זוהי השקיעה: ספרה החדש של ויקטוריה היסלופ חזק בהיסטוריה, חלש בדרמה

אחרי ההצלחה העצומה של "האי של סופיה", חוזרת הסופרת ויקטוריה היסלופ אל המלחמה שחילקה את קפריסין לשני חלקים. העוצמה הרגשית חזקה פחות, אבל הניואנסים ההיסטוריים עוזרים להבין את הכאב של עם שבע מלחמות

10/03/2015
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
חזקה בהיסטוריה. ויקטוריה היסלופ(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ב-1960 זכתה קפריסין בעצמאות. בזכות היותה מוקפת בים, ביססה עצמה המדינה הצעירה על עסקי התיירות. מלונות נבנו, והאי הפך לאחת מהפנינות הנחשקות בים התיכון. לא רק לרנקה, לימסול וניקוסיה, גם העיר פמגוסטה שבמזרח בנתה את עצמה עבור התיירות, כש-60 אלף תושביה נהנים מנהירה בלתי פוסקת.

ב-1974 פלש הצבא הטורקי לאי, ובמיוחד השתלט על פמגוסטה. מלחמה שאיימה למחוק עם שלם פרצה, ועליה כתבה ויקטוריה היסלופ את הרומן הרביעי שלה, "הזריחה" (בתרגומה המצוין של ה"קבועה" שלה, שרון פרמינגר הוותיקה).

כיאה לחובבת מושבעת של התרבות היוונית (שניים משלושת ספריה הקודמים של היסלופ – "האי של סופיה" ו"חוטים מקשרים" עסקו בהיסטוריה של יוון), היסלופ שבה אל קבוצת האיים עם ספר שבו הרומנטיקה מתפחמת באבק שריפה. השנה היא 1972. זוג עשירים, סאוואס ואפרודיטי, הם בעלי המלון המפואר "סנרייז" שלחופי פמגוסטה. סאוואס חולם להקים מלון מפואר אף יותר ולשלוט בחלק ניכר מהחוף, ובאמצעות כספי ירושה מסתייע לו להגשים את החלום. כעבור שנתיים, ב-1974, כשהמלון החדש בעיצומה של ההקמה, מגיעה הפלישה הטורקית. האוטופיה הופכת לסיוט, פמגוסטה השלווה מתפרקת ושתי משפחות הגרות בה, האחת ממוצא יווני והשנייה ממוצא טורקי, צריכות לבחור האם להישאר או לעזוב. זה המקום שבו עולות השאלות הקיומיות: האם ובמי מותר לבגוד, מיהו חבר אמת, על אילו עקרונות כדאי לוותר ומה מותר לעשות כדי לשרוד תקופה כל כך איומה.

אם "האי של סופיה", רומן הדגל של היסלופ, התבסס על סף גירוי נמוך, לא צלל למעמקים רגשיים ועשה בעיקר יחסי ציבור אוהדים לכרתים ובמיוחד לאי המצורעים, ב"הזריחה" הסופרת האנגליה כבר לא מתחנפת. זהו ספר קשה ובוטה בהרבה. אמנם, גם אז הקדישה היסלופ פרק נכבד למלחמה, אולם השתדלה לגעת בה בעדינות, על מנת שלא לשבש את הפסטורליה. הפעם היא לא עושה הנחות. האנשים ב"הזריחה" מורכבים ובעלי חספוס ולעתים רוע שלא הכרנו בדמויות הנעימות שאפפו את "האי של סופיה". החל מהרבע השני של הספר, תיאורים על אונס, אלימות, רצח וביזה מגלים נוכחות קבע. הטו?ב המוחלט שאפיין את הדמויות של אי המצורעים מתפוגג.

עוד באותו נושא

טוב שם טוב: הספר שקדם ל"נשים קטנות" מעלה שאלות על פמיניזם

לכתבה המלאה
פמגוסטה מבעד לגדר התיל(צילום: ויקטוריה היסלופ)
היסלופ פותחת בטונים גבוהים של קיטש ואווירת הקיץ הלא מחייבת שוב משתלטת. אלא שלאחר מכן, כשהכול משתנה, הרומן צובר קצב אחר. המרדף אחר הבלתי אפשרי הוא שהופך אותו למעניין והגוונים האפורים שבהם נצבעת האהבה מסייעים לאתגר אותה

אם הזכרנו את הפתיחה, הרי שלא קל לצלוח את מאה העמודים הראשונים. היסלופ פותחת בטונים גבוהים של קיטש ואווירת הקיץ הלא מחייבת שוב משתלטת. אלא שלאחר מכן, כשהכול משתנה, הרומן צובר קצב אחר. המרדף אחר הבלתי אפשרי הוא שהופך אותו למעניין והגוונים האפורים שבהם נצבעת האהבה מסייעים לאתגר אותה. ועדיין, תיאורי המלחמה של היסלופ לוקים בחסר. ב"הרולטה של דה נירו" המצוין (כנרת זמורה-ביתן, 2009), מתאר ראווי חאג' באופן גרפי וברור את לבנון המדממת ממלחמת האזרחים. באותם רגעים חי הקורא באמונה שמעליו חגים מסוקים בעוד צלפים מכוונים את נשקיהם. להיסלופ פשוט אין את היכולת לייצר דימויים כאלה. התיאורים שלה שטחיים, וסיטואציות שאמורות לשמש רגעי שיא עוברות ביעף.

במה היא כן טובה? בלימוד היסטוריה, ואל לכם להסיק כי הדבר נכתב בלשון לגלוג או באירוניה. "הזריחה" הוא ספר על בלבול זהות. חשוב לזכור, בתודעה שלנו הקפריסאים מתחלקים לשניים: יוונים וטורקים. אך לא כך הדבר, הם אינם יוונים או טורקים, הם קפריסאים-יוונים וקפריסאים-טורקים. אפילו לא אזרחים סוג ב' של האימפריות הגדולות. "שטורקים יעזרו לנו?" זועקת אחת הדמויות היווניות כשהיא מסרבת לקבל סיוע ונענית: "אבא, הם קפריסאים, לא טורקים".
יש להודות, אנו לא יודעים יותר מדי על האי השכן וההיסטוריה שלו. היסלופ מאפשרת לנו להחכים דרך סיפור פיקטיבי שנשזר באירועים אמתיים. העובדה שפמגוסטה מגודרת עד היום וחציה (הקרוי ורושה) הוא שטח רפאים שאין איש מסתובב ברחובותיו, משווה לרומן נופך אקטואלי. בכך מוגשת לנו פרספקטיבה מעניינת על מקום שאולי נדמה היה לנו שאיננו רוצים להכיר, אך הוא מסקרן וטומן בחובו סודות רבים. גם סוף הרומן אינו מרגיש מאולץ.

אז כן, ל"הזריחה" יש לא מעט יתרונות, אבל למרות יתרונותיו אלה, קל להמר על כך שיותיר חותם הרבה פחות משמעותי מ"האי של סופיה". עם זאת, אין דרך טובה ממנו ללמוד על עם שסוע שמלקק עד היום את פצעי הפלישה. "כשמשהו נמשך כל כך הרבה זמן", מהרהרת אחת מדמויות המפתח, "אי אפשר לקבוע מי התחיל". נשמע מוכר, לא?

ידיעות ספרים, 398 עמודים/תרגום: שרון פרמינגר

  • ויקטוריה היסלופ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully