים מושכי עין, מקושטים בחרוזי מתכת וכסף, ונשא עליו מקל, תער ועגילים. כמו כן, אישרו כמה עדים, שמעו אותו משוחח בשפת הקאלו. כל זה היה אסור בתכלית האיסור, שלא לדבר על העלמת מס מאוצר הממלכה. עשר שנים של חתירת פרך בספינות המלך נגזרו על הצועני.

בטנה של אנה התכווצה משנזכרה בייסורי אמה במהלך המשפט ובארבע השנים שחלפו מתחילתו עד שנלקח לנמל סנטה מריה כדי לעלות על אחת מספינות הממלכה. אמה לא חדלה לנסות לזכות אותו, אף לא יום אחד, שעה אחת, דקה אחת. זה עלה לה בחייה. עיניה של אנה מלאו דמעות, כמו תמיד כשחייתה מחדש רגעים אלו. היא שבה וראתה בעיני רוחה את אמה מבקשת חנינה, מושפלת, מתחננת למחילה מהשופטים, מהפקידים ומהמפקחים בכלא. היא ואמה ביקשו את התערבות הכמרים והאחים, עשרות מהם שסירבו אפילו לברכן לשלום. הן מישכנו את כל אשר היה להן... גנבו, סחבו ורימו כדי לשלם לנוטריונים ולעורכי דין. הן הפסיקו לאכול כדי שיוכלו לקחת מעט לחם לכלא שבו המתין אביה — כמו רבים אחרים — לסיום משפטו ולגזר דינו. במהלך אותה המתנה נוראה היו כאלה שקטעו את ידם שלהם כדי שלא יישלחו לחתירה. מוות איטי בטוח, מיוסר ועלוב היה גורלם של רוב הנידונים, שנכבלו לספסלי האוניות לצמיתות.

אך מלצ'ור וגה עמד בסיוט. אנה ניגבה את עיניה בשרוול חולצתה. כן, הוא שרד, ויום אחד, כאשר איש כבר לא ציפה לבואו, שב והופיע בטריאנה. כבוי כולו, בבלויי סחבות, שבור והרוס, גורר רגליים, אך שומר על זקיפות קומה. הוא מעולם לא שב להיות אותו אב שליטף את שערה כשפנתה אליו לאחר מריבה ילדותית. זה מה שנהג לעשות, ללטף את שערה כדי להביט בה אחר כך בעדינות ולהזכיר לה בדממה מי היא, בת למשפחת וגה, צוענייה! זה היה הדבר החשוב היחיד בעולם. אותה גאווה שמלצ'ור ניסה להטמיע בנכדתו מילגרוס. זמן מועט לאחר שובו, כאשר הילדה שלה היתה בת חודשים אחדים, ציפה אביה שאנה תהרה בן. "מתי יגיע הבן?" שאל פעם אחר פעם. חוסה בעלה שאל אף הוא בדבקות, "את בהיריון כבר?" נראה שכל סמטת סן מיגל חושקת בבן. אמו של חוסה, דודותיה, בנות דודה... אפילו נשות וגה ממושבת הצוענים! כולן הציקו לה, אך זה לא קרה.

אנה הסיטה את פניה לכיוון שבו נעלם חוסה לאחר חילופי הדברים הקצרים ביניהם על מלצ'ור. בניגוד לאביה, בעלה מעולם לא השלים עם מה שהוא ראה בו כישלון, השפלה. וקורטוב החיבה והכבוד ששכן בברית הזוגיות שבין משפחות וגה לקרמונה דעך לו אט?אט. טינה סמויה תפסה את מקומו, בולטת בשיחה הנוקשה ביניהם. מלצ'ור הפנה את כל אהבתו אל מילגרוס, משהתייאש לקוות לבן. גם חוסה נהג כך. אנה הפכה ע?דה ליריבות בין שני הגברים, עומדת תמיד לצד אביה, שאותו אהבה וכיבדה יותר מבעלה.
הלילה ירד. מה מעשיו של מלצ'ור?
צליל מיתרי הגיטרה השיב אותה למציאות. בסמטה מאחוריה נשמעו קולות ריצה של אנשים, גרירת כיסאות וספסלים.
"מסיבה!" הכריז ילד בצעקות.

