1
מחודש יולי בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה ועד לחודש ינואר של השנה שאחריה, צ?קו?רו? ט?ז?אקי חי כמעט אך ורק במחשבות על המוות. באותה תקופה גם מלאו לו עשרים, אבל לציון הדרך הזה לא היתה בעיניו שום משמעות. באותם ימים, קטיעת חייו נראתה לו טבעית והגיונית מכל דבר אחר. מדוע לא עשה את הצעד האחרון הנדרש? את הסיבה לכך אינו יודע בוודאות גם עתה. אבל באותה עת, חציית המפתן המפריד בין חיים למוות נראתה לו קלה יותר מלגימת ביצה טרייה.
ייתכן שצקורו לא ניסה להתאבד אז משום שרגשותיו כלפי המוות היו חזקים וטהורים כל כך, שהוא לא הצליח להעלות בדמיונו מראה מוחשי דיו של אמצעי המוות שיהלום את רגשותיו אלו. למעשה, המוחשיות היתה אולי עניין משני. ייתכן שאילו היתה במרחק הושטת יד דלת שתוביל אותו אל המוות, הוא היה פותח אותה ללא היסוס, בלי לחשוב יותר מדי, כמו המשך טבעי של שגרת היום. אבל לרוע המזל, או למרבה המזל, הוא לא מצא דלת כזו בקרבתו.
אולי טוב היה לו מת?י אז, מהרהר צקורו טזאקי לעתים קרובות. אילו כך היה, העולם הזה שכאן לא היה קיים. הרעיון הזה שבה את לבו. העולם שכאן אינו קיים, והמציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו אינה מציאות עוד. וכך, בדיוק כשם שהוא לא היה מתקיים עוד לגבי העולם הזה, העולם לא היה מתקיים עוד לגביו.
אבל בה בעת, אפילו צקורו עצמו לא הצליח להבין לאשורו מדוע חש באותה העת צורך עז להתקרב, עד כדי חיכוך כתפיים, אל המוות. היתה לכך סיבה ממשית, זאת ידע היטב, אבל מדוע פעלה עליו המשיכה למוות בעוצמה רבה כל כך, ועטפה את כל-כולו במשך חצי שנה? עטפה, כן, זה הביטוי המתאים בדיוק. כמו דמות מהתנ"ך שנבלעה על ידי לוויתן עצום וחייתה בבטנו, צקורו נפל אל תוך מעיו של המוות והעביר את ימיו בתוך מערה אפלולית ומעופשת בלי לדעת את מניין הימים.
בתקופה ההיא הוא חי כמו סהרורי, או כמו מת שעדיין לא שם לב שהוא מת. הוא התעורר עם זריחת החמה, צחצח את שיניו, לבש את הבגדים שהיו בטווח הושטת יד על הכיסא, נסע ברכבת לאוניברסיטה וסיכם בהרצאות. כמו אדם שהכתה בו רוח סערה והוא נאחז בחוזקה בפנס רחוב, הוא נע רק על פי לוח זמנים שהיה לנגד עיניו. אם לא היו לו עניינים לסדר, הוא לא היה מדבר עם איש כלל, וכשחזר אל דירתו, שבה התגורר בגפו, היה מתיישב על הרצפה, נשען בגבו אל הקיר ומגלגל בראשו מחשבות על המוות, או על היעדר חיים. תהום אפלולית פערה את פיה מולו, מובילה היישר אל לב כדור הארץ. מה שנראה שם היה ריקנות שמתערבלת לצורת עננים קשים, ומה שנשמע היה רק דממה עמוקה שלוחצת בכוח על עור התוף.
כשלא חשב על המוות, הוא לא חשב על כלום. הוא לא התקשה במיוחד שלא לחשוב על כלום. הוא לא קרא עיתונים ולא שמע מוזיקה, אפילו חשק מיני לא היה לו. למתרחש בעולם לא היתה שום משמעות לגביו. כשעייף מלהסתגר בדירתו, היה יוצא ומתהלך ללא מטרה בשכונה, או הולך אל תחנת הרכבת, מתיישב על ספסל ומביט עד בלי די בבואן ובצאתן של הרכבות.
מדי בוקר בבוקרו התקלח, חפף היטב את שערו, ופעמיים בשבוע היה עושה כביסה. הניקיון היה אחד מעמודי התווך שבהם נאחז בחיי היומיום שלו. כביסה, מקלחת, צחצוח שיניים. הוא כמעט לא נתן דעתו לאכילה. את ארוחת הצהריים אכל במזנון שבאוניברסיטה, אבל פרט לכך כמעט לא אכל ארוחות ראויות לשמן. כשחש רעב קנה תפוחים או ירקות בסופרמרקט השכונתי, ואכל אותם אחר כך בבית. או שאכל לחם, סתם כך בלי למרוח עליו כלום, ושתה חלב היישר מהקרטון. כשהגיע זמן השינה היה מגיר לתוכו כוסית קטנה אחת של ויסקי, ממש כאילו היה תרופה. למרבה המזל הוא לא היה רגיל בשתיית אלכוהול, ודי היה בכמות קטנה של ויסקי לשאת אותו אל עולם השינה. באותה תקופה הוא לא חלם כלל. וגם אם חלם, מרגע שצפו ועלו בתודעתו, היו החלומות מחליקים במורד מדרון התודעה החלקלק, שלא היה בו אפילו מקום אחיזה אחד להיתפס בו, היישר אל עבר ממלכת הכלום.
