פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מיוחד: קטעים ואיורים מתוך ספרו של גבריאל בלחסן

      "שום דבר לא מזיז אותי אני רוצה להקיא את כל היאוש הזה החוצה". גולשי וואלה תרבות מוזמנים לקרוא קטעים מספרו של גבריאל בלחסן ולצפות באיורים שאייר בעצמו

      עץ אגוז

      פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור, אני שוכב על המיטה כל היום וחושב על איך אני מסיים את החיים שלי, כדור פורח אבוד בשמים משקולות פלדה גוף, בראש. אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלוויזיה ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי. מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים, שום דבר לא מזיז אותי אני רוצה להקיא את כל היאוש הזה החוצה. והזמן מזדחל לו דלת נפתחת, שמש מתה, ציפורים מברזל מצייצות, העיניים שלי חצי סגורות מתבוננות בדשא וזה כואב כואב לשקוע ככה באמצע החיים ולמות כל יום מכל דבר שזז, לעשן בשרשרת לחבק את הסיגריה לבקש ממנה להתפלל שהנה אתה קם בבוקר והכל היה ואיננו נספג בזיכרון.

      וגבריאל קם ממיטת החולי ומתחיל לשיר שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם את הנשימות האמיתיות שהן מלאות הוד והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותך חיים. לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך לרקוד באוויר כאילו בלי משקל. להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה לשיר, לקפוץ מהמיטה בהתרגשות מיום מלא הפתעות, מסתם התרגשות כזאת, לשתות קפה ולהרגיש את הטעם, לחבק מישהי, לחבק משהו, לגעת ברוח, לראות את הצבע של הדברים. לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב איפה זה לאן זה נעלם חושך צלמוות איש חול מתפורר עם כל צעד הלמות הרגל על האדמה מפוררות אותי, אני מתחבא מהעולם בתוך מיטה גלגל העין בוהה דומם חשכה נראית, צל מן העבר חולף, אני נחנק מה שווה עין עגולה מול השמש, את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור, היד שאוחזת בעט מפחידה אותי כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר, כמו סמטה חשוכה והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל - נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים, גבריאל מה קרה לך נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם. לדבר זה לשרוק את המילים מהריאות וזה מותיר אותי מותש, תיקון יגוני מנחה לפניך, כלב עם עין פצועה ננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי-אליהו, ואין למי להתפלל ואין ממי לבקש כי הלילה שנפל על סדום חשוך מאוד והבוקר לא מאיר ולשמש אין צבע.

      כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה, אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה. מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה הכל חמוץ וסמיך ואיך אפשר לתאר סבל נפשי כזה הכל מת, מת הכל שונה. אני זה לא אני, אטום ודביק. כוס אוחתו על הכל.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (איור: גבריאל בלחסן)

      חלום

      ובחלומי תינוק יפה עיניים וראש מעוות.
      אוכל ענבים וריר זולג לו מפיו.
      רציתי לחבק אותו, לא רציתי לספר לו על הימים שיגיעו.
      על הלעג שיטפטף כמו רעל במורד גרונו,
      על החרקים והעצים הגדועים,
      על שברון הלב ועל אשה נבזית
      עם לב חימר שתרצח אותו שתשאיר אותו שוכב על המדרכה כשהפנסים והמכוניות חולפות מעליו.
      רציתי ולא יכולתי לספר לו על הכסף שיחסר,
      ועל מיטת ברזל של חולים.
      בכיתי איתו כשנחנק מעינב גדול וממזרי.
      ליטפתי לו את הראש המבוקע, הידיים שלי היו רכות.
      אהבתי אותו והלכתי משם כבד.
      כל הדרך לאש הגדולה.
      שמעתי את בכיו וסתמתי אוזניים.
      כמה מילים? כמה מילים?
      כמה גיהוקים? כמה שיהוקים?
      שאגות של אריה בגוף של עובר.
      בואי דממה. בואי כלה. אז עמדתי
      ודיברתי ודיברתי ושאגתי
      השתחוותי ורקדתי. לקלל אנשים,
      לקטוף עגבניות זה הדבר, זה הדבר.
      שבת יום טוב. יום חג.
      יום צום. תנו לי יום רגיל לא צריך יותר.
      הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה
      הייתי פה פעם. אז עמדתי ודיברתי
      ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי.
      14 אלף סיגריות. 30 קילו גראס. 22 אלף כדורים.
      אלקטרודות למוח. קסדה מגנטית אחת.
      כתר אחד. כתר מלכות. מספרים לא מדוייקים.
      מספרים לא מדוייקים. 7 בתים. 3 בתי חולים.
      15 אישפוזים. 20 כלבים. מכות. בעיטות.
      צרחות. שאגות. פיות. ברכיים.
      שיניים מצחצחי שיניים.
      19 אלף גלילי נייר טואלט. זין אחד. 7 נשים. מספרים לא מדוייקים. מספרים לא מדוייקים.
      2 מליון וחצי קילומטר. 100 אלף מיליארד תאי מוח.
      הקילקול גדל ואין תרופה בשבילי.
      לילות. בקרים. צהריים. שמשות. ירחים כסופים. נעליים. כבשים. טליתות. זקנים. כיפות.
      גרביים. ימים בלי לילות. לילות בלי לילות.
      בקרים בלי בקרים. אגרוף לפנים.
      חולצות לקיץ. לחורף. לסתיו.
      אוטובוסים אינסופיים, מזדחלים כמו תולעים. הלב דופק.
      הלב דופק. מתי ייעצר. מתי ייעצר. זונות. כסף שחור.
      2 תאונות. 6 צלקות. ציפורנים גדלות. חצץ. כמה חצץ. כמה חצץ.
      11 אחים. 2 הורים. 5 חדרים. 10 עצי אורן. 3000 קרציות. 32 שנה של חיים. בתי שחי. משקולות. שומן. תפוחי אדמה. סירים. מחבתות. מזלגות. כמה מזלגות. אצבעות מעוותות.
      כוויות של סיגריות. נחילי זבובים. כמה פחד. כמה פחד.
      כמה מילים. כמה מילים.
      חצוצרות בראש. זכוכיות שבורות.
      רגלים שלי. או רגלים שלי יפות.
      לאן לקחתן אותי. לבד. לבד. לבד.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (איור: גבריאל בלחסן)

      גם כשעיניי פקוחות

      גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר
      גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר
      ואני זה שראיתי מרומם גבוה שמעתי
      ואני זה שאחזתי בקולות
      חלקיקי אוויר מתפוגגים וצפים דק מעלינו.

      גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי
      גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי
      ואני זה שהתלקחתי
      ואני זה ששאגתי
      ואני זה שרדפתי סימנים
      חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך
      שום דבר לא ממלא אותי
      אולי אלוהים אולי אשה אולי סמים
      האם אחזיק מעמד עוד שבוע עוד שנה.

      רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני
      רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני
      והוא לא ורוד ואין בו פיות
      והמלאכים שם חסרי שיניים
      אבל מלא ברעיונות
      שיש בהם מן האמת הצלולה
      שום דבר לא ממלא אותי
      אולי בשר אולי שדיים כבדים
      אולי שינה נצחית ודי... ודי.