יום חמישי, תשע אפס אפס. אני משתיק את הקולגות שלי במערכת וואלה ועושה משהו שלא קורה הרבה - מעביר את אחת הטלוויזיות לערוץ 1. ברשות השידור פמפמו כבר כמה ימים שביום ובשעה האלה יוצג השיר הישראלי לאירוויזיון הקרוב בפעם הראשונה. במקום זה, קיבלנו מהדורת מבט ארוכה מהרגיל, "כי יש בחירות בעוד כמה ימים". אפילו את הדבר הפעוט כל כך הזה כמו להקצות עשר דקות להצגת שיר בן שלוש דקות לא הצליחו לעשות שם כמו שצריך, עוד התעללות קטנה בקומץ חובבי האירוויזיון שעוד נשארו כאן.
מישהי אומרת משהו. אני לא באמת שומע מה, אבל מיד צועק עליה ועל שאר חברי המערכת "שקט שיהיה פה לשלוש דקות לא משנה מה". ואז זה מתחיל. איזשהו אינטרו שקט, אחריו הקצב נכנס. אין הרבה קצב באירוויזיון הקרוב. בשנה שעברה שלושת המקומות הראשונים היו בלדות, אז השנה רוב המדינות שולחות גם משהו בקצב מרדים. אבל השיר הישראלי בשלו הפזמון מגיע וקצב, כפיים, חפלה.
"אני אוהבת", אומר הקול החלוש של העורכת מאחוריי. במקום לצעוק "נדמה לי שאמרתי לסתום", מלמלתי חלושות "גם אני". דקות בודדות אחר כך השיר עלה ליוטיוב ולכל אתרי האינטרנט הישראליים "קבלו את השיר שלנו לאירוויזיון 2015", ונפתח קרב הטוקבקיסטים, בין אלה שמכריזים על ישראל כמנצחת הגדולה של העולם, לאלה שאומרים "בושה וחרפה" ו"אנחנו לא דאעש". אני אשכנזי הכי כבד שיש, חצי פולני וחצי רומני, האוזניים שלי לא מסוגלות לעכל מוזיקה ים-תיכונית, ובכל זאת - אני אוהב.
מעניין לראות כמה עניין מייצרת כאן בחירת השליח שיישא את דגל המדינה היהודית לפסטיבל של אירופה האנטישמית. בארבע השנים האחרונות לא הצלחנו להעפיל לגמר, הרייטינג של המשדר חבוט כמו מעמדה של רשות השידור, ובכל זאת כל כתבה שעולה בנידון זוכה לאין ספור טוקבקים, כל סרטון למאות אלפי צפיות, כל פוסט למאות קומנטים.
בשנה שעברה הוחלט לשלוח את מיי פינגולד, עם שלושה שירים לבחירת הקהל. למיי היה שיר מצוין, אך היו לו שתי נקודות תורפה עיקריות: הראשונה החטא הנורא של לשלוח שיר במיקס שפות. שירים דו-לשוניים לא מנצחים. זה קרה רק פעם אחת, השיר של אוקראינה בשנת 2004 וגם אז רבים מאיתנו הופתעו לשמוע שחצי ממנו היה באנגלית. הבעיה השנייה היא הנקודה בה השיר מפסיד שתי השניות האחרונות של ה"גלויה", אותו סרטון קצר לפני השיר, שמסתיים בדגל המדינה. באותן שתי שניות בהן אירופה רואה מגן דוד בין שני פסים כחולים, זה נגמר.
השנה הוחלט להיפרד מאותו ערבוב מטופש של שפות, לוותר על הזקפה הלאומית שבשפה העברית וללכת על שיר שכולו באנגלית. צעד חכם. בעשר השנים האחרונות תשעה זוכים שרו באנגלית מלאה. ב-20 השנים האחרונות 16 זוכים באנגלית מלאה, כולל שנים שבהן כל מדינה חויבה לשיר בשפתה. אמנם את דגל ישראל עדיין יראו, אבל נראה שהבחירה ב"let me show you tel aviv" ולא "אין כמו ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים" יכולה לרכך את הדרך שבה ישראל מתקבלת במשפחת העמים.