גיטרה נוספת הצטרפה לראשונה, מכוונת את צליליה. מעט אחר כך נשמעה נקישתן החלולה של כמה קסטנייטות, ואחריהן נוספות, כולל צליל קסטנייטה עתיקה ממתכת, ללא מקצב או הרמוניה, כמבקשות לעורר את אותן אצבעות שילוו ריקודים ושירים. גיטרות נוספות הצטרפו. אישה אחת כיחכחה בגרונה, קולה זקן ושבור. תוף מרים נשמע. אנה חשבה על אביה וכמה אהב את החגיגות האלה. הוא תמיד חוזר, ניסתה לשכנע את עצמה. האין זה נכון? אף הוא וגה!
כאשר צעדה לסמטה, הצוענים כבר יצרו מעגל מסביב לאש.
"קדימה שם!" עודד קשיש שישב על כיסא מול המדורה.
כל הכלים השתתקו. גיטרה בודדה בידי צעיר בעל גון עור כהה וזנב סוס הדוק פתחה במנגינה סוערת למקצבו של ריקוד הפ?נד?נגו?.

נער הסיפון שהצטרף אליה לעישון הטבק ליווה אותה בדרכה. הם עגנו באחד מרציפי טריאנה, במרחק?מה מהנמל של ספינות דיג הסרטנים, כדי לפרוק סחורות המיועדות לפרוור.
"כאן את יורדת, שחרחורת," הורה לה רב?החובל של הספינה.
הנער חייך לקרידד. הם עישנו יחד פעמיים נוספות במהלך ההפלגה. בשל השפעת הטבק, ענתה קרידד בהברה בודדת חלושה לכל השאלות שהבחור הציג לה בדבר שמועות שריחפו בנמל בנוגע לאותה אדמה רחוקה. קובה. האם נכונים הדיבורים בנוגע לעושר המצוי שם? יש שם הרבה מפעלי סוכר? ועבדים? האם הם רבים כל כך כפי שמספרים?
"יום אחד עוד אסע באחת מאותן אוניות גדולות," הבטיח הנער, מפליג בדמיונו, "אני אהיה רב?החובל! אחצה את האוקיאנוס ואגיע לקובה."

כשהספינה עגנה, נעמדה קרידד בהיסוס על רצועת האדמה הצרה, שנמתחה בין גדת הנהר לשורת הבניינים הראשונה בטריאנה, כפי שעשתה לפני כן בקאדיס. כמה מיסודות הבניינים היו חשופים לעין עקב תנודת מי הנהר שלחכו אותם. אחד הסבלים צעק לה לזוז כדי שיוכל לפרוק שק גדול. הצעקה הסבה את תשומת לבו של רב?החובל, אשר נד בראשו מהסיפון. מבטו הצטלב עם זה של נער הסיפון, שהמתין אף הוא לקרידד. שניהם ידעו מה יעדה.

"יש לך? חמש דקות," הוא אישר לו.
הנער הודה לו בחיוך, זינק לאדמה ומשך את קרידד בידו.
"רוצי אחרי," האיץ בה, מודע לכך שרב?החובל ישאיר אותו על החוף אם לא ימהר לשוב.
הם חלפו על פני שורת הבניינים הראשונה והגיעו לכנסיית סנטה אנה. משם המשיכו כשני רחובות הלאה מהנהר. נער הסיפון היה עצבני. הוא משך את קרידד, מתעלם מהאנשים שצפו בהם בפליאה, עד שהגיעו לחפירה מול המבצר.
"כאן נמצאות נזירות מסדר המינימאס," הורה הבחור והצביע על בניין מעברה השני של החפירה.

קרידד הביטה לשם. זה היה בניין נמוך מסויד לבן, שלצדו שכנה כנסייה צנועה. אחר כך הפנתה את מבטה לחפירה העתיקה שניצבה בדרכה: זו היתה שקועה ומוצפת רפש פה ושם לאורכה, גדושה באופן מסוכן במקומות אחרים.
"את יכולה לחצות בכמה מקומות," הוסיף הבחור, שהבין מה עובר בראשה של קרידד, "יש מעבר אחד בסן חסינטו, אבל הוא טיפה רחוק. אנשים חוצים בכל מקום, את רואה?" הוא הצביע על כמה דמויות שירדו ועלו משני צדי החפירה. "אני חייב לחזור לספינה," התריע, כשראה שקרידד אינה מגיבה. "בהצלחה, שחרחורת."
קרידד לא השיבה דבר.

"בהצלחה," הוא חזר ואמר, בטרם שב על עקבותיו בריצה.
שוב לבדה, הביטה קרידד על המנזר שדון דמיאן דיבר עליו. היא חצתה את החפירה בדרך צרה שנפרצה בין ערימות אשפה. במטע לא היתה כל אשפה, אך בהוואנה כן. היתה לה ההזדמנות לראות זאת, כאשר אדונה לקח אותה לעיר כדי למסור את עלי הטבק במחסני הנמל. כיצד הלבנים יכולים לזרוק כל כך הרבה דברים? היא הגיעה למנזר ודחפה את אחת הדלתות. זו היתה נעולה. היא דפקה עליה והמתינה. דבר לא קרה. היא שבה וקראה בביישנות, כמי שאינה מבקשת להטריד.

"לא ככה, שחרחורת," פלטה לעברה אישה אחת שעברה שם, ובלי היסוס משכה בחבל של פעמון הדלת.
רגעים אחדים אחר כך נפתח צוהר מסורג באחת הדלתות.
"שישמור אותך האל," שמעה את ברכת השוערת, קולה כשל אישה זקנה. "מה מביא אותך למפתן ביתנו?"
קרידד הסירה את כובע הקש. אף על פי שלא ראתה את הנזירה, השפילה את מבטה לאדמה.
"דון דמיאן אמר לי לבוא לכאן," לחשה.
"אינני מבינה אותך."
קרידד דיברה מהר, במובלע, כדרכם של השחורים בקובה כשפנו ללבנים.
"דון דמיאן..." התאמצה, "אמר לי להגיע לכאן."
"מי זה דון דמיאן?" חקרה השוערת לאחר כמה רגעים של דממה.
"דון דמיאן... כומר הספינה, המלכה."
"המלכה? מה את אומרת על המלכה?" קראה הנזירה.
"המלכה, הספינה מקובה."
"אהה! ספינה, לא הוד מלכותה. טוב... אינני יודעת. דון דמיאן, את אומרת? המתיני רגע."
כאשר הצוהר שב ונפתח, בקע ממנו קול סמכותי נוקשה.
"אישה טובה, מה אמר לך אותו כומר בנוגע למעשייך כאן?"
"רק שאגיע לכאן."
הנזירה השתתקה לכמה שניות. אחר כך שבה ודיברה בקול עדין.
"אנחנו קהילה ענייה. אנחנו מקדישות את זמננו לתפילה ולסגפנות, להרהורים ולתשובה, ולא למתן חסד. מה תוכלי לעשות כאן?"
קרידד לא השיבה.
"מהיכן את מגיעה?"
"מקובה."
"את שפחה? ואדונך?"
"אני... אני חופשייה. ואני גם יודעת להתפלל." דון דמיאן לחץ עליה לומר זאת.
קרידד לא הבחינה בחיוכה חסר האונים של הנזירה.
"הקשיבי," אמרה, "את צריכה לגשת למסדר גבירתנו של המלאכים, מבינה?"
קרידד שמרה על שתיקה. למה דון דמיאן גרם לי להגיע לכאן? שאלה את עצמה.
"זה מסדר של שחורים," הסבירה הנזירה, "המסדר לבני מינך. הם יסייעו לך... או יעניקו לך עצה. הקשיבי: לכי עד כנסיית גבירתנו של המלאכים בסמוך לצלב הכפר. המשיכי לאורך כל החפירה צפונה לכיוון סן חסינטו. שם תוכלי לחצות את החפירה, פני ימינה והמשיכי ברחוב סנטו דומינגו עד שתגיעי לגשר הסירות, תחצי אותו ואחר כך..."
קרידד נטשה את המנזר, מנסה לחרות בזיכרונה את המסלול. המלאכים. הנחו אותה להגיע לשם. המלאכים. שם יעזרו לה. בצלב הכפר, שיננה בקול נמוך.

היא צעדה שקועה במחשבותיה, מתעלמת ממבטי האנשים. שחורה שופעת ממדים, לבושה סחבות אפורות ואוחזת צרור קטן, שלא חדלה למלמל. כשהגיעה לגבעה, הופתעה ממבצר סן חורחה המרשים, ולפני שעלתה על הגשר, נתקלה באישה. היא ניסתה להתנצל, אך המילים לא יצאו מפיה. האישה גידפה אותה, וקרידד נעצה את מבטה בסביליה שמעברה השני של הגדה. עשרות כרכרות חצו את הגשר מכיוון אחד למשנהו. גשר העץ חרק מעל לסירות שעגנו תחתיו.
"לאן את חושבת שאת הולכת, שחורה?"
היא נבהלה מהאיש שחסם את דרכה.
"לכנסיית המלאכים," השיבה.
"אני מברך אותך," אמר בציניות, "שם נמצאים הכושונים. אבל כדי להגיע לחברייך, תצטרכי קודם כול לשלם לי."
קרידד הופתעה והביטה ישירות בעיני שומר הגשר. מבוהלת, היא מיהרה לתקן זאת, הסירה את כובעה והשפילה את מבטה.
"אין לי... אין לי כסף," גימגמה.
"אם ככה, אין שחורים. לכי מכאן. יש לי הרבה עבודה," הוא התנהג כאילו הוא עומד לגבות את דמי המעבר מרועה פרדות שהמתין אחרי קרידד, אך כשראה אותה נותרת לעמוד שם, פנה אליה שוב. "לכי מפה או שאקרא לשוטרים!"
לאחר שנטשה את הגשר, היא חשה שבוחנים אותה. לא היה לה כסף כדי לחצות לסביליה. ובכן, מה יכלה לעשות? האיש על הגשר לא אמר לה כיצד להשיג כסף. בכל עשרים וחמש שנותיה קרידד מעולם לא הרוויחה ולו מטבע שחוק. המרב שזכתה לו, מלבד מזון, לבוש והבקתה לישון בה, היה מנת עישון — הטבק שאדונה העניק להם לצריכה פרטית. כיצד יכלה להרוויח כסף? היא לא ידעה לעשות דבר חוץ מאשר להתעסק בטבק...

היא התרחקה מהאנשים, פרשה לנהר והתיישבה על גדתו. היא היתה חופשייה, נכון, אך מעט מאוד תועלת הביא לה חופש זה, אם אפילו גשר היא לא יכולה לחצות. תמיד הורו לה מה לעשות. תמיד ידעה מה מוטל עליה לעשות מצאת החמה ועד שקיעתה, יום אחר יום, שנה אחר שנה. מה תעשה עתה?
רבים מאנשי טריאנה שחלפו על הגדה הביטו בדמות האישה השחורה הישובה שם קפואה, מבטה אבוד... בנהר, בסביליה ואולי בזיכרונותיה או בעתיד הבלתי נודע המצפה לה. אחד מהם שב וחלף כעבור שעה, אחרים כעבור שעתיים, שלוש או ארבע שעות, אך האישה השחורה המשיכה לשבת שם.
עם רדת החשכה חשה קרידד רעב וצמא. הפעם האחרונה שאכלה ושתתה היתה עם נער הסיפון, שחלק עמה מ?צ?ייה ומעט מים. היא החליטה לעשן כדי להסוות את מצוקתה, כדרכם של כל העבדים במטע כאשר התשישות והרעב תקפו אותם. ייתכן כי בשל כך היה האדון נדיב כל כך עם מנות העישון: ככל שעישנו יותר, כך היה עליו לספק להם פחות מזון. הטבק כיפר על צרכים רבים, ואף החליף ידיים תמורת עבדים חדשים. ריח הסיגר משך שני גברים שפסעו על הגדה. הם ביקשו ממנה לעשן. קרידד צייתה ומסרה להם את הסיגר. הם עישנו ושוחחו ביניהם, מעבירים את הסיגר מזה לזה בעודם עומדים. עדיין ישובה, ביקשה קרידד את הסיגר לעצמה בהושטת זרוע.

