אין קריפיות כמו קריפיות תקופתית. שום דירה אפלה, רחוב ריק או מסדרון טחוב בבית חולים טחוב לא עומדים בתחרות עם בית אחוזה בריטי מהמאה ה-19, עם תקרות גבוהות, חלונות מכוסים בג'יפה, דלתות מגולפות, רהיטים שבורים והרבה לכלוך. בפרט אם הבית הזה נמצא על אי קטן לחוף בריטניה, שכביש הגישה אליו מתכסה במים לקראת הגאות, ומזג האוויר בו תמיד מעורפל, אפרורי ומדכא.
אז מבחינת הלוקיישן, לסרטי "האישה בשחור" יש יתרון לא הוגן. מהרגע שמגיעים לבית הזה ברור שזה רק עניין של זמן עד שרוח זועמת מעמקי הגיהנום תגיע כדי לדרוש את נשמתכם, או משהו כזה. וב"האישה בשחור" הסרט הראשון, עם דניאל רדקליף נראה שזה באמת המצב: זה היה אחד הסרטים המפחידים הכי כיפיים של השנים האחרונות. לא אימה קיצונית, אבל סרט שכשהוא עושה לכם "בו!" אתם קופצים, למרות שלכאורה אין פה שום דבר שאין בהרבה סרטים אחרים. נדמה שזו היתה הוכחה לכך שסרט אימה טוב לא צריך רק הבהלות, הוא צריך אווירה.
ועכשיו מגיע סרט ההמשך, והאווירה איתו. הסרט החדש חוזר לאותו בית אחוזה שבו התרחש הסרט המקורי, עם אותו חדר נעול בקומה השניה ואותו כסא נדנדה. גם הסרט הזה מצולם יפה מאוד, והתפאורה האולטרה-קריפית מעוצבת היטב. ובכל זאת, מתברר שאווירה זה לא הכל.
"האישה בשחור: מלאך המוות" לא מצריך היכרות עם הסרט המקורי כדי להבין אותו: הוא מתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, בזמן מלחמת העולם השניה. קבוצת ילדים מפונה מלונדון, המופצצת על ידי הנאצים, ומשוכנת משום מה דווקא באותו בית גדול, שנראה כמו המקום הכי פחות מתאים ביקום לאירוח ילדים. שתי משגיחות מבוגרות מגיעות איתם, ואחת מהן (פיבי פוקס) מתיידדת במיוחד עם ילד יתום שהפסיק לדבר אחד מאותם ילדים קריפיים ושתקניים שנועצים מבט בדברים שאף אחד אחר לא יכול לראות, הנפוצים בסרטי אימה. בנוסף יש לה סיוטים, והיא שומעת רעשים מסתוריים ברחבי הבית ויוצאת למסעות ליליים איטיים מאוד מאוד בעקבותיהם.
החומרים שמהם עשוי סרט ההמשך נראים זהים לאלה של הסרט המקורי (כלומר, מינוס דניאל רדקליף, שלא משתתף בסרט הזה אבל הוא ממילא לא היה הנקודה החזקה ביותר של הסרט המקורי, ובעיקר גרם לקהל לתהות למה הוא לא עושה איזה אבאדה קדאברה לכל הרוחות). הרי גם הסרט הקודם היה בנוי ממוסכמות אימה מוכרות, וגם הוא כלל הרבה סצנות של אנשים שהולכים לאט במסדרונות לקראת רעשים חשודים ומבשרי רע. ובכל זאת, התוצאה שונה. הסרט המקורי עבד; "האישה בשחור: מלאך המוות" לא. פתאום העלילה הנדושה עוברת מ"קלאסית" ל"משמימה". פתאום הציפיה לפרצופה המאיים של האישה בשחור, שיופיע בוודאי מתוך החושך מתישהו, סתם מעיקה. ויותר מכל, ההפחדות הפעם נעשות על פי הספר צפויות, טפשיות ולא יעילות, ונשענות בעיקר על השמעת רעשים חזקים מאוד. אפילו כסא הנדנדה כבר פחות מאיים משהיה. הסרט הזה נכשל בשתי המשימות הבסיסיות שלו הוא לא מותח ולא מפחיד.
חלק מהסיבה היא שהדמויות הפעם כל כך חלשות. אם כבר הגענו למלחמת העולם השנייה, אפשר לנצל את זה: הילדים המסכנים האלה הרי נמצאים תחת איום ממשי, והחיים בפחד מתמיד מאזעקות ליליות ששולחות אותך למקלט יהיו מוכרים במידה מסוימת גם לתושבי ישראל 2014, לא רק ללונדון של 1942. אבל הסרט לא עושה שום דבר עם השכבה
הפסיכולוגית הזאת, הוא משתמש במלחמה רק כתירוץ לחזור לבית הרדוף. בנוסף, היה יכול להועיל אילו הילדים האלה לא היו מתנהגים כמו רובוטים. אולי אז היינו דואגים יותר לשלומם.
"האישה בשחור: מלאך המוות" הוא מקרה של תפאורה וצלם מצוינים שמחפשים תסריט ובמאי טובים יותר. אפשר היה לעשות את הסרט הזה טוב יותר, זאת עובדה: כבר ראינו את הגרסה הטובה, וקראו לה "האישה בשחור".