עד תחילת העשור הקודם היו הקולנוענים הצרפתיים אוליבייה נקש ואריק טולדנו אלמוניים למדי, לא רק בעולם אלא אפילו במולדתם. אך אז הגיע לאקרנים "מחוברים לחיים" פרי עטם והיה לתופעה תרבותית. הוא נרשם במדינתם כסרט המקומי המצליח אי פעם, וכבש בהמשך גם שלל טריטוריות אחרות כולל את ישראל, בה עומדת הדרמה הקומית כאחד משוברי הקופות הגדולים של חצי היובל האחרון, בצד "טיטניק", "אווטאר", "אפס ביחסי אנוש", "זוהי סדום" ו"אשה יפה".
וכך, משני יוצרים שמפיקים לא מחזירים להם טלפונים, הפכו טולדנו ונקש לבמאים שיכולים לעשות מה שבא להם, ומה שהם רצו לעשות זה את "סמבה" סרט הנקרא בשם גיבורו, צעיר סנגלי שעובד במטבח של מסעדה פריזאית כבר כמה שנים אך עדיין נאלץ לחיות במחתרת, מפני שהרשויות לא הואילו להסדיר את מעמדו החוקי במדינה.
כמו ב"מחוברים לחיים", גם ב"סמבה" מככב הקומיקאי הצרפתי עומר סי, כיום אושיית התרבות האהובה במולדתו. ההבדל הוא, שבמקרה זה הטון קודר ודרמטי בהרבה מאשר בסרט הקודם ומשובב הנפש. למרות זאת, גם הפרויקט החדש של טולדנו ונקש זכה להצלחה קופתית במולדתם, אם כי הפעם לא שבר שיאים היסטוריים.
עתה, ינסה "סמבה" לשחזר את ההצלחה היחסית גם בישראל. ביום ראשון הקרוב הוא יפתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים, ובסוף השבוע הבא ייהנה מהפצה מסחרית ברחבי הארץ. כמו בפעם הקודמת, גם במקרה זה הפרמיירה כאן תתקיים בנוכחות טולדנו ונקש, שניהם יהודים חמים עם משפחה בארץ.
במסגרת סידור העבודה ביניהם, השניים גם מחלקים ביניהם את הראיונות, וכל פעם מישהו אחר מתייצב אליהם לבדו ומדבר בשם הצמד. לפני "מחוברים לחיים" ראיינתי את נקש, ועתה, לקראת בכורת "סמבה" בישראל, פגשתי בפריז את טולדנו בגפו. כמו שותפו, גם הוא מתגלה כרחוק מן האבטיפוס המצועצע של הקולנוען הצרפתי. הבמאי לא מגיע למלון היוקרתי והאלגנטי בו מתקיים המפגש בטוקסידו ופפיון, אלא בטי-שירט ובג'ינס, ובהמשך למלבושים הספורטיביים, אינו חש צורך לקשט בהתפלפלויות לשוניות את דבריו.
כך, למשל, כשהוא מתייחס להבדלים בין "סמבה" לסרטו הקודם. "רבים קיוו שנעשה המשך ל'מחוברים לחיים', אבל לא היה לנו שום רצון לעשות שיט כזה", מכריז הבמאי, בן 43."אני משאיר לאמריקאים את כל סרטי ה-2, 3 ו-4. אני לא רואה טעם לחזור על משהו שכבר אמרתי, ולא היה לנו משהו חדש להגיד על הנושא שכבר עסקנו בו, אז הגיע הזמן לעבור הלאה, לסוגיות אחרות".
ולמה בחרתם לעסוק בסוגיית עובדים הלא חוקיים בפריז?
"הסיפור הוא כזה. נסעתי עם 'מחוברים לחיים' לאיזה פסטיבל בניו יורק, וכמובן שהיה לי ג'ט-לג חמור. ירדתי מוקדם לארוחת בוקר, ולא היה שם אף אחד חוץ מעוד בחורה עם ג'ט-לג. התחלנו לדבר. היא שאלה אותי מה יהיה הפרויקט הבא שלי, ואמרתי לה שאני חושב לעשות משהו על כל העובדים הלא חוקיים בפריז אנשים שאני רואה כל יום, אבל אין לי מושג מי הם, מאיפה הם באים ומה החלומות שלהם. ואז היא אומרת לי שזה צירוף מקרים, כי אחותה בדיוק כתבה ספר בשם 'סמבה' שעוסק בנושא. אמרתי לה שזה לא צירוף מקרים, זה אות משמיים שזה הסרט שאני צריך לעשות. תוך זמן קצר רכשנו את הזכויות על הספר וכמובן עיבדנו אותו בדרכנו. הוספנו לו למשל עלילת משנה רומנטית הדמות של העובדת במרכז סיוע שמגלמת שרלוט גינסבורג, וסיפור האהבה בינה לגיבור, זה דברים שלא היו קיימים במקור".
הבנתי שערכת תחקיר מעמיק על העובדים הלא חוקיים לקראת העבודה על הסרט. מה בממצאים הכי הפתיע אותך?
"הצביעות של הרשויות בצרפת. אנחנו לוכדים מאות אלפי אנשים במצב קפקאי. הם חיים במדינה, הם עובדים במדינה, אבל הם שקופים לגמרי. בלי שום זכויות, בלי שום הגנה. הם פה, אבל המדינה עושה כאילו שהיא לא רוצה לראות אותם".
אתה חושב שבלי ההצלחה של "מחוברים לחיים", לא יכולת להוציא לפועל את הפרויקט הזה?
"ברור שלא. העובדים הלא חוקיים זה האנשים שכולם שונאים. מי היה נותן לי כסף לעשות עליהם סרט אם לא היה לי את הקרדיט מ'מחוברים לחיים'?"
ב"מחוברים לחיים" ליקקתם דבש. הביקורות על "סמבה" היו שנויות במחלוקת.
"שני דברים. קודם כל, כשאתה עושה סרט מצליח בצרפת, מיד אתה הופך לחשוד. באמריקה, אומרים לך 'כל הכבוד' ומצפים ממך לגדולות. בצרפת, לא מכבדים אותך אלא דווקא מתחילים לפקפק במה שאתה עושה. דבר שני: נגענו בנושא רגיש, ואני חושב שכתוצאה מכך, הביקורת לא תמיד היתה עניינית, אלא לפעמים מונעת משיקולים פוליטיים. העיתונים של השמאל בירכו אותנו על הנושא שבחרנו לעסוק בו, והעיתונים של הימין קטלו אותנו".
אתה מפחד שלעד תישאר מזוהה עם "מחוברים לחיים" ואנשים ישפטו את כל מה שתעשה ביחס אליו?
"אולי כן ואולי לא, אבל גם כן יש צרות גדולות יותר בחיים".
צרות גדולות שכאלה הן למשל הטבח במערכת שרלי הבדו ובהיפר-כשר, שזיעזעו את צרפת כשבועיים לפני המפגש עם טולדנו. מטבע הדברים, השיחה מתייחסת גם לשני האירועים הללו ולהשפעתם על הקהילה היהודית במדינה, שהבמאי נמנה עמה.
"אנחנו, היהודים הצרפתיים, מבולבלים עכשיו", הוא אומר. "מצד אחד, נתניהו אמר לנו שישראל זה המדינה שלנו, אבל אז בא ראש הממשלה הצרפתי, ואלס, ואמר שצרפת היא המדינה שלנו. אז מי צודק? תראה, המצב רע. במשך שנים ניסינו להדחיק את זה. ידענו שיש בעיה בפרברים, ידענו שיש מקומות שהמשטרה לא נכנסת אליהם, ידענו שיש בעיה בבתי ספר. אבל איך אומרים בעברית? שיחקנו בכאילו. עשינו כאילו שכל זה לא קיים. עצמנו את העיניים, ועכשיו הכל התפרץ. זו תקופה קשה לצרפת, אבל היהודים הצרפתיים הם צרפתיים. הם מרגישים צרפתיים והם תרמו המון למדינה בתחומים שונים, גם בקולנוע. הם לא צריכים לעזוב. הם צריכים להישאר פה ולהילחם על הערכים שלהם".
אתה חושב שנתניהו טעה כשקרא ליהודי צרפת לעלות לארץ?
"הוא בקמפיין בחירות, לא? אז הוא עושה ואומר את כל מה שהוא חושב שיעזור לו להבטיח את בחירתו מחדש".
ברגע של ניכור צרפתי אופייני, קבעו מנהלי הפסטיבל את קיומו דווקא לשבוע הבחירות הסוער, כך שטולדנו יוכל לנצל את ביקורו בארץ כדי לראות אם נתניהו אכן שמר על כיסאו. כמו כן, יהיה לו זמן להתעדכן בהתפתחות נוספת "יש לי משהו לספר לך", הוא אומר. "'הבימה' עובד על הפקת גרסה תיאטרלית של 'מחוברים לחיים'. אני עוד לא יודע מה בדיוק קורה עם זה, אבל בקרוב אוכל לבדוק".
העיבוד הישראלי ישמור על העלילה המקורית או יעתיק אותה לישראל?
"הם ישנו את הדמויות. אני לא יודע אם הפעם הגיבורים יהיו ספרדי ואשכנזי, עולה מרוסיה וצבר או יהודי וערבי, אבל אני בטוח שתמצאו משהו".
