איש הארבעים ושתיים שעות: היינו במרתון הסטנד-אפ של קובי מימון. זה מה שקרה

"אינני יכול להירדם. למען האמת, שנתי נודדת בשל מתיחות וחרדה שטרם הצלחתי להתגבר עליהן. לכן, אני מדבר, מדבר, מדבר. שאלות למכביר בפי ואני רעב. כיצד אצליח לאכול מחר בלי כף כשיחלקו את המרק? והיכן אשיג כף? לאן ישלחו אותנו לעבוד?" (פרימו לוי, "הזהו אדם?", הוצאת עם עובד)

והלילה נמשך, נמרח, נמתח, נגרר בעצלתיים אחר מחוגי השעון הבוגדניים. לכל הרוחות, רק עשר וחצי עכשיו. המונית אמורה לאסוף אותי מפה בחצות. שעה וחצי! אלוהים, שעה וחצי! שאלות למכביר בפי, ואני רעב. האם אספיק לקנות קרפ עם ריבת חלב ושברי אגוזים לפני שהמונית תגיע? האם יישאר לי די זמן כדי לאכול אותו? מהם הסיכויים לכך שהנהג ירשה לי לאכול אותו במונית?

בהיעדר משהו אחר לעשות עד שהזמן יעבור, אני ממשיך לבהות במונה הדיגיטלי עם השעות, הדקות והשניות, שממוקם בחזית הבמה הקטנה כדי שכולם יוכלו לראות כמה זמן בדיוק נשאר לשחקן והסטנד-אפיסט קובי מימון ("צחוק מעבודה", "זגורי אימפריה") עד מחר בתשע בבוקר. הוא, אגב, באמת מסכן. אני אשרוד, בסדר, אבל הוא? שמע ישראל.

אם הוא יחזיק מעמד ככה - בעמידה, בעיניים פקוחות, תוך דיאלוג מתמיד עם הקהל ומבלי לחזור על בדיחות פעמיים – הוא ייכנס לספר השיאים של גינס (ומיד אחר כך למיטה). האפשרות השנייה – להירדם על הבמה, באמצע קטע מאולתר על עייפות – לא קיימת מבחינתו. מימון, לזכותו ייאמר, הוא לא רק הקומיקאי העייף ביותר בעולם, נכון לרגע זה (חמישי שעבר, היכל התרבות בראשון לציון). הוא גם הנחוש ביותר.

בתשע וחצי בערב, יום חמישי, 11 שעות וחצי לפני הסוף המיוחל ו-31 שעות וחצי אחרי שיצא לדרך, הפנים של מימון אפורות כמו הטרנינג שהוא לובש, העיניים שלושת-רבעי עצומות, מיתרי הקול קרועים, ראשו שמוט והמלים יוצאות מפיו כהמהום תת-מיימי, כאילו מכוח האינרציה. לא פשוט לעקוב אחריו ככה, אבל מי שמצליח להתרכז עד לבוא הפאנץ' – צוחק בקול גדול ומוחא כפיים.

כן, הכפיים האלה לגמרי במקום – גם אם רק משהו כמו 70 אחוזים מהבדיחות מוצלחות. צריך להודות: 70 אחוזי הצלחה בנסיבות האלה זה די מטורף, וכנראה שזה קשור גם לעובדה שמימון הוא לא רק קומיקאי מצוין, אלא גם בחור חמוד. גם בשלבים המאוחרים האלה של המרתון, כשכל הנושאים השווים שהוא הכין מבעוד מועד כבר מוצו עד תום, המיץ נסחט ומה שנותר לו במחסנית זה רק עניינים רגילים, בלי קשר להומור, כמו למשל "לא מזמן נשכתי את הלשון שלי – איזה כואב זה, אה?", "תגידו, ידעתם שברעננה יש קולרים ברחובות, עם מים קרים ממש?" ו-"שמתם לב שצומת רופין מאוד התפתח בשנים האחרונות?".

האולם מלא עד אפס מקום. אנשים עומדים במעברים. יש כאן אפילו חתול חמוד שמסתובב בין הכיסאות, ופה ושם גורם לבהלה. "זה החתול שלי, לא לדאוג", מסביר מימון למי שזה קורה לו, בתדירות של פעמיים בשעה, "הוא נמצא איתי פה מאז שאני זוכר את עצמי". מצבו של החתול, אגב, טוב בהרבה מזה של "בעליו". הוא זז, מילל, מקבל ליטופים, חופשי ומאושר. למימון, לעומתו, אסור לזוז מהבמה הקטנה לכל אורך המופע, והוא חייב, על פי תקנות ספר השיאים של גינס, לדבר ללא הפסקה. פקחים מטעם "גינס" נוכחים באולם ומוודאים שמימון לא מעגל פינות, אבל הם לא מבינים מילה בעברית, כך שאולי הם, בעצם, הגיבורים האמיתיים של האירוע.

בין הקטעים שמימון כתב במיוחד למופע, כמו גם אלה ששאל ממופעי הסטנד-אפ השוטפים שלו, מימון חייב למלא את החלל במלל בלתי פוסק, וכך יוצא שחלק מכובד ממה שהקהל (המתחלף בכל שעתיים) מקבל זה "טוב, אז על מה נדבר עכשיו, על מה נדבר עכשיו, על מה נדבר עכשיו...". "פרחים!", עונה לו מישהי בקהל, בתום אחד מהסשנים האלה. "אוקיי, פרחים", הוא זורם, "פעם, כשהייתי צעיר, הייתי מגיע הביתה ביום שישי עם זר פרחים ביד ואומר 'שבת שלום!'. היום אני יותר חכם: אני נכנס הביתה עם זר פרחים, מוסר לה אותו ביד, ואומר 'שבת שלום!'. זהו, אני לא צריך יותר לחפש אגרטל, לשים מים, לחתוך את הגבעולים – כלום".

"כלבים!", צועק לו מישהו אחר. "יאללה, שיהיה, כלבים", הוא עונה, "יש לך כלב בבית? לא משנה, תגיד שיש לך, הרי ממילא אספר את הבדיחה. אז יש לך כלב? יופי, איזה כלב יש לך? לברדור? לא משנה, תגיד כן. איזה כלב זה לברדור, אה? זה כלב נחייה, אבל הבעיה היא שאנשים לוקחים לברדור גם אם הם לא עיוורים, ואז הכלב מתבאס עליהם כשהם מגיעים לרמזור. כאילו, הכלב רואה שאתה יודע מתי יש ירוק ובשלב מסוים הוא בטח אומר לך 'באמא'שך, אסף, אני מחכה לך בבית".

אז כן, יש גם בדיחות "רגילות" בין פיהוק אחד למשנהו, אבל עייפות, מן הסתם, היא הנושא המרכזי במופע – ועייפות, למרבה מזלו של מימון, היא טריגר קומי יעיל. אנשים עייפים זה דבר מצחיק. מימון מיטיב לנצל את זה לטובתו במהלך בניית הפאנצ'ים, ומשתמש בזה כדי לפרק מחיצות ולהוביל את המרתון אל מחוזות ההומור האינטרוספקטיבי, הפסיכולוגי והקודר שפיתח גדול חכמי הדור, לואי סי.קיי.

בויקיפדיה כתוב ש"עייפות יכולה להיות מסוכנת בפעולות שדורשות ריכוז קבוע" וש"במצב כזה, עלול האדם לשקוע מדי פעם בשינה להרף עין, אפילו מבלי להיות מודע לכך". כלומר, עייפות היא מצוקה גופנית ונפשית – והעניין הזה מאוד נוכח כאן, באולם, וברור מאליו שיש לו השפעה על המציג, על הקהל ועל האינטראקציה ביניהם. כשאדם קונה כרטיס למופע סטנד-אפ, או לכל מופע אחר, הוא מצפה מהאמן להיות עירני, מרוכז ומהיר. בכל זאת, כסף שולם עבור הכרטיס הזה. במקרה הזה, המצב שונה: הקהל (שמורכב מצעירים, מבוגרים, נשים, גברים וחתול) מודע היטב למצב הצבירה של הסטנד-אפיסט, וזה מעורר בו חמלה ואמפתיה אינסטינקטיבית. מימון, להבדיל מלואי, לא צריך לעבוד קשה על טקסטים חכמים ומרגשים כדי להגיע למצב הזה. העייפות כבר עושה את זה בשבילו – והראייה לכך היא שהקהל מתרגש וצוחק.

פתאום, לקראת חצות, הוא נעצר באמצע אחד משטפי המלל הלא לגמרי ברורים, מכווץ את גופו ואומר "טוב, תקשיבו, אני חייב להשתין. לא, אין לכם מושג כמה אני חייב להשתין". על פי התקנות, כאמור, אסור לו לזוז מהבמה לאורך המופע, כך שהטלת שתן אפשרית, מבחינתו, רק אחת לשעה, במהלך חמש דקות ההפסקה שניתנות לו אחרי כל שעה – אך אבוי, מימון חייב פיפי עכשיו, דחוף, ויש עוד 20 ומשהו דקות עד ההפסקה הבאה.

"אני מרגיש שיש לי זרם אחושילינג", הוא אומר תוך קפיצה מרגל לרגל, בניסיון להרגיע את השלפוחית, ופונה לאנשי הבמה: "רגע, מותר לי להשתין פה, על הבמה? זה חוקי?". הם אומרים לו שכן, מותר. בדלי. מאחורי מחיצה. "נראה לכם?", הוא צועק, "איך אני אעשה את זה פה, לפני כולם? אני מחזיק פה זרם קטלני שאין לכם מושג. הצליל של זה יהדהד פה בכל האולם. השתגעתם? יו יו יו, איזה פדיחות, אני לא מאמין, אבל... טוב, די, אני לא יכול יותר, תביאו את המחיצה".

הרגע הבא לא ממש נעים לאף אחד באולם. מימון ניגש אל מאחורי המחיצה עם מיקרופון ביד אחד ודלי בשנייה, ופותח במלאכה. בסוף, לא לדאוג, הכל יהיה בסדר, מימון יחזיק מעמד עד הבוקר וייכנס לספר השיאים של גינס (אם אנשי ספר השיאים יאשרו את הדבר), אבל בינתיים הוא עדיין עושה פיפי. כן, זה לוקח זמן. הזרם אכן אחושילינג. כמעט דקה שלמה הוא שם, מטיל את מימיו מול כולם. הזהו אדם?