"את רוצה להרגיש משהו בפה, שחורה?" צחק אחד מהם.
השני פלט גיחוך ומשך בשערה של קרידד כדי לזקוף את ראשה, בשעה שהראשון הפשיל את מכנסיו.
קרידד לא הביעה התנגדות ונכנעה למעשה שנכפה עליה.
"נראה שזה מוצא חן בעיניה," אמר בעצבנות זה שאחז בשערה, "מוצא חן בעינייך, כושית?" שאל אותה וקירב את ראשה לאיבר מינו של חברו.
אחר כך הם טיפסו עליה בזה אחר זה וזנחו אותה שם, מושלכת כחפץ.

קרידד אספה את בגדיה. היכן השארית של הסיגר? היא ראתה שאחד מהם השליך את הסיגר לפני שאחז בשערה. אולי הוא לא הגיע למים. היא גררה את עצמה בין העשבים והסו?ף, מגששת באדמה, קשובה, אולי הבדל עדיין דלוק... ואכן הוא היה! היא לקחה אותו, שכובה על פניה ונוגעת במים, ושאפה בכל כוחה.

היא התיישבה שוב, מניחה לרגליה להירטב במים. היה די קר, אבל באותו רגע היא לא שמה לב לכך. היא לא הרגישה דבר. את אוהבת את זה? שאל אותה אחד מהם. כמה פעמים שאלו אותה את השאלה הזאת? האדון התחיל בזה כשרק הגיעה. ילדה שזה עתה נתלשה מאדמתה. בזמנו אפילו לא הבינה את פשר השאלה של אותו גבר, שמישש אותה והזיל ריר לפני שבעל אותה. בהמשך, לאחר פעמים רבות נוספות, אחרי שהרתה, החליף אותה בילדה חדשה. אחריו היו אלה מנהל העבודה ושאר העבדים ששאלו אותה זאת, בעודם גונחים מעליה. ביום בהיר אחד כרעה ללדת... את מרסלו. הכאב שחשה אז, כשעקרו את רחמה לאחר לידה ממושכת מאוד, הבהיר לה כי לא תוכל להרות שוב. "זה מוצא חן בעינייך?" שאלו אותה בימי ראשון בשעת הריקודים, לאחר שעבד כלשהו אחז בזרועה והוביל אותה אל מחוץ לבקתה, למקום שבו זוגות אחרים שכבו אף הם. לאחר מכן נהגו לשוב ולשיר ולרקוד חסרי מעצורים, בציפייה שאחד מאלוהיהם יאחז בהם ויבעל אותם אף הוא. לעתים שבו ונטשו את הבקתה. לא, זה לא מצא חן בעיניה, אך היא גם לא חשה שום רגש אחר. גזלו ממנה את חושיה, אט?אט, מאז אותו לילה ראשון, כשהאדון אנס אותה.
חלפה לה שעה קלה, עד שאחד מאותם גברים שב וקטע את מחשבותיה.

"את רוצה לעבוד בסדנה שלי?" שאל אותה והאיר עליה במנורת שמן, "אני קדר."
מה זה קדר? שאלה את עצמה קרידד וניסתה להבחין בו בחשכה. היא רק רצתה...
"תיתן לי כסף כדי לחצות את הגשר?" שאלה.
הגבר הבחין בפקפוק בפניה.
"בואי איתי," הורה לה.
את השפה הזאת היא הבינה: פקודה. כך היה כשאחד השחורים אחז בזרועה והוביל אותה אל מחוץ לבקתה. היא עקבה אחריו לכיוון החפירה הישנה. ליד מבצר האינקוויזיציה חקר אותה הקדר מבלי להסתובב לעברה: "נמלטת?"
"אני חופשייה."
לאורו של המבצר הבחינה קרידד בהנהון של הגבר.
זאת היתה סדנה קטנה, שמעליה נמצאה יחידת המגורים ברחוב הקדרים. הם נכנסו, והגבר הצביע על מזרן קש בפינה לצד ערימה של גזרי עץ ותנור. קרידד התיישבה על המזרן.
"מחר את מתחילה. תנוחי."
חום הגחלים עירסל את קרידד הקפואה מלחותו של הנהר, והיא נרדמה.

עוד מימי השלטון המוסלמי היתה ידועה טריאנה במלאכת החימר השרוף שלה, ובמיוחד באריחי הגלזורה הכחולים, שבהם הטביעו רבי?האומנים את חותמם בחימר הרך בצורת איורים מרהיבים. אך זה מכבר ירדה מגדולתה אותה קרמיקה אומנותית, עם תחילת ייצורם של אריחים אחידים חסרי חן. נוספו לכך התחרות בקרמיקה מאבן אנגלית ושינוי טעמם של הלקוחות, שנטו עתה לחרסינת פורצלן מהמזרח הרחוק. אי לכך חשיבותה של מלאכת הקדרות בפרוור הלכה ופחתה.
למחרת בבוקר, עם זריחת החמה, החלה קרידד לעבוד לצד הגבר שפגשה באותו לילה, צעיר נוסף, שוודאי היה בנו, ושוליה שלא הסיר ממנה את עיניו. היא קוששה עצים, הובילה חימר, טיאטאה שוב ושוב וניקתה את האפר מהתנור. הימים החלו לחלוף. הקדר — קרידד מעולם לא ראתה אישה כלשהי מגיחה מהקומה העליונה — נהג לבקר אותה על משכבה בלילות.
אני צריכה לחצות את הגשר כדי להגיע לכנסיית המלאכים, איפה שנמצאים השחורים, רצתה לומר לו באחד מאותם לילות, כשלאחר ששכב איתה עמד לעזוב. במקום זאת היא מילמלה, "והכסף שלי?"

"כסף! כסף את רוצה? את אוכלת יותר ממה שאת עובדת ויש לך איפה לישון," ענה לה הקדר. "מה עוד יכולה לבקש שחורה כמוך? את מעדיפה לקבץ נדבות ברחוב כמו רוב השחורים החופשיים?"

באותם ימים העבדות כמעט נכחדה בסביליה. המשבר הדמוגרפי והכלכלי, מלחמת 1640 עם פורטוגל — ספקית העבדים הגדולה לשוק בסביליה — המגיפה השחורה שהכתה בעיר שנים ספורות לאחר מכן ופגעה ללא רחם בעבדים שחורים, וכן ריבוי המקרים של שחרור עבדים על ידי אנשי סביליה הרחומים שהורו זאת בצוואתם — כל אלה הביאו לדלדול של ממש בתופעת העבדות. סביליה איבדה את עבדיה בד בבד עם אובדן עוצמתה הכלכלית.

המשפט של הגבר הידהד באוזניה של קרידד. המהומו של מנהל העבודה של אדון חוסה במטע שב ועלה בזיכרונה: "אתם לא עובדים בשביל מה שאתם אוכלים," האשים אותם בטרם הצליף בשוט על גבו של אחד מהם. חייה השתנו אך במעט. מה הועיל לה החופש?
לילה אחד הקדר לא ירד אליה. גם לא למחרת. בלילה השלישי הוא הגיע, אך במקום להתקרב אליה פנה לדלת הסדנה. הוא פתח אותה והניח לגבר נוסף להיכנס. אחר כך הצביע על המזרן של קרידד. הקדר המתין במפתן הדלת עד שזה סיפק את צרכיו, גבה ממנו תשלום ושלח אותו לדרכו.
מאותו לילה חדלה קרידד לעבוד בסדנה. הגבר נעל אותה בקיטון זעיר חסר אוורור בקומה התחתונה עם מזרן קש, סיר לילה וכמה חפצים חסרי תועלת.

"אם תעשי בעיות, תצעקי או תנסי לברוח, אהרוג אותך," איים עליה בפעם הראשונה שהוביל אותה לאכול. "את לא תחסרי לאף אחד."

