לא רואים את זה מיד, אבל יש הרבה מהמשותף לסדרות "מלון מריגולד האקזוטי" ו"בלתי נשכחים", ולא רק מבחינת ממוצע הגילאים של המשתתפים. "בלתי נשכחים" הוא לא כל כך סרט כמו שהוא פגישת מחזור: כל כוכבי האקשן האהובים עליכם, על מסך אחד! מה הם בדיוק יעשו על המסך הזה זה פחות חשוב. מגיעים בשביל לפגוש שוב את החבר'ה. אותו הדבר, בערך, נכון לגבי "מלון מריגולד" רק עם שחקנים בריטיים קשישים במקום שרירנים מזדקנים, ועם הרבה פחות יריות. ג'ודי דנץ' פוגשת את מגי סמית'! ביל ניי עם טום ווילקינסון! כל השחקנים שאהבתם לראות מזמינים תה, עכשיו על מסך אחד!
אז כשלוקחים את כל אלה, ומוסיפים להם לוקיישן אקזוטי ועלילה סטנדרטית, ברור שיש פה את אחד מלהיטי גיל הזהב הגדולים אי פעם. והעלילה? לא מאוד משנה. "מלון מריגולד האקזוטי" הראשון עסק בחבורה של פנסיונרים שעוברים להודו כדי להעביר את שנות הפרישה בשלווה, בלי להוציא יותר מדי כסף ובמזג אוויר חם. הם עברו כמה תלאות בדרך, אבל בסופו של דבר הם התיישבו להם לשתות תה מנחה נעים בקולוניה הבריטית לשעבר.
"מלון מריגולד האקזוטי השני" הוא אותו הדבר, אבל העלילה מסעירה עוד פחות - כי הוא סרט המשך, וכזה שמתרחש אחרי הסוף הטוב של הסרט הראשון. כלומר, אם הסרט הראשון צריך להעביר כמה דמויות מסע מנקודה א' לנקודה ב' הטובה יותר, משימתו של סרט ההמשך היא להשאיר את כולם בדיוק באותה נקודה אבל לתת להם להסתובב קצת במקום. לכל אחת מהדמויות הרבות שבסרט צריך לדאוג לעלילת משנה משלה, אבל לאף אחת מהן אין הרבה זמן להתעמק בה, ולכן כל הסיפורים צריכים להיות פשוטים מאוד. הכי קל לקחת כמה כאלה מהמדף: איזו אי-הבנה רומנטית לאחד, אי הבנה מקצועית לאחר, התלבטות האם ללכת או להישאר לשלישית. עלילות של חצי-פרק של סיטקום.
הסרט על רצף קלישאותיו היה בלתי נסבל לחלוטין אלמלא היה מלא בשחקנים כל כך סימפטיים. שחקנים בריטיים קשישים הם נשק לא קונבנציונלי: הרי ידוע שכל דבר, מהזמנת פיצה ועד איום ברצח, נשמע חינני להפליא אם אומרים אותו במבטא בריטי ואם מביאים את בכירי שחקני הממלכה המאוחדת כדי לעשות זאת, אפשר להקריא לאורך תשעים דקות את מצע ישראל ביתנו וזה עדיין ישמע שנון, מרתק ומלא אהבת אדם.
ג'ודי דנץ' מלכה ולא משנה מה היא תעשה או תגיד, וגם למגי סמית, טום ווילקינסון וביל ניי לא חסר. לא רק הקשישים הם טובים: גם דב פאטל, שמגלם את מנהל המלון הצעיר מאוד, הוא נחמד להפליא אמנם ניתן לו תפקיד של אידיוט (הפעולות שלו בסצנות מסוימות מחייבות את הדמות שלו להיות בעלת לקות שכלית משמעותית) אבל הוא מחלץ ממנו שכנוע וכבוד עצמי. בזכות השחקנים האלה, הצפייה ב"מלון מריגולד" (הראשון, השני, מה זה משנה. זה לא שיש הבדל גדול) היא נחמדה. אפשר רק לפנטז לאן אפשר היה להגיע אם היו נותנים לשחקנים תסריט פחות עצל.
"מלון מריגולד האקזוטי" הוא דיור מוגן קולנועי: נעים, מלא בפרצופים ידידותיים, ומתרחק כמו מאש מכל רמז להפתעה או חדשנות. אחרי הכל אנחנו לא רוצים לגרום להתרגשות רבה מדי, יש חולי לב בקהל. זה סרט שאפשר לשלוח אליו בבטחון את סבא וסבתא, בידיעה שיפגשו שם בעיקר אנשים כמוהם על המסך ובקהל.
ומה אתם חשבתם על "מלון מריגולד האקזוטי השני"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק!