"עוגה" הוא דרכה של ג'ניפר אניסטון לומר: "אנשים, מה צריך לעשות כאן כדי לקבל מועמדות לאוסקר? רציתם שחקנית פופולרית ומוכרת שלא קיבלה הכרה מהאקדמיה עד היום? הנה אני. רציתם תפקיד לא-נוצץ? הנה, הסרתי את האיפור. אישה שסובלת ממחלה קשה? יש. סרט אינדי של במאי שכנראה לא שמעתם עליו עד היום? סבבה. בכי והרבה, הרבה, הרבה סבל? יש, ובכמויות. אז איך בדיוק נפלה לכם ה'ג'ניפר אניסטון, עוגה' מטופס המועמדות? הייתם עסוקים בלתת למריל סטריפ מועמדות אוטומטית מספר 5,448?"
האמת היא שזה לא הוגן להסתכל על "עוגה" או לצורך העניין, על כל סרט אחר בצורה כזאת. סרטים הם לא סרטוני קמפיין, גם אם לפעמים זה נראה כך. לכל סרט יש קיום בפני עצמו, ולא רק כהכנה לאוסקר שיקבל או לא יקבל. שחקניות עושות תפקידים מצוינים וקשים באמת, ולא יפה להתייחס להכל בציניות כזו, כאילו כל מה שהן עושות או יעשו אי פעם הוא חלק מהמירוץ לנאום התודה. אבל מה לעשות שהסרטים האלה משווקים כמו קמפיינים? זה לא מקרי ש"עדיין אליס" (שזיכה את ג'וליאן מור באוסקר השחקנית הטובה ביותר) וגם "עוגה" (שלא הגיע אפילו למועמדות) יצאו בדיוק מתי שיצאו תחילת השנה, עם הפצה ייצוגית בארצות הברית בסוף השנה הקודמת, כדי להכשיר אותם למירוץ. ועוד עובדה שקשה להכחיש בנוגע לשניהם אלה סרטים שאלמלא עמדה בראשם כוכבת, כנראה לא הייתם רואים, או אפילו שומעים עליהם. ספק גדול אם הם היו מגיעים להפצה בארץ.
"עוגה" עוסק בכאב. בסצנה הפותחת את הסרט, קלייר (אניסטון) נמצאת בקבוצת תמיכה לסובלים מכאב כרוני. נושא הדיון הפעם: פרידה מאחת מחברות הקבוצה האחרות, שלא מזמן בחרה בדרך הקצרה לחיסול הכאב, והתאבדה. קלייר, כפי שהסרט מראה לנו בהדרגה, מכוסה בצלקות דהויות, סובלת כבר זמן רב, וזה לא משתפר. החיים שלה נעים בין תרפיה לפסיכולוג לגלולות. בעיקר גלולות, הרבה גלולות. רק בהדרגה הסרט מספר לנו שהכאב והצלקות שלה אינן רק פיזיות.
כאן מגיע הקטע שבו מספרים כמה שהכוכבת המתאמצת מצוינת בתפקיד, וכן, סליחה על הקלישאה, אבל ג'ניפר אניסטון באמת מצוינת. כאב לא מצטלם טוב בקולנוע; כשברוס וויליס נפצע הוא עושה לרגע הבעה של "איי" ואז ממשיך הלאה לרוץ ולירות כאילו כלום. אניסטון מגלמת אישה שכל תנועה שלה קשה: כל החלטה האם לשבת או לקום, האם לשכב על הגב או על הצד, מגיעה אחרי חשבונאות ארוכה בשאלה איזו מהאפשרויות תכאב קצת פחות. התאבדות כפתרון היא בהחלט אפשרות שנלקחת בחשבון, וקלייר מנהלת דיונים דמיוניים בעניין עם חברתה לקבוצה שכבר בחרה בדרך זו. המצב הזה לא רגעי ולא חולף, זה לא משבר שתיכף אחריו יבוא מונטאז' גואל, ואניסטון עושה את כל זה באופן כל כך משכנע שהיא הופכת את הצפייה ב"עוגה" למאוד לא נעימה.
כמובן, הסרט הזה לא אמור להיות נעים. לא באנו ליהנות. בהסתכלות הישירה על הכאב, "עוגה" בוחר לעשות את זה קשה ולעשות את זה מכוער, לא לתת לקהל שום דבר בחינם וכל התקדמות זעירה בעלילה דורשת זמן ומאמץ רבים. הסרט הזה זוחל. גם טפטוף של שחקנים מפורסמים אחרים (אנה קנדריק בתפקיד רוחה של המתאבדת; וויליאם ה. מייסי מופיע לרגע) לא עוזר להקל על הצופים. כל זה נעשה בכוונה, ולא בטעות. אבל מרוב מאמץ להיישיר מבט אל הכאב, הסרט לא נותן כמעט דבר מעבר לכך. כאילו שכח שכצופים בכל זאת מגיעה לנו איזו התקדמות, איזה קתרזיס. ומכך אנחנו מקבלים מעט, מעט נורא, מעט מדי. יש הרבה סבל, מעט מאוד מה ללמוד מזה.
אז, אם לחזור שוב לפוליטיקה האוסקרית הזולה, השיעור לאניסטון הוא: אל תלכי עד הסוף עם הכאב. אנשים אוהבים לראות אנשים סובלים, אבל לא אוהבים לסבול בעצמם. אם את טובה כל כך שאת גורמת לקהל לסבול, את טובה מדי בשביל אוסקר.
ומה אתם חשבתם על "עוגה"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק