"זה שנולדתי בישראל, לא מכריח אותי למות בה", כותב הערב הזמר אסף אבידן בעמוד הפייסבוק שלו. זאת בהתייחס לתגובות הזועמות הרבות ברשתות החברתיות בעקבות הפרסום הראשון בוואלה תרבות של דבריו השנויים במחלוקת לעיתון הצרפתי "לה מונד". בשיחה שניהל עם העיתונאית סטפני בינה, אמר אבידן, שנהנה מהצלחה עצומה בצרפת, כי אינו מחשיב עצמו כישראלי וכי אינו מעוניין לחיות במדינה. "במוזיקה שלי אני לא מביא לידי ביטוי נקודת מבט ישראלית אלא אוניברסלית... אני שר על תקווה... הדבר היחיד שמניע את החיים בישראל הוא הפחד. זה הערך המרכזי ולכן אני לא רוצה לחיות שם יותר", אמר. אבידן בן ה-34, המתגורר בימים אלה באיטליה ומבקר בארץ לעתים תכופות, גם התייחס לקריאתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ליהודי צרפת לעלות לישראל וטען כי מדובר באופורטוניזם פוליטי. "היהודים בארץ תחת מתקפה יותר מאשר בכל מקום אחר", אמר.
כך כתב לפני זמן קצר אבידן בעמוד הפייסבוק שלו:
"וואו... אם רק הייתה התייחסות ליצירה של אמנים כמו ההתייחסות התהומית לציטוט חלקי ופופליסטי של אתר אינטרנט מחרחר מלחמות, שבעצמו מצטט מכתבת בעיתון שבוחרת לצטט חלקיקי משפטים ומחשבות... אני רוצה להסביר משהו... קודם כל - וזה חשוב מאוד - לא מפחיד אותי גל של לאומנות בשקל וחצי שדופק לי על הדלת ומאיים לנשל אותי כי הם קראו בעיתון משהו שמדגדג להם בחוסר בטחון קולקטיבי או אישי או וואטאבר... לא בגלל זה אני מסביר. אלא בגלל שנשבר לי הזין שאנשים מצטטים אותי לא נכון... זה מתחיל בשטויות ברכילות... שאני מבליג, נמשך בכתבות צבע הזויות וחסרות דיוק ברמה פושעת, שאני מבליג... כי אני אומר... טוב, שטויות, אנשים יודעים לא לקחת ברצינות כל מה שכתוב במדיה. אבל כנראה שאני טועה. כנראה שאנשים אשכרה קוראים את החרא הזה ואוכלים אותו בלי מלח".
"במשך שש השנים האחרונות שאני מתראיין בתקשורת זרה, אני משתדל להיות שקול ומאוזן באמירות שלי. אני לא מעריך אנשים שמשתמשים בתיאבון של התקשורת בחו"ל לאמירות פיקנטיות נגד ישראל כקיצור דרך להשיג זרקור. לא שיש לי בעיה אם הבעה עצמית של כל אדם, אבל בגלל שאני יודע שהתקשורת אוהבת להקצין את זה ולחבק את זה ולהפשיט את זה ולהציג את זה לראווה, זה נראה לי זול. וזה נראה לי מבזה את הדבר האמיתי, שהוא היצירה והאמנות. וזה הדבר היחיד שאני מנסה להציג".