נכון, הצטערה קרידד כשהאזינה לאיש נועל את הדלת. מי כבר יתגעגע אליה? היא התיישבה על המזרן, וקערת נזיד הירקות בידיה. מעולם לא איימו עליה במוות קודם לכן. האדונים לא הרגו את עבדיהם, שכן אלה היו שווים כסף רב. עבד שימש לאורך כל ימי חייו. ברגע שכבר היו מאולפים, כפי שהיתה קרידד מילדות, זכו השחורים להגיע לש?יבה במטעי הטבק ובמפעלי הסוכר. החוק אסר למכור עבד במחיר הגבוה מעלו?ת קנייתו. איש מהאדונים שהשקיעו בהכשרת העבדים למקצוע לא נהג אפוא להיפטר מהם. המשמעות של צעד כזה היתה הפסד כלכלי. היה אפשר להתעלל בהם ולהעביד אותם בפרך עד קריסה, אך מנהל עבודה מוצלח ידע היכן עבר הגבול בין זה ובין מוות. העבדים הם שנטלו את חייהם במו ידם. עם עלות השחר ביום הכי פחות צפוי, כשאור השמש חשף דמות חסרת חיים התלויה מעץ... או כמה דמויות שהחליטו יחד למלט את נפשן מהחיים האלה. האדון היה מתפרץ בזעם, בדיוק כפי שעשה לשמע החדשות על א?ם לרך נולד שהרגה אותו כדי להצילו מחיי העבדות, או על שחור כלשהו שפגע בעצמו כדי להשתחרר מעבודה. במיסת יום ראשון שלאחר אותו המעשה היה הכומר של מפעל הסוכר צועק עליהם שזה חטא, שהם יגיעו לגיהינום, כאילו הגיהינום גרוע מהחיים האלה. למות? אולי כן, אמרה קרידד לעצמה. אולי הגיעה השעה לברוח מאותו עולם, שבו איש לא ממתין לי.

באותו לילה שכבו איתה שני גברים. אחר כך שב הקדר ונעל את הדלת, וקרידד נותרה בחשכה מוחלטת. היא לא חשבה על כך. היא זימזמה חרישית בשארית הזמן, עד שקרני השמש הראשונות חדרו מבעד לחרכי העץ של הקיטון, וחיפשה בין החפצים אחר חבל ישן. זה יכול לשמש אותי, סיכמה לאחר שמתחה אותו כדי לבדוק את מצבו. היא כרכה אותו סביב צווארה וטיפסה על תיבה ישנה. היא השליכה את החבל מעבר לקורת עץ מעל ראשה, מתחה אותו וקשרה את קצהו השני. היתה תקופה שהיא התקנאה בדמויות השחורות שנתלו מהעצים, שוברות את נוף הערבה הקובנית, משוחררות מכל סבל.

"אלוהים הוא הגדול שבמלכים," קראה. "אני רק מייחלת שלא אהפוך לנפש מיוסרת."
היא קפצה מהתיבה. החבל עמד במשקלה, אך לא קורת העץ, שנשברה וקרסה עליה. הרעש היה מחריד כל כך, שהקדר הגיע במהרה. הוא כבל אותה, ומאותו יום חדלה קרידד לאכול ולשתות בציפייה למוות. לבסוף נאלצו הקדר ובנו להאכיל אותה
בכפייה.

הגברים מהרחוב חזרו לבקר. בדרך כלל זה היה גבר אחד, לעתים יותר, עד שבאחת ההזדמנויות זקן, שניסה לגחון מעליה במגושם, התרומם ונית?ק ממנה בזריזות.
"הכושית הזאת קודחת!" צעק, "יש לה חום. אתה רוצה שאני אחטוף איזה מחלה משונה?"

הקדר התקרב לקרידד והניח את ידו על מצחה הלוהט.
"לכי," הורה לה, דוחק ברגלו בצלעותיה, בעודו נאבק לשחרר אותה מהכבלים. "עכשיו, מהר!" צעק לאחר שהצליח להתירה. בלי להמתין שתתרומם, הוא תפס את הצרור של קרידד והשליך אותו לרחוב.

