בגיל 25, רוב הצעירים עדיין עסוקים בהשלמת הסרט הקצר הראשון שלהם, וחלקם אפילו עדיין לא התחילו את לימודי הקולנוע. קסבייה דולן, לעומת זאת, הספיק כבר לביים לא פחות מחמישה סרטים באורך מלא בחצי היובל הראשון לחייו. האחרון שבהם,"מאמי", הוא גם המצליח בקריירה של ילד הפלא הקוויבקי.
קודם כל, הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן האחרון לוותה בתשואות סוערות, ובסופו של דבר הוא זכה בפרס חבר השופטים של האירוע היוקרתי. לאחר מכן, שבר הסרט שיאים קופתיים במולדתו של הבמאי וכן בצרפת, וזכה לשירי הלל גם מן המבקרים שקודם לכן נרתעו מעבודתו. עתה, נרשם "מאמי" גם כסרט הראשון של דולן שזוכה להפצה מסחרית בארץ - הוא עולה לאקרנים היום (חמישי), וכך סוף כל סוף אפשר יהיה להתרשם כאן על מסך גדול מהסגנון הווירטואזי של האמן, ומהצורה בה הוא משתמש בו כדי לעקוב אחר נער ואמו, שניהם אאוטסיידרים מוחלטים בחברה בה הם חיים, כל אחד בדרכו.
ארבעת סרטיו הקודמים של דולן היו "הרגתי את אמא שלי", אותו ביים בגיל 19, "פעימות לב", "לורנס בכל מקרה" ו"טום בחווה". הם הוקרנו בארץ בפורמט ביתי, בסינמטקים, בפסטיבלים וכיוצא בזה, וכך הבמאי הצעיר רכש לעצמו אט אט מעריצים. כישרונו קנה לו הערכה בקרב שוחרי קולנוע; החוש האסתטי הגבוה שלו עורר בו עניין גם אצל מבקרי קולנוע; והעיסוק העקבי שלו בגיבורים להט"בים הפך אותו גם לאייקון בקהילה תואר ממנו הוא מקפיד להתנער.
בכלל, דולן לא אוהב את הכינויים השונים שהודבקו לו, בעיקר לא את אלה שמתייחסים לאישיותו. התנהלותו הציבורית מאז פרץ לבמה הוציאה לו מוניטין של ילד חצוף ויומרני שמאוהב בעצמו. ההתבטאויות נתפסו כשחצניות, הפוזות כנרקסיסטיות. הרבה דברים נכתבו על הקולנוען הקוויבקי, אך איש מעולם לא האשים אותו בג'נטלמניות.
כאילו כדי להצדיק את התדמית הבעייתית הזו, דולן מאחר בארבעים דקות למפגש עמי, שמתקיים בקאן לאחר יום הפרמיירה של "מאמי". לוח הזמנים בריביירה צפוף להחריד, וכל בלת"ם גורר לשרשרת שינויים. ההתעכבות שלו גורמת לי לפספס לאחר מכן את הריאיון המיועד עם כוכבת סרטו, ולעיתונאית גרמנייה לחשוש שתפספס את הטיסה חזרה הביתה.
הבמאי לא נראה מוטרד מכך, אך מעבר לזה, למען האמת, קשה למצוא באותו יום שמשי עוד סימוכין למתקפות נגדו. השיחה עמו קולחת, נעימה, מעוררת מחשבה, עניינית. הלוואי שעוד קולנוענים היו מדברים כמוהו.
אך דולן גם לא רוצה שנכתוב דברים חיובים לגביו, או שבכלל נתייחס לו עצמו באיזשהו אופן.
"אני תמיד מברך על כל מילת ביקורת ביחס לסרטים שלי, אבל רק כל עוד שהיא בונה וכל עוד שהיא מתייחסת אליהם ולא אליי", הוא אומר. "איך עיתונאים יכולים להסיק לגביי מסקנות? הם בכלל לא מכירים אותי. אפילו אם הם פגשו אותי, הם לא באמת מכירים. זה שראיינת אותי, לא אומר שאתה מכיר אותי. גם אני לא מכיר אותך. כשתלך מפה, לא אוכל לדבר עליך. אולי התעוררת היום על רגל שמאל? אולי התעוררת על רגל ימין? השאלות שתשאל היום לא אומרות עלייך כלום.
"כנ"ל לגביי. איך אפשר לגבש עליי דעה מתמונות בשטיח אדום, מאיך שחייכתי ומאיך שקימטתי את המצח? האם באמת עשיתי פוזה יומרנית, או שאולי פשוט השמש נכנסה לי לעיניים? מבקרים כותבים דיאגנוזות עליי, במקום לנתח את האמנות שלי. עיתונאים יושבים במגדל השן וחושבים שמותר להם הכל, אבל אין להם זכות".
אז בוא נדבר רק על הסרט. כבר מהשם שלו, "מאמי", ברור שעומדת במרכזו אשה. אפשר כבר להגיד שזה הקו המנחה של היצירות שלך - להעמיד במרכז העלילה דמויות נשיות.
"זאת המטרה שלי בחיים: לספק לנשים ולשוחרי קולנוע סיפורים על נשים חזקות, ולשבור את הסטריאוטיפים הקולנועיים. במשך השנים, הדמויות הנשיות שראיתי בקולנוע תמיד היו אלכוהוליסטיות, פרוצות לשעבר, מוכות, טיפשות או מחופצנות. כל פעם שראיתי דמות נשית, היא בדרך כלל חשפה שד במועדון כדי לפרנס את ילדיה או משהו כזה, ואני שואל 'היי, מישהו שם מוכן לתת לנשים צ'אנס להיות דמויות אמיתיות ולא קורבנות?'.
"הקולנוע אוטומטית הופך כל אשה לקורבן. זה עלוב וזה קורה רק כי זו תעשייה גברית. גם אני גבר, אבל גודלתי בידי אשה, אמא שלי, שנאבקה למען הרעיונות שלה אבל בסופו של דבר עשתה הקרבות ונכנעה. קולנוע הוא מבחינתי נקמה על החיים, והסרטים שלי מבחינתי משלימים את הקרב של אמא שלי".
בסרטים הקודמים שלך היה ממד אוטוביוגרפי מוצהר. גם כן זה כך?
"כן, אבל פחות. 'הרגתי את אמא שלי' היה אוטוביוגרפיה במאה אחוז. כאן, זה לא סרט אוטוביוגרפי, אבל ברור שיש בדמות של הנער משהו ממני, וכל הדמויות האחרות מבוססות באופן כזה או אחר על החולשות שלי, על חלקים ממני, על אנשים שהכרתי. אני חושב שזה תמיד ככה, אצל כל תסריטאי. אין אחד שלא שם משהו מעצמו במה שהוא כותב. אבל האם זו אוטוביוגרפיה כמו סרט הביכורים? לא. יש עוד הבדל: שם, הסיפור היה על בן שדוחה את אמא שלו. כאן הסיפור הוא על אם ובן שנדחים שניהם בידי החברה".
הבדל נוסף הוא שהפעם צילמת את הסרט בפורמט 1:1 הריבועי. למען האמת, זה חסר תקדים לא רק ביחס אלייך. יחס תמונה כזה רואים בדרך כלל על עטיפות אלבומים, כמעט אף פעם לא בסרטים.
"המטרה היתה להעמיד את התמונה כך, שהקהל ייאלץ להסתכל לדמויות בעיניים. זה גם עזר לי ולצלם שלי, אנדרה טורפן, להגן על עצמנו מכל האורות היפים והקישוטים האמנותיים ולהתמקד במה שחשוב הדמויות".
התייעצת עם עוד מישהו חוץ מהצלם לפני שבחרת בפורמט הזה? מישהו ניסה להניא אותך ממנו? המפיקים שלך חששו שזה יפגע בפוטנציאל המסחרי? זה הרי בדיוק מסוג הדברים שגורמים לצופים מסוימים לצעוק למקרין שמשהו לא בסדר.
"אף אחד לא היה מעורב בהחלטה חוץ ממני ומאנדרה. הרעיון נולד אחרי שצילמנו כך את הקליפ לשיר 'קולג' בוי'. לאחר העבודה עליו, הבנתי עד כמה זה פורמט אנושי ואינטימי. זה לא איזה רהב אמנותי להפך, זה הכי פשוט שיש. ככה, בראשית ימי הצילום, צילמו דיוקנאות של אנשים. חוץ מזה, השימוש בפורמט הזה איפשר לי בשלב מסוים לשחק קצת עם השפה הקולנועית. אתה ראית את הסרט אז אתה מבין למה אני מתכוון, אבל לא נרחיב על זה כדי לא להרוס את ההפתעה למי שלא ראה".
בהקשר לסגנון האמנותי החזותי שלך נהוג להשוות אותך לאלמודובר, לפאסבינדר, להיצ'קוק ועוד. ההשוואות הללו מחמיאות לך? מביכות אותך? משעממות אותך?
"בכנות, אני בכלל לא מכיר את הקולנוע של אלמודובר. ראיתי רק את שני סרטיו האחרונים. אני לא כפייתי לגבי ההיסטוריה של הקולנוע. אני אמן עכשווי, וזה מאפשר לי בתוליות מסוימת, בלי להתבסס כל הזמן על העבר. אמרו על 'טום בחווה' שהוא היצ'קוקיאני, אבל האמת שלא הכרתי את היצ'קוק לפני עשייתו. מה שכן, מטבע הדברים ראיתי המון מותחנים פסיכולוגים שהושפעו ממנו, ובגלל שהושפעתי מהם, אז הרי שבאופן עקיף הושפעתי גם מהיצ'קוק. ככה זה, התרבות הפופולרית היא טלפון שבור".