"לכן בכל ראיון שלי אי פעם (!) מהשנייה הראשונה, תמיד אמרתי... אני לא 'אמן ישראלי' ... אני 'אמן מישראל'. אני לא בא לייצג את ישראל. אני לא פוליטיקאי. אני לא דיפלומט. ובתור בן לדיפלומטים מעולם לא חפצתי להיות אחד. 'רק על עצמי לספר ידעתי', ועד כמה שזה נשמע נרקיסיסטי, זה הדבר היחיד שמעניין אותי. חפירות עצמאיות אין סופיות. תהיות על מי אני ומה אני ומה הרגשות והמחשבות שלי... זאת מהות היצירה שלי. אז כשמישהו שואל אותי אם אני ישראלי... אני חייב להיות כן לחלוטין ולהגיד שזה לא מעניין אותי. זה בסך הכל גבולות דימיוניים שאנחנו מייצרים לעצמנו. זה לא שאני לא מאמין במדינה בתור ישות פוליטית חברתית שצריכה להתקיים. אני לא רוצה לחזור אחורה לזמנים של מלוכות או שבטים מסוכסכים תמידית. יש חשיבות למדינה. לחיים היומיומיים, ואני לא בורח מהחובות והזכויות שהמדינה הספציפית שנולדתי בה נותנים לי".
"אני פשוט לא מגדיר את עצמי כישראלי כי אין לזה שום אמירה מאחורי זה. יש כל כך הרבה סוגים, צבעים, דעות, אישיויות, תרבויות בתוך המדינה הזאת, שמה לעזאזל זה אומר??! אני לא ישראלי. אני בן אדם. הומו ספייאן. אני כן 'מישראל'. ואת זה אף פעם לא הסתרתי. לא שיניתי את השם או החבאתי את זהותי. גם כשלא היה תמיד נעים. אבל זה מאיפה שאני. לטוב ולרע".
"אבל זה שאני נולדתי פה לא מכריח אותי למות פה. לא מכריח אותי להעביר כל רגע וכל נשימה שלי עלי אדמות בגבול הדמיוני של פיסת אדמה אחת. אני כן רוצה להיות קצת באיטליה. למה? כי מה זה עניינכם? כי יש שם אוכל טוב ויין טוב, ואדמה ירוקה רחבה שעולה כמו קופסת נעליים בתל אביב. ויש שם שקט".
"עבדתי מאוד קשה בשנים האחרונות, חסכתי כל שקל או אירו או דולר שנשאר אחרי מיסים (ישראלים דרך אגב) ובסוף הגעתי למצב שאני יכול לקנות בית. הייתי מסוגל לקנות דירת 2-3 חדרים בתל אביב או ירושלים, והחלטתי שלא. יש אנשים שהיו קונים נכס בברלין, יש כאלה שהיו עוברים למושב. אני החלטתי אחרת. אני רוצה לבנות אולפן הקלטות באמצע שום מקום וליצור את האמנות שלי בשלווה. תתבעו אותי! מה לעזאזל איכפת לכם איפה אני ישן כשאני לא בסיבוב הופעות?? ממילא אני 80 אחוז מהזמן במלונות מחורבנים ביבשות שונות? איפה זה בדיוק כואב? בא לי כשאני חוזר בימים הבודדים שיש לי חופש בשנה לחזור למקום ירוק עם קצת עצים ושמים עם אוכל ויין טוב ושפה חדשה ללמוד... ככה בא לי ... אני לא עוזב את הארץ. לא משנה את האזרחות או את התושבות ועדיין משלם ביטוח לאומי, מס הכנסה, וביטוח רפואי בארץ. אני אבוא לבקר בארץ בדיוק אותה כמות ימים שבאתי לבקר בשש שנים האחרונות. שום דבר לא השתנה".
"קיצר... בפעם הבאה שאתם קופצים לכתוב טוקבקים מתלהמים ובזויים, על לאומנות, על זהות, על רגשות נחיתות... לפחות תדעו שמישהו בעיתון או באתר האינטרנט, מושך לכם בחוטים ולוחץ לכם על הכפתורים, כי ככל שיהיה יותר דרמה וסנסציה זולה, הוא ימכור יותר מקום פרסום למחרת. לכל אלה שכבר זרקו את האלבומים שלי מהחלון, נעמדו על רגלייהם האחוריות והצביעו על מפות בזעם. אתם לא חייבים להחזיר אותי לליבכם או למדפיכם. אם זה כל מה שהיה צריך כדי לעבור מההערכה לשנאה, אז אולי עדיף כך".