דילמה ישנה מעלה את התהייה הבאה: לו קראתם ספר ובמהלכו היה מתברר לכם שהתוכן שבו מספר על חייכם, האם הייתם קוראים עד הסוף? בהמשך לשאלה זו, אילו בחרתם לקרוא עד העמוד האחרון ומגלים מהו סופכם, מהו הסיכוי שהייתם מאמינים שאתם יכולים לשנות את גורלכם? הדבר היחידי שנראה בטוח בסיטואציה כזו הוא שהייתם מוצאים את עצמכם על ספת הפסיכיאטר.
להורי המלך אדיפוס, גיבור הדגל של סופוקלס, נמסר סיפור חייו כבר בלידתו: תחילה יהרוג את אביו ולאחר מכן יינשא לאמו. נחושים לשנות את רוע הגזירה, ההורים הפקידו את אדיפוס בידי רועה צאן על מנת שיהרוג את התינוק, אך זה ריחם עליו ומסר אותו לידי רועה אחר. מכאן, הפך הסיפור לזה של אדיפוס עצמו, שמנסה להיאבק בגזרת הגורל. כמו בכל טרגדיה יוונית, גם הוא לא ממש מצליח.
לו חי אדיפוס בימינו, כנראה שהיה מתאשפז. שוו בנפשכם קו הגנה של אדם שהתחתן עם אמו וזרעו הוציא מפרי בטנה ארבעה ילדים. לפני כן, אדם זה לא רק רצח קודם את אביו, כי אם עוד ארבעה מלווים. בגלל האופי המוטרף, לכאורה, של הגיבור, לא בחר חנן שניר לקרוא לגרסה שביים ל"הבימה" בשמה הקלאסי "המלך אדיפוס", כי אם בשם "אדיפוס: תיאור מקרה", טייטל שחושף גישה טיפולית מודרנית של חולה פסיכיאטרי שנתון ללחצים נפשיים כבדים. ואכן, את המחזה פותחת קבוצת רופאים, שמנסה לפתוח את אדיפוס (אלכס קרול) המכונס בעצמו. אדיפוס משחזר את המגפה הנוראית שפרצה בתבאי, את מאבקו באלים ואת כניעתו אל הגורל האכזר. אט אט הוא חושף כיצד הרג את המלך לאיוס, אביו הביולוגי, ונישא לאמו יוקסטה (יבגניה דודינה), ממש כשם שהוכתב לו עם צאתו לאוויר העולם.
הבעייתיות בגרסה זו של שניר באה לידי ביטוי כבר בתמונה הראשונה. כדי להנגיש את המחזה, הבמאי החליט ליצור מסגרת מלאכותית לסיפור, ועל אף הניסיון החביב יש להודות שתפקידה לא ברור. בתמונה זו אנו רואים קבוצת פסיכותראפיסטים שמתייעצים ביניהם סביב שולחן ולפתע מעלים את השם "פרויד". בכך הם מקשרים באופן מאולץ ביותר את תסביך אדיפוס לתאוריה הפרוידיאנית הנובעת ממנו, לפיה תשוקתו של ילד היא לרצוח את אביו ולשכב עם אמו. המודרניזציה הזו, שמטרתה לקרב את הקהל למחזה ולשבור מעט את קרח הקלאסיות והכבדות שלו, יוצרת דווקא תחושה של התנעה איטית. המערכה הראשונה מתנהלת בכבדות מרובה וללא כל חיבור רגשי.
בהמשך מנסה קרול המוכשר, בהתפרצויות זעם מסוגננות, להוציא את המחזה מהקטטוניה. הוא מצליח, יחסית, גם בזכות ה"בימרתף", אולם אינטימי שמאפשר אינטראקציה מושלמת עם הקהל, כשכל צופה הופך לתושב תבאי ולנתינו של אדיפוס. אבל קרול אינו עושה זאת לבדו, הוא מסתייע בצוות מנוסה, בראשו של גיל פרנק, שבסמכותיות רבה ממלא היטב את כל תפקידיו, מהפסיכואנליטיקן הראשי דרך טירסאס הצעיר ועד קראון, הגיס-דוד של אדיפוס. דבורה קידר (טירסיאס הזקן) חדה ועוצמתית גם בגיל 91 (!) ויבגניה דודינה הנפלאה (יוקסטה, המגולמת לסירוגין על ידי מאיה מעוז) מעבירה היטב את תחושת היגון. למעשה, היא האחראית לחיבור הרגשי הגדול ביותר, ומחפה בכך על היעדר ההזדהות הכמעט מוחלט של יושבי האולם.
עם צוות כל כך איכותי, יש לצפות שממחזה שכזה ייצא תבשיל טעים יותר, אבל השלם קטן מסך חלקיו. הסיבה העיקרית היא שלא ברור כל כך מה רצה הבמאי להעביר לצופים. האם דרך שילוב בין שחקנים בעלי מבטא (דודינה הרוסייה וג'סאן עבאס הערבי) קיווה להוכיח את הקוסמופוליטיות והרלוונטיות של המחזה? האם ניסה לגרום לנו להעמיד את עצמנו במקום אדיפוס, או לתהות אם אכן מגיע לו להצטייר כמשוגע? לא ממש ברור. בתיאטרון לא הכול צריך להיות מובן, אך דומה ש"אדיפוס: תיאור מקרה" פשוט לא מצליחה לתאר את המקרה.