בחור צעיר פוגש עלמת חן. הם מתחילים לנהל שיחה. מיד לאחר שהציג עצמו בשמו, הוא מספר לה בדיות. גדולות, קטנות, מה זה כבר משנה? הרי כולנו מעגלים פינות כדי להרשים. אומרים שאדם משקר בין ארבע לשש פעמים ביום, לכן לא יקרה כלום אם יקדיש אחד או שניים מהשקרים הללו על מנת להתניע מערכת יחסים מוצלחת. אבל יש כאלה שלא מתחילים לשקר לאחר שהציגו את עצמם. יש כאלה שמשקרים כבר מלכתחילה. כמו אריק שרודר.
"שרודר" הוא הרומן השלישי של הסופרת האמריקאית אמיטי גייג'. גיבורו הוא אריק שרודר, פרוד טרי ואב לילדה, שכותב לרעייתו לורה מבית המעצר. כבר בפתיחה ברור שאריק עשה משהו רע. בעצם, "רע" היא מילה שלא מתחילה אפילו לתאר את הפשע שביצע: כשהבין שיפסיד בקרב על המשמורת, הוא חטף את הילדה שלהם, מדו, ויצא איתה למסע של שיגעון מהול בשפיות כואבת. והכל, הכל החל בגיל 14, אז החליט אריק שאינו עוד שרודר, בנו של מהגר ממזרח גרמניה. שמו ה"חדש" והלא רשמי היה אריק קנדי. מרגע שהכירו, לורה לא ידעה כלום. כעת, כשהוא מגולל בפניה את סיפור חייו על גבי הנייר, היא מגלה את זה בצורה הכואבת ביותר.
גייג' יצרה דמות פסיכוטית שקשה לשנוא, על אף שמאוד מתבקש. אי אפשר לסלוח לאריק על כך שחטף את בתו, אבל הוא גורם לנו להבין אותו. זו המכה מתחת לחגורה שהיא מכניסה לנו, שהרי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להזדהות עם גנבים, אפילו עם רוצחים, אבל לא עם חוטפי ילדים. קשה לסלוד מאריק גם כשמתברר שייעודו בחיים הוא להמיט צער על משפחתו, שהוא שקרן פתולוגי ובעיקר שהוא רשלן חסר זהירות. ובכלל, האם העובדה שהוא כל כך אוהב את בתו עד שאינו מוכן לוותר עליה הופכת אותו לאדם רע? גייג' מפסלת במיומנות רבה ובדיוק מושלם דמות גברית כואבת, על יתרונותיה ופגמיה, ומצליחה להעביר כל התלבטות, התרחשות וקונפליקט ממוחה אל ראשו של הקורא.
יש מספר דברים שהופכים את "שרודר" ליצירה שנכנסת לקטגוריה של מאסט. הסרקזם שלו דק, לעתים ללא נזק ממשי ("החותן הבה נקרא לו האנק כי זה שמו...") ולפעמים הוא מקפיא דם. כמו כל חוטף, אריק חושב לעבור את הגבול לקנדה. באחת האפיזודות במכתבו ללורה הוא מגלה לה כיצד נראתה ילדותו במזרח גרמניה ואיך עבר למערב. את הפרק הוא מתחיל במשפט "קצת היסטוריה גרמנית, אם לא אכפת לך" וחותם ב"אני לא מספר לך את כל זה כדי להתרברב. אני מספר לך את זה מפני שאני מבין בגבולות". כאן הוא מפסיק - ושובר חזק לתמונה הבאה.
גם ההפסקות, הפאוזות, תורמות לעלילה. אריק מגדיר את עצמו "פאוזולוג", מומחה לשתיקות. הוא מאמין ששתיקה אומרת הרבה יותר ממילים. "אפילו צליל זקוק לשתיקה כדי להיות צליל", הוא מסביר. הפרטים שהוא משמיט ובוחר לא לספר הם מגנט הפיתוי השואב את הקורא פנימה. כשהוא יוצא עם בתו למסע, הדמות שחולפת בראשנו היא זו של האם דווקא. כשמדו צועקת שהיא מתגעגעת לאמא, קשה לא לדמיין את מה שעובר על לורה, המחכה בבית לבתה בלי לקבל ממנה סימן חיים. מה היא עושה עכשיו? האם היא בוכה, או שמא הולכת לעבודה כרגיל ומקווה שהמשטרה תתקשר ותבשר לה שמצאו את ילדתה? גייג' משחקת לא רק עם לורה, היא משחקת גם עם הראש שלנו, וזה מדכא, מבלבל ומהנה בו זמנית.
יותר מכל, מה שמעניק ל"שרודר" את כוחו הגדול הוא יכולתה של המחברת לעמעם את הפשע הגדול ביותר של גיבורה?. לא, זו לא החטיפה - זו העובדה שבמשך שבע שנים הוא חי עם אישה שאהבה אותו ולא ידעה אפילו פרט אחד על חייו האמיתיים, שהייתה צריכה סטירת לחי כל כך כואבת כדי להבין עם מי היה לה עסק כל כך הרבה זמן. הוא לא בגד בה פיזית, אבל הוא אנס אותה נפשית בשקריו, שוב ושוב. מאחר שהעלילה מתרחשת, כמו הרבה ספרים אמריקאים עדכניים, בימים שלאחר המשבר הכלכלי של 2007, אפשר לפקפק באמינות הסיפור. הלא בעידן פייסבוק ואמצעים אינטרנטיים אחרים, כמה קשה היה ללורה להפריך פרטים שסיפר לה אריק, כמו, למשל, שבקייפ קוד אין עיירה בשם טוולב הילס, המקום בו טען שגדל? התשובה די מונחת בגוף השאלה: קשה, כי על פי רוב פשוט לא מנסים. אנשים נוטים להאמין לפרטי טריוויה קטנים, במיוחד כשהם מאוהבים. אחר כך הם פשוט לא טורחים לבדוק. למקרה שתהיתם מהו כדור שלג רגשי, הנה מה ששקר קטן של נער בן 14, שבדה שם משפחה כדי להשיל מעצמו את תדמית המהגר, יכול לעשות כעבור 25 שנה.
אריק שרודר הוא הולדן קולפילד בוגר ומשודרג, אדם שהחליט לקחת את גורלו בידיו כדי לא לוותר על היקר לו מכל. אנו רגילים לכך שרמאים שבודים זהות עושים זאת כדי לעשוק או לרצוח, אבל גייג' טוותה דמות גדולה בהרבה של אדם שהשתמש בשקר לצורך הישרדות ונתן לו להשתלט עליו. סופו של הספר, המתורגם היטב על ידי עפרה אביגד, אולי לוקה מעט בחסר ומותיר טעם מסוים של אכזבה, אבל הטלטלה והמוקשים הרגשיים שהוא מניח בפני הקורא הופכים אותו לרומן מדהים שפשוט חובה לקרוא. רק בבקשה, אל תנסו את זה בבית.
ידיעות ספרים, 269 עמודים / תרגום: עפרה אביגד