בפעם הקודמת שבה אולי קראתם על האלבום החדש של מדונה, "Rebel Heart", זה שחלקים ממנו דלפו והפכו לשצף של סקיצות ששטפו את הרשת (באדיבות פליט ריאליטי ישראלי, או שמא בזכות גורמים עלומים אחרים שניסו לקדם את הפרויקט החדש של מלכת הפופ בדרך שערורייתית) - עוד לא היה ברור מה יעלה בגורלו של אלבום האולפן ה-13 של הגברת שכבר יותר מ-30 שנים שרה, רוקדת, מתפשטת, מעצבנת, אומרת את דעתה ולמרות הכל שומרת על הכס כמלכת הפופ. ואז מדונה נפלה מהבמה. בשידור חי, מול מילוני בני אדם שצפו בהופעה שלה בטקס, כזו שהיתה אמורה להיות גולת הכותרת של עוד ערב פרסים משמים. המלכה נפלה, התרסקה ונחבטה בראשה. פשוט ככה.
הלם? הרי היא שרה על כך בדיוק מרגיז ב-"Living for Love", הסינגל הראשון מהפרויקט ששוחרר בחודש דצמבר האחרון (לצד עוד חמישה שירים שאפשרו טעימה מהתוצאה הסופית שהגיעה השבוע לחנויות בגרסה המלאה). מה שקרה אחר כך הוא שמדונה קמה המומה, הסירה את הגלימה הכבדה וסיימה את ההופעה כשהיא מניפה את ידה בניצחון וזכתה לאהבת הקהל, שראה איך אישה בת 56 שהיתה בגן עדן - כמו שהיא מפזמת - מועדת ומגיעה לפתח הגיהינום, אבל מיד ממשיכה בשלה מבלי למצמץ. הרי עבור זה היא חיה.
זה סוד הקסם של מדונה, כנראה. לא משנה כמה פעמים הזמרת תיפול מול כולם, וזה קרה הרבה יותר מפעם אחת למול עינו הבוחנת של הציבור שרק חיכה לראות אותה נשברת, מתקפלת או מוותרת, היא מתעשתת וקמה על הרגליים כדי להופיע, תוך כדי שהיא מתריסה ועושה ככל שביכולתה לדחוק את הגבולות - ולא רק מטאפורית. הרי אצל מדונה שריפת צלבים מתערבבת עם שירי אהבה, וחשיפת ישבן מול המצלמות מגיעה בנשימה אחת עם מסרים פמיניסטיים על נשים חזקות.
לכן, תארו לכם את ההפתעה שלצד שירים כמו זה שפותח של האלבום החדש, "Living for Love", שמספר איך אספה את השברים והמשיכה הלאה, או המנון ההעצמה העצמית החדש שלה - "Iconic", ישנם גם קטעים אישיים שבהם מדונה נשמעת כפי שכנראה לא נשמעה אף פעם - רגישה, פגיעה, אנושית. "גם לב שעשוי מפלדה יכול להישבר", היא שרה ב-"Joan of Arc" על הביקורת שאיתה התמודדה לאורך השנים. "קיבלת מה שרצית, פיסת תהילה, ועכשיו אתה כבר לא צריך אותי... אני מקללת את היום שבו נפגשנו", היא מטיחה באקס שלה ב-"HeartBreakCity" המדבק. אם רק תאזינו ולא תשפטו את העטיפה הנוצצת, תגלו שבין החומרים החדשים מדונה חושפת את נבכי לבה באופן הכן והמפתיע ביותר מאז שעשתה עם "Like a Prayer" לפני 25 שנים, אלבום המופת שהפך אותה מעוד פופסטאר למלכת פופ, שהיא גם מדוברת וגם מוערכת.
עבודה של למעלה משנה על האלבום, בשיתוף עשרות (!) יוצרים, מוזיקאים ומפיקים בהם דיפלו אלישיה קיז וטובי גד האיכותיים, לצד קניה ווסט, ריאן תדר (וואן רפבליק), ניקי מינאז' ואביצ'י מהצד הפופולרי - הביאו לתוצאה בת 19 שירים. כיוון שמדובר באלבום פופ מגוון שנע בין דאנס שפוגש ארנ'בי, דרך בלדות כועסות, שירי חדר שינה מלטפים וקטעים בסגנון EDM - מי שרצה לרקוד אחרי שיר אחד, צריך לעבור את כל קשת הרגשות לפני שיוכל לזוז בשיר אחר.
אולי היה עדיף לפצל את החומרים לאלבום כפול, אחד מורד יותר ושני שעוסק בנבכי לבה של מדונה - כי מאוד קשה לשפוט שיר דאנס בהפקת דיפלו שבו מדונה מספרת כמה כיף לבלות איתה במסיבה ("Bitch I'm Madonna" עם מינאז'), למול קטע פופ-פולק שמדבר על כך ששוב השילה את עורה והמציאה את עצמה מחדש (שיר הנושא של האלבום). מצד שני, אחרי שני אלבומיה הקודמים הבינוניים משהו (שזכו לביקורות צוננות), נראה שהיא חזרה לעשות מוזיקה כדי, ובכן, לעשות מוזיקה. לכן גם התקשתה לוותר על כמה מהקטעים שהפכו את "Rebel Heart" לאלבום האולפן עם הכי הרבה שירים שעברו את הסינון, כשכל אחד מהם הוא פיסת פופ לא מתפשר מופקת כהלכה, שהיא שרה בצורה שונה לחלוטין - התוצאה היא כמה מהשירים הטובים ביותר של מדונה בשני העשורים האחרונים.
המתח הזה, הניגודיות שבין המורדת לרכה, גורם לבלבול מרגש. היא מקיזה דם על המיקרופון בבלדה המרגשת "Messiah" וב-"Wash All Over Me", נוגה באופן מסחרי יותר ב"Ghosttown", אבל באותה נשימה משלבת בתמהיל גם כמה מהקטעים המפורשים והמגוחכים ביותר שהעזה לשיר על מה שקורה בחדר המיטות שלה (כי ישו-קניה-ווסט אוהב את הפוסי שלה רטוב, כנראה). בשונה מאשר בעבר, נדמה שאחרי כמה עשורים של יצירה היא כבר מוכנה להסתכל אחורה. בשלושה שירים באלבום מלכת הפופ מצטטת את עצמה, כשהיא עושה שימוש בחלקים מתוך "Vogue" ו-"Justify My Love" האלמותיים, עוד לפני ששרה על חייה באמצעות כמה מהלהיטים הענקיים שלה ("I opened up my heart, I learned the power of goodbye. I saw a ray of light, music saved my life"), בראפ המתוחכם של "Veni Vidi Vici".
הבעיה האמיתית של האלבום? שניים או שלושה קטעי מיד-טמפו יותר מדי. שירים שניתן היה להפוך לרצועות בונוס מצוינות, אבל נבלעים בתוך בליל הסקס-דת-הפקת לקחים, הרוח ששורה על האלבום. "Rebel Heart" הוא כנראה הטוב ביותר של מדונה מאז "Music", ששוחרר אי שם בתחילת המילניום. מרבית השירים שבו לא רק מעמידים רף גבוה בכל הנוגע לכתיבת פופ מבריק, אלא מתפתחים ומגיעים לשיא אחרי שיא אחרי שיא, מביך, מרקיד או מרגש, שבאמצעותו אפשר להבין למה מדונה עדיין מכונה מלכת הפופ, בעולם שבו המתחרים שלה יכולים להיות ילדיה. היא שולטת בלב לבה של תורת המוזיקה הפופולרית והופכת אותה לאמנות, בלי לשמוט את הכתר, כשהיא אוספת את עצמה מהרצפה בפעם המי יודע כמה.