היריבים מאיטליה:
אז מה הסיכוי שלנו בכלל לזכות והאם בימים אלו של 40 משתתפות והצבעות גושיות ראוי בכלל לדבר במושגים של זכייה, או שהעפלה לגמר ומקום טוב בו יספקו אותנו? נתחיל דווקא מהשאלה השנייה: לא, לא ראוי לדבר במושגים של זכייה. ישראל לא משקיעה משאבים בקדם אירוויזיון ובקידום הזמר הזוכה באירופה כמו שמשקיעות מדינות אחרות. זה לא קשור לנושא הגוש לאוסטריה אין גוש והיא זכתה, גרמניה זכתה ב-2010, הולנד הגיעה למקום השני בשנה שעברה, כששנה קודם לכן היא ראתה גמר ראשון אחרי שמונה שנים רצופות שנבעטה בחצי הגמר.
גוש יכול לשפר מקום של מדינה שנואה, כמו למשל רוסיה בשנה שעברה, שבכל פעם כשהבנות החמודות קיבלו ניקוד הקהל צווח מעמקי נשמתו "בוז". זה הספיק כדי לקדם את המדינה במעלה הטבלה, אך רחוק מאוד מניצחון.
לפי מדד הצפיות תוך 48 שעות מרגע העלאת הקליפ ליוטיוב, זכה נדב גדג' לכמעט 240 אלף צפיות, יש לו יותר מ-4,000 לייקים, לעומת 254 שסימנו שלא אהבו. מתוך יותר מ-370 תגובות לסרטון, רובן אוהד, ומעניין לגלות שמתוך אלו שאהבו את השיר הרוב המוחלט מגיע מאירופה, רוב התגובות העוקצניות מגיעות מישראלים.
בטבלאות סוכנויות ההימורים המצב קשה יותר. נכון לכתיבת שורות אלה, כשעדיין לא כל המדינות פרסמו את שיריהן, ישראל מדורגת במקום ה-32. בחצי הגמר השני, בו אנחנו משתתפים, ישראל מדורגת במקום ה-14, כשרק 10 הראשונות עולות לגמר. קשה, אבל אם טדי הפקות וקשת שלקחו חסות על נדב, ישכילו לשווק אותו במסע יחסי ציבור באירופה, ולדאוג להופעה מפוצצת על הבמה, דבר שאנחנו די גרועים בו בשנים האחרונות מטעמי תקציב, יש לנדב סיכוי להגיע לגמר.
היריב השבדי:
לא קל להיות חובב אירוויזיון בישראל. לאורך כל חודש פברואר ומחצית מחודש מרץ, אנחנו מסתכלים בקנאה לעבר אירופה, בעיקר לשבדיה, שאתמול בחרה את השיר שלה לאירוויזיון במופע מרהיב אף יותר מהאירוויזיון עצמו. מול קהל עצום של 28 אלף צופים, נבחר השיר שסיכוייו לנצח בתחרות כולה גדול. ואצלנו? הרייטינג כאמור זניח, אנשים מופתעים לשמוע ש"אתמול היה אירוויזיון", דבר שעומד במגמה הפוכה למה שקורה באירופה. בשנה שעברה הרייטינג של התחרות היה מרשים, השנה אוסטרליה הרחוקה משתתפת, ונראה כאילו רק אנחנו נשארים מאחור עם הרצון לשלוח "שיר שמייצג את ערכי המדינה". אלו לא שנות ה-70, גם לא ה-90. העולם מתקדם, אירופה רוצה חגיגה, ואנחנו צריכים לספק לה אותה. באשר לסיכויים? בתום יום הבחירות, כשיתפרסמו התוצאות על במי ישראל בחרה, נדע קצת יותר אם נגיע רחוק, או ששוב נראה את הגמר בחושך, לבד.
מה אתם חושבים על השיר הישראלי לאירוויזיון? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק