פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה הדוב פדינגטון הוא הדוב הכי מדהים בעולם?

      הוא אייקון אופנה, מודל לחיקוי וסמל לקבלת האחר - רגע לפני עליית העיבוד הקולנועי לספרי "פדינגטון", כל הסיבות למה העולם כל כך אוהב את הדוב שעומד במרכזה

      למה הדוב פדינגטון הוא הדוב הכי מדהים בעולם?

      אנחנו נכנסים עתה לתקופה שבין פורים לפסח. מבחינה קולנועית, משמעות הדבר היא שבתי הקולנוע מתמלאים סרטים לכל המשפחה. מתוכם, חלק הם המקבילות האמנותיות של סוכריות גומי עתירות צבע מאכל, אך חלק דווקא מתגלים כשוקולד גורמה שמומלץ לבני כל הגילאים לטעום ממנו.

      כזה למשל הוא "פדינגטון", פנטזיה משובבת נפש המשלבת בין אנימציה לשחקנים בשר ודם, כדי להציג את מעלליו של הדוב המתגלגל מערבות פרו לתחנת הרכבת הלונדונית המפורסמת בשמה הוא נקרא. שם, הוא נלקח תחת חסותה של משפחה, שכמובן מתאהבת בו, הופכת אותו לבשר מבשרה ומסייעת לו לצלוח את הרפתקאותיו בכרך.

      הסרט מבוסס על סדרת ספרים של מייקל בונד הבריטי, שהפרק הראשון בה ראה אור ב-1958. מאז יצאו לו עוד עשרות המשכונים שהיו לרבי מכר בממלכה המאוחדת והפכו את הדוב לאחת הדמויות האהובות בה. לכן, אין זה פלא כי "פדינגטון" היה לשובר קופות אימתני עם יציאתו במדינה לפני כמה חודשים, ומובן שכבר צפויים לו גלגולים קולנועיים נוספים.

      מחר (חמישי) יעלה הלהיט גם בישראל, בתחילה בהקרנות טרום-בכורה מצומצמות בגרסה מדובבת בלבד, ובעוד שלושה שבועות בהפצה מסחרית רחבה וגם בגרסה מקורית. רגע לפני שהוא עושה זאת ומנסה לכבוש גם את לב הקהל הישראלי, זו העת לבדוק למה מלכתחילה נהיה פדינגטון כה פופולרי במולדתו, ולמה מגיע לו שגם אנחנו נאמץ אותו בחום.

      פדינגטון (צילום מסך)
      איתנו כבר עשרות שנים. המהדורה הראשונה של "דב ושמו פדינגטון" (צילום מסך)

      כי הוא הכי טבעי

      קריאה חוזרת ומענגת בספריו של בונד מגלה מה היתה ההברקה הכי גדולה שלו: הוא לרגע לא מנסה להצדיק את מה שמתרחש בו, ולא מאפשר לאיש לערער על כך או לתהות על קנקנו של הגיבור. העובדה שחיה מדברת מסתובבת ברחובות לונדון מוצגת אצלו כדבר הכי מתבקש בעולם, בלי שמישהו צווח "אמאל'ה, הדוב הזה הרגע ביקש ממני הכוונה לאוקספורד סטריט" ובלי שהמספר מתרץ זאת.

      הכל בספר וגם בסרט מתגלגל בנונשלנטיות, מהסוג שיש רק לבריטים: הדוב משלים את המסע מפרו לאנגליה בלי לעשות מזה עניין, וכך גם הוריו המאמצים. בניגוד למשפחה ב"אלף", למשל, הם לא מנסים להסתיר את בן חסותם, והוא חופשי להלך בלונדון כאחד האדם, וכמובן בלי שלו אחד מן המיליונים שחיים בעיר הגדולה יגיד משהו.

      כל זה הוסיף לעלילותיו של פדינגטון קסם אקסצנטרי, שגם אותו יש בנמצא ככל הנראה רק ביצירות בריטיות. נוסף לכך, זה סייע לו להפוך בקלילות לחלק בלתי נפרד מן הנוף התרבותי וכך לשרוד את מבחן הזמן. כבר במשפט הפתיחה בספר הראשון, מוצגת נוכחותו של הדוב בלונדון כמצב הכי טבעי בעולם, ומכאן והלאה זה כבר נשאר כך.

      פדינגטון (צילום מסך)
      הדוב כמשל. מתוך "פדינגטון" (צילום: יח"צ)

      כי הוא אלגוריה לקבלת האחר

      הנקודה הראשונה מובילה אותנו להסבר השני והחשוב עוד יותר להצלחתו של פדינגטון, בצורתו הספרותית והקולנועית: העובדה שהוא משמש למעשה אלגוריה למהגר, והסיפור שלו משל לקבלת האחר. בונד גם היה יכול להחליט שגיבורו פשוט ברח מגן החיות בלונדון, אבל הוא קבע את פרו כארץ מוצאו ובכך הוסיף לדמותו משמעויות חברתיות.

      עם השנים, ככל שההגירה התגברה ולונדון הפכה יותר ויותר קוסמופוליטית, הממד הזה נהיה רלוונטי עוד יותר. לכן, לא מפתיע כי הסרט בוחר להדגיש אותו. בשנת בחירות לפרלמנט הבריטי, בה מתרכז הקמפיין בנושא ההגירה, משתמש "פדינגטון" בדב מפרו ובמשפחתו המאמצת כדי להוכיח שבריטניה יכולה וצריכה להיות פתוחה לכולם, וזה כמובן מסר שיכול וצריך להדהד גם במדינות אחרות.

      כך או כך, הגיבור האהוב הוא האאוטסיידר המושלם גם בלי הקונטקסט של ההגירה. בונד ברא את דמותו לאחר שהסתובב בכלבו וראה דובי צעצוע יושב לבד על המדף, מה שנתן לו את הרעיון לבדוק איך יייראו חייו של דוב שמסתובב לבדו בעולם שכולו בני אדם. מובן שלא צריך להיות חיה פרוותית כדי להרגיש בודדים, אחרים ושונים מכולם, כך שאפילו אם אנחנו לא מפרו, אי אפשר שלא להבין את פדינגטון.

      פדינגטון (צילום מסך)
      חי בשביל המרמלדה. כרית של פדינגטון (צילום מסך)

      כי הוא מעורר הזדהות

      זה מוביל אותו לנקודה נוספת ולעוד הברקה של בונד: ברוב חוכמתו, הוא לא צייד את גיבורו בכוחות-על כלשהם. לו הספרים היו נכתבים בימינו, הדוב בוודאי היה נדרש לעופף, לקרוא מחשבות, ליצור מלכודות דבש קטלניות וכדומה. אך לפדינגטון אין שום דבר מזה, והוא לא שונה מאף ילד רגיל.

      בהתאם לכך, גם המכשולים שהספרים הציבו בפניו היו שגרתיים לגמרי. פדינגטון לא הגן על שלומה של לונדון ולא יצא להציל את העולם. הוא הסתבך עם ריבות שנדבקו לו לכף היד ואמבטיות שעלו על גדותיהן - דברים שיכולים לקרות לכל ילד, ולכן אין זה מפתיע כי כל כך הרבה קוראים הזדהו איתו.

      לילדים ולבוגרים גם היה קל יותר להזדהות עם הדוב בשל נהנתנותו. סקירת ההיסטוריה של התרבות הפופולרית מוכיחה כי הדמויות האהובות ביותר הן תמיד אלה הגרגרניות ביותר, ובדרך כלל גם יש להן תשוקה למאכל אחד מסוים. אצל הומר סימפסון זה דונאטס, ואצל פדינגטון - מרמלדה. זה, בסופו של דבר, הדבר שבשבילו הוא קם בבוקר, ואיך אפשר שלא לאהוב יצור שתכלית קיומו היא ריבת פירות?

      פדינגטון (צילום מסך)
      אייקון אופנה. מתוך "פדינגטון" (צילום: יח"צ)

      הוא אייקון אופנה

      אמנם אם ילחץ לכם את היד סביר להניח שילכלך אתכם בריבה, ועדיין הדוב הוא ג'נטלמן אמיתי - כזה שתמיד הולך עם כובע ואף פעם לא יחשוב על להסיר אותו, בדיוק כמו אביו של המחבר, שביסס עליו את דמותו. בכלל, גיבור הספרים והסרטים תמיד לבוש בהידור ובאלגנטיות שהרבה בני אדם יכולים רק לקנא בהם, והוא יכול גם ללמד את רובם שיעור בנימוסים. ובמילים אחרות: פדינגטון הוא אייקון אופנה, ומודל לחיקוי.

      פדינגטון (צילום מסך)
      איפה מצטרפים למועדון המעריצים? סיכה של פדינגטון (צילום מסך)

      כי הוא לא נשחק

      לסיכום, למרות הפופולריות של סדרת הספרים, העיבוד הקולנועי שלה התמהמה. עלילותיו של פדינגטון פרנסו כמה סדרות טלוויזיה, אבל למסך הגדול הוא לא הגיע וגם כשסוף כל סוף הוכרז בסוף העשור הקודם על סרט בכיכובו, לקח להפקה שבע שנים להתרומם.

      העובדה שפדינגטון נעדר מאולמות המולטיפלקסים כל השנים הללו שמרה אותו בצד הנכון של הגבול הדק בין דמות שכולם מכירים ומוקירים ודמות שלכולם כבר נמאס לשמוע עליה. בזכות העיכוב, הסרט גם מרגיש חדש ורענן אף כי הוא מבוסס על ספר שכבר יצא לאור בשנות החמישים. מעז יוצא מתוק, ומי יודע זאת טוב יותר מאשר הדוב חובב הריבות.