מה שהניע את צקורו טזאקי להימשך בחוזקה כזאת אל המוות היה ברור לגמרי. יום אחד נאמר לו פה אחד על ידי ארבעת חבריו, שאיתם היה בקשר חברות קרוב במשך זמן רב, שהם אינם רוצים לראות אותו עוד, ואינם רוצים עוד לשמוע ממנו. באופן מוחלט, פתאומי, ובלי שום מקום לפשרה. יתרה מזו, הוא לא הצליח להעלות בדעתו אפילו סיבה אחת מדוע היה עליו לקבל הודעה צורבת שכזאת. והוא גם לא העז לשאול.
הארבעה היו חבריו הטובים מימי התיכון, אבל צקורו כבר עזב את עיר הולדתו זה זמן, ולמד באוניברסיטה בטוקיו. נכון, הסילוק מהקבוצה לא יגרום לו חוסר נוחות מיידי בשגרת יומו, שהרי הוא לא ייתקל בהם ברחוב ויחוש אי נעימות. אבל אלה הם, בסופו של דבר, טיעונים המבוססים על ההיגיון. דווקא משום שהיה רחוק מארבעת חבריו, הועצם הכאב שהרגיש צקורו בשל ההודעה ורק הפך דוחק יותר. הזרו?ת והבדידות הפכו לכבל במשקל מאות קילוגרמים וכננת ענקית שסביבה נכרך הכבל בחוזקה. ודרך הקו המתוח הזה הגיע המסר הקשה מנשוא, יום וליל. צלילו, כמו רוח סערה הנושבת בינות לעצים, הגיע לאוזניו של צקורו טזאקי מקוטע ובעוצמה משתנה, והכאיב להן.
החמישה למדו באותה כיתה בבית הספר התיכון בפרוור של נ?גו?י?ה. שלושה בנים ושתי בנות. בחופשת הקיץ של השנה הראשונה ללימודים הם לקחו חלק בפעילות התנדבותית שבמסגרתה נהיו חברים, ואף שבשנים הבאות שובצו בכיתות לימוד שונות, הוסיפו להיות מין קבוצה סודית. הפעילות ההתנדבותית היתה משימה במסגרת לימודי חברה שקיבלו מבית הספר לחופשת הקיץ, אבל גם כשהסתיימה התקופה הקצובה, המשיכו חברי הקבוצה בפעילות מרצונם החופשי, ובהתנדבות.
חוץ מפעילות זו הם נהגו לטייל בחופשות, שיחקו טניס, שחו עד לחצי האי צ'יט?ה, או התאספו בביתו של אחד מהם ולמדו לבחינות ביחד. לעתים (למעשה לעתים תכופות ביותר) נהגו להיפגש במקום כלשהו, לא חשוב היכן, ולשבת ולשוחח עד בלי די. הם לא נהגו לקבוע נושא מסוים לשיחה, אבל תמיד מצאו נושא לדון בו.
יד המקרה הפגישה בין החמישה. לתלמידים ניתנו כמה אפשרויות במסגרת משימת ההתנדבות. עזרה אחרי שעות הלימודים לתלמידי בית ספר יסודי שאינם מצליחים לעמוד בקצב השיעורים הרגילים בבית הספר (רובם תלמידים הנעדרים מבית הספר), היתה רק אחת מהן. את הפעילות ארגנה הכנסייה הקתולית, ומתוך הכיתה שמנתה שלושים וחמישה תלמידים, רק החמישה האלה בחרו באפשרות הזאת. הם השתתפו במשך שלושה ימים במחנה קיץ שהתקיים בקרבת העיר נגויה, והתיידדו מאוד עם הילדים.
במהלך הפעילות במחנה הם מצאו זמן לשוחח זה עם זה, להבין זה את מחשבותיו של זה, ולהכיר זה את אישיותו של זה. הם שוחחו על שאיפותיהם ועל רצונותיהם, ושיתפו איש את רעהו בבעיות שהטרידו אותם. וכשהסתיים מחנה הקיץ הרגיש כל אחד מהם שהוא נמצא במקום הנכון עבורו, ושהוא קשר את גורלו לאנשים הנכונים. היה זה מעין תמהיל מדעי שהצליח לגמרי במקרה; גם אם תערבב שוב את אותם החומרים ותדייק ככל האפשר בהכנות הנחוצות, לא תצליח כנראה להגיע לאותן התוצאות.
"צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העליה לרגל שלו", מאת הרוקי מורקמי, תרגום: עינת קופר, הוצאת כתר וכנרת זמורה ביתן.