מה לגבי הרימייק האמריקאי ל"מחוברים לחיים"?
"הוא קורה. קולין פיר'ת וקווין הארט יככבו. הציעו לנו לביים אותו, אבל לא היה לנו עניין לעשות אותו סרט עוד פעם. אנחנו גם לא מעורבים בעיבוד. ביקשנו רק שני דברים מהמפיקים האמריקאיים: שייצמדו ככל האפשר לסיפור המקורי, מתוך כבוד לאנשים האמיתיים שעמדו מאחוריו, ושהתוצאה לא תהיה צ'יזית מדי".
דחיתם את האופציה לביים גרסה אמריקאית של "מחוברים לחיים", אבל מה לגבי האופציה לביים סרט דובר אנגלית אחר?
"בילינו בהוליווד הרבה. היה כיף שם הכל הולך בקלות ואתה יכול למצוא את עצמך יושב ושותה קפה עם הכוכבים הכי גדולים. קיבלנו הרבה תסריטים ואפילו היה משהו קונקרטי עם סטיב קארל שנפל. אבל בסופו של דבר, העדפנו לחזור הביתה. השיטה של תעשיית הקולנוע הצרפתית נוחה לנו. אף מפיק לא עומד לך מעל הראש ואומר לך את מי ללהק, איך לביים ומה לערוך. אני לא פוסל על הסף עשיית סרט הוליוודי, אבל כרגע טוב לנו פה".
אגב, התאכזבתם בזמנו, לאחר שבניגוד לכל הציפיות, "מחוברים לחיים" לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר?
"זה היה הרבה באשמתנו. בשביל לקבל מועמדות צריך לעשות קמפיין במלוא המרץ, אבל הגענו לזה אחרי ש'מחוברים לחיים' כבר היה בסוף המסע העולמי שלו, והיינו מותשים ועייפים מדי. רק רצינו לחזור כבר הביתה ולהיות עם המשפחה. אני אוהב את האוסקר, אבל עם כל הכבוד, הילדים שלנו חשובים יותר".
עוד סרטים שכדאי לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי
הפסטיבל יתקיים מה-15 במרץ ועד אפריל בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, שדרות, הרצליה וחולון. חוץ מ"סמבה", הנה עוד כמה סרטים מעניינים שיוקרנו בו. רובם ככולם לא יופצו מסחרית בישראל, כך שזו אולי הזדמנות חד-פעמית לראותם על מסך גדול
"טימבוקטו" - הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה הצרפתית לקולנוע, שגם היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. הדרמה מתארת את השלכות השתלטות האיסלאם הקיצוני על מאלי, ועושה זאת באופן מטלטל ובלתי נשכח.
"היפוקרטס" - מי שמתרעם בצדק על מערכת הבריאות בישראל יכול להתנחם בכך שבצרפת המצב גרוע יותר, כפי שמוכח בסרט המשובח הזה.
"חבורת נערות" - סרטה המרגש של סלין סיאמה, שעוקב אחר כמה נערות שחורות עור מפרברי פריז. רגע השיא: השימוש הקולנועי המוצלח אי פעם בשיר של ריהאנה.
"לנשום" - סרטה העלילתי הארוך הראשון כבמאית של מלאני לורן. הכוכבת מתארת כאן את מערכת היחסים האינטנסיבית בין שתי תיכוניסטיות, שבמהרה מידרדרת למחוזות פסיכוטיים. התוצאה ממחישה שהיא לא רק שחקנית טובה, אלא גם יוצרת מוכשרת.
"התמונה החסרה" - לא רק טולדנו ונקש יגיעו לפסטיבל, אלא גם הבמאי הקמבודי-צרפתי ריתי פאן, שבין השאר יציג בו את סרטו עטור הפרסים על רצח העם בקמבודיה.
"סן לורן" - שני סרטים נעשו השנה על מעצב האופנה המנוח. הראשון והשגרתי יותר הופץ כאן מסחרית. את השני והמאתגר יותר אפשר יהיה לראות לראשונה ובאופן חד-פעמי בפסטיבל.
"החברה החדשה שלי" - הדרמה החדשה והיפה של פרנסואה אוזון, שבניגוד לנהוג בקולנוע, עוסקת בסוגיית הקרוס-דרסינג באופן רציני ולא במסגרת של קומדיה או מותחן אימה.
"קנקן הקטן" - הצרפתים יודעים גם לעשות טלוויזיה, והעדות המשכנעת ביותר לכך היא הסדרה המהוללת של ברונו דומון, שהפסטיבל יקרין על מסך גדול את ארבעת פרקיה המותחים והמשעשעים.