אם כבר מדברים על תרבות פופולרית, הפסקול של הסרט הוא מעין קפסולת זמן נהדרת של התרבות הפופולרית בניינטיז. אואזיס, דידו, אייפל 65 וגם סלין דיון, שמקבלת כאן כבוד קולנועי כפי שלא קיבלה כבר שנים.
"כל המוזיקה ב'מאמי' מגיעה מהמיקסטייפ שאביו המנוח של הגיבור הוריש לו לפני מותו, אז הרעיון היה לחשוב מה תהיה הצוואה המוזיקלית של אנשים מתקופתו. השיר של סלין דיון, למשל, זה מה שאני זוכר את אמא שלי מקשיבה לו, וכמובן שלא יכולתי להתייחס אליו באירוניה. איך אפשר לצחוק על סלין דיון? זה מה שהדמויות שלי אוהבות. אם אצחק עליה, אצחק עליהן. רציתי שהמוזיקה תבוא מתוך החיים של הדמויות, וככה הקהל יוכל להתחבר אליה מתוך החיים שלו. שתשמע את הגיבור מקשיב ל'וונדרוול' ותיזכר בפעם הראשונה ששמעת את השיר הזה, באיפה שהיית ובאיך שהרגשת".
לכן "בורן טו די" של לנה דל-ריי יוצא דופן בפסקול. מה עושה בו השיר העכשווי הזה?
"פשוט חשבתי שזה דרך תהיה דרך דרמטית לסיים את הסרט. תקשיב לשיר הזה, רק השם שלו הוא כבר הכי דרמטי שיכול להיות".
עיצוב הפסקול הוא חלק מרכזי בעבודה שלך?
"המוזיקה היא הנשמה של הסרטים שלי. יש לי תסריטים שנולדו משיר שהקשבתי לו".
לסיכום, כמו בכל סרטיך הקודמים, גיבור "מאמי" הוא הומוסקסואל. אתה רואה חשיבות בכך שהוא מוקרן בצרפת, בתקופה בה מתקיים דיון סביב החוק לאישור נישואים חד-מיניים?
"הגיבורים שלי היו יכולים להיות סטרייטים באותה מידה שהם הומוסקסואלים. אין לכך כל חשיבות וזה לא נושא בקולנוע שלי. אני לא אוהב את זה שמציגים אותם בפסטיבלים גאים ושמעניקים להם פרסים לקולנוע גאה. אני בכלל לא אוהב שהדברים האלה קיימים. במה התקדמנו, אם ממשיכים לשים אותנו בגטאות אמנותיים שכאלה?
בהמשך הריאיון אומר דולן גם כמה דברים שבדיעבד, במרחק של עשרה חודשים מן המפגש, כבר לא נראים רלוונטיים. הוא מדבר על הצורך שלו לצאת לחופש ולהקפיא את פעילותו הקולנועית כדי לנצל את הזמן לעשות תואר ראשון, אך בסופו של דבר מתברר כי הבמאי ממשיך בקצב המטורף שלו. באביב הקרוב ייצא לצלם את סרט נוסף, והפעם דובר אנגלית, "מותו וחייו של ג'ון פ' דונובן" שמו, המתאר כיצד מתערערים חייו של כוכב קולנוע אמריקאי לאחר חשיפת התכתבות בינו לילד בן 11.
נוסף לכך, בריאיון בקאן דיבר דולן על שאיפתו לעבוד עם שחקנים אמריקאים, ואז הוסיף כי "אני כלום בשבילם, הם לא שמים עליי זין ואין לי דרך ליצור איתם קשר". רק כמה ימים לאחר מכן, התברר שדווקא די קל בשבילו לעשות את זה. הכוכבת ג'סיקה צ'סטיין, שנכחה בהקרנת "מאמי" בפסטיבל, צייצה עד כמה התרשמה מהסרט. הוא ענה לה כמובן, הם קבעו להיפגש, ומפה לשם, היא תשתתף בפרויקט החדש שלו, כמו גם קתי בייטס, סוזן סרנדון, קיט הרינגטון מ"משחקי הכס" ועוד.
כמה ימים לאחר הפסטיבל, נחשף גם מכתב מקסים שהבמאי שלח בגיל שמונה אל לאונרדו די-קפריו. מסמך ההערצה עורר הדים ברשת, אך כוכב "טיטניק" לא חתם בעקבותיו על הופעה בסרטו החדש של הקולנוען העולה, וככל הנראה נצטרך לחכות עוד קצת כדי לראות את זה קורה. אז הנה: בכל זאת, נותרו לילד הפלא הקוויבקי פסגות לכבוש, ונותר רק לחכות לחצי היובל הבא בחייו כדי לראותו עושה זאת.