האם ייתכן כי שמע שיר? ואולי זה רק מלמול שנבלע ברחשי הלילה. מלצ'ור האזין רוב קשב. הנה זה שוב!
"י?מ?אי?ה א?ס?או?..."
הצועני נותר דומם באפלה בלב שדות טריאנה, מוקף ערוגות ועצי פרי. רחש מי הנהר הגיע לאוזניו בבהירות כמו גם שריקת הרוח בינות לצמחייה, אבל...
"אסאו ימאיה."
זה היה דו?שיח. לחש בודד שנענה בלחש אחר. הוא פנה לכיוון הקול. אחדים מחרוזי הזכוכית שנתלו ממעילו הצטלצלו. החשכה היתה כמעט מוחלטת, ורק לפידי המנזר בהמשך הדרך נראו לעיניו.
"ימאיה או?לו?דו?."
מלצ'ור סטה מן הדרך ונכנס לפרדס של עצי תפוז. הוא דרך על אבנים ועלים יבשים, מעד כמה פעמים, ואף גידף את כל הקדושים בצעקות, אך למרות המהומה שעורר בלילה ושנשמעה כרעם, הזמזום הנוגה לא פסק. הוא נעמד בין העצים. משם בדיוק בקע הרחש.
"אולודו ימאיה. אולודו..."
מלצ'ור צימצם את עיניו. אחד מהעננים העיקשים, שכיסו על סביליה כל אותו יום, הניח לאורו החיוור של הירח להבליח. באותו רגע הוא הבחין בכתם אפרפר על האדמה במרחק כמה צעדים ממנו. הוא התקדם ורכן קדימה, עד שזיהה אישה שחורה בבגדים אפורים. היא נשענה על גזע העץ כמבקשת מחסה. מבטה היה אבוד, אדיש לנוכחותו, והיא המשיכה להמהם בקול חרישי, מונוטוני, חוזרת פעם אחר פעם על אותו פזמון. מלצ'ור שם לב כי למרות צינת הלילה, פניה שטופות זיעה. היא רעדה.

הוא התיישב לצדה, לא מבין מילה מדבריה, אך אותו קול מותש, אותו צליל חוזר ונשנה, והייאוש שבקולה חשפו כאב עצום. מלצ'ור עצם את עיניו, חיבק את ברכיו בזרועותיו והניח לעצמו להיסחף עם הז?מר.
"מים."
תחינתה של קרידד הפרה את דממת הלילה. זה לא מכבר חדלה שירתה, הלכה ודעכה כגחל. מלצ'ור פקח את עיניו. העצב והמלנכוליה בשיר השיבו אותו לדרגש בספינה. מים. כמה פעמים הוא עצמו התחנן למים? הוא דימה לחוש את שרירי רגליו, זרועותיו וגבו מתקשים, כדרכם בכל פעם שהאחראי לחותרים הגביר את קצב המשוטים במרדף אחר ספינה מוסלמית. קול שריקתו המענה של המשגיח ייסר את חושיו, בזמן שצליפות השוט תלשו את עור גבו החשוף כדי שיחתור חזק יותר. לעתים נמשך העונש שעות ארוכות. לבסוף, כשהשרירים עמדו לבגוד בהם ופיותיהם היו חרבים, עלתה משורות הדרגשים שלהם רק תחינה אחת: מים!
"אני יודע מה זה צמא," מילמל לעצמו.
"מים," התחננה שוב קרידד.
"בואי איתי." מלצ'ור התרומם בכבדות, חסר תחושה ברגליו לאחר שעת ישיבה לרגלי העץ. הוא התמתח וניסה להתמצא בשטח כדי למצוא את הדרך אל המנזר. הוא היה בדרכו לאדמות המנזר — היכן שחיו צוענים רבים מטריאנה — כשהשירה משכה את תשומת לבו.
"את באה או לא?" שאל את קרידד.

היא ניסתה להתרומם ותפסה את גזע העץ. היא קדחה מחום. היא היתה רעבה והיה לה קר. אך בעיקר היא חשה צמא, צמא מצמית. היא הצליחה להזדקף, כשמלצ'ור כבר פצח בצעידה. האם הוא ייתן לה מים אם תלך אחריו, או שירמה אותה כמו רבים אחרים במהלך הימים ששהתה בטריאנה? היא צעדה אחריו. ראשה הסתחרר. עד כה כמעט כולם רימו אותה או ניצלו אותה.

האורות שבקעו מהבקתות הצפופות לאורך הדרך האירו על מעיל המשי הכחלחל של הצועני. קרידד ניסתה להדביק את צעדיו. הוא לא התמהמה בגללה. הוא הלך לאיטו אך בזקיפות קומה, נעזר ללא צורך במקל ההליכה בעל הראש המעוגל, רכושו כראש משפחה. מפעם לפעם שמע אותה מדברת אל תוך הלילה. האישה גררה את רגליה היחפות אחריו. ככל שהתקרבו למושבת הצוענים, כך ברקו ביתר שאת מחרוזות המתכת שקישטו את בגדיו של מלצ'ור וסרטי הכסף על גרביו. קרידד ראתה בכך סימן טוב: אותו גבר לא נגע בה. הוא ייתן לה מים.