וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הצצה לפרק ראשון מתוך "בן יחיד"

19.3.2015 / 0:56

קראו את הפרק הראשון מספרו החדש של אבי גרפינקל, סיפור מותח, מסוכן ומלא התרחשויות הבוחן סוגיות מטרידות ונפיצות במרחב הישראלי, כגון קשרים בין פשע לבין שלטון

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אין תמונה/מערכת וואלה, צילום מסך

1

הכול התחיל כמו עוד יום רגיל בעסק שלנו, זה שאת מכירה כל כך טוב. בתחנת הדלק בדרך השלום חיכתה יונדאי אקסנט שרוטה וחבוטה לשטיפה במכונה האוטומטית, ומאחורי הקלעים פעל המשרד לעניינים רגישים.

כמו שקורה לפעמים, ההכנסות מהעסק שנועד לשמש מסיכה, כלומר שטיפת המכוניות והחנות לאביזרי רכב, כבר עלו על ההכנסות מהעסק המקורי. יכלו לעבור שבועות בלי שאף לקוח נכנס למשרד הפנימי. ובכל זאת, למרות שמצבנו הכלכלי אף פעם לא היה טוב יותר, אבא שלי ואחיו היו מדוכאים. ככה זה: האדם לא יכול להסתפק בעושר ובשלווה. הוא צריך עניין, אתגר, ריגוש, לפעמים אפילו סכנה. אבל יותר מהכול הוא חייב להרגיש שהוא עושה משהו עם משמעות וערך. ועם כל הכבוד לסיפוק שנתנה לנו מכונית נקייה שיוצאת ממכונת השטיפה, זה לא היה מספיק.

כדי לסלק את השעמום, הקדימו דו?די ואבא שלי את שעת השתייה לאחת עשרה בבוקר והגדילו את הסכומים שעליהם הימרו בשולחן הפוקר. זה, בשילוב עם אופיים העצבני, היה בבחינת השלכת בדלי סיגריות בוערים בתחנת דלק - פעולה שגם ממנה לא התנזרנו, למרות תחנוניו של זכיין חברת פז בדרך השלום. התפרצות הדליקה היתה רק עניין של זמן, ואני כבר קיוויתי שתופיע איזו מטרה חיצונית שנוכל לתעל אליה את התסכול שלנו.

ובאמת, באותו יום הסכנה היתה קרובה מתמיד. אבא כבר צבר חוב של מאה אלף שקל בפוקר, וזה עשה אותו חולה. לא בגלל הכסף: כבר ראיתי אותו מוציא סכומים יותר גדולים בלי להתרגש. כמו הרבה אנשים מצליחים, הוא זיהה את הניצחון עם איזו סגולה מוסרית עמוקה, ואת ההפסד תפס כפגם מביש. אפילו כשלימד אותי לשחק דמקה בילדותי, לא היה מסוגל לתת לי לנצח אותו. ועכשיו, כשחובו לאחיו הלך והתנפח, הלך והתנפח גם הווריד המפורסם בצווארו, אותו וריד שלמראהו בלבד שוכנעו חייבים רבים לשלם אחרי שנים של סירוב.
"הולך לך טוב בזמן האחרון," אמר אבא לאחיו
דו?די שתק.

"אמרתי שהולך לך טוב בזמן האחרון," חזר אבא.
"שמעתי אותך גם בפעם הראשונה."
"אז למה לא ענית בפעם הראשונה? נתפסה לך הלשון?"
אצבעותיו של אבא התהדקו סביב בקבוק השיבאס עד שנהיו לבנות.

התבקש שאני אתערב בשיחה כדי לשנות נושא ולמנוע בלגן. יכולתי להגיד משהו על כדורגל, פוליטיקה, מזג האוויר, מכונות לשטיפת מכוניות - כל דבר, אבל שתקתי. מרוב שעמום, גם אני קיוויתי לקצת אקשן ורציתי לראות איך הדברים יתפתחו.
גם הדו?ד הבין שהמצב חמור, אבל כבר לא היה יכול לסגת. "אם לא מתאים לך להמשיך לשחק, רק תגיד," אמר לאבא. "חוץ מזה, אני לא לחוץ על הכסף. אז אתה יכול לקחת את הזמן."

בתגובה, אבא הרים את השיבאס, ואני כבר ראיתי את הבקבוק עושה את הדרך, כמו בהילוך אטי, מהשולחן אל פניו הגדולות של הדו?ד. אבל בדיוק באותו רגע נכנסה למשרד, מבעד לדלת הפתוחה, אישה יפה בת שלושים וחמש בערך, בשמלה פרחונית דקה.

הבושם שלה העלים את ריח הסיגריות, האלכוהול והזיעה שמילא את המשרד, כמו שנוכחותה ריככה את פניהם של דו?די ושל אבי. היא התקרבה לשולחן, התלבטה למי לפנות והפנתה את מבטה מהדו?ד לאב ובחזרה, אולי בניסיון להעריך מי הבכיר ביניהם. השפתון שלה היה בצבע שזיף, אבל לא היה בו כדי להחיות את חיוכה הכבוי.
"מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך?" שאל הדו?ד.
"אני צריכה שתהרגו מישהו."
שלושתנו פרצנו בצחוק. המשטרה נהגה אמנם לשלוח אלינו מדי פעם סוכנים סמויים שיתחזו ללקוחות, אבל זה היה שקוף מדי, אפילו בסטנדרטים הנמוכים של המפכ"ל החדש. לרוב הרחנו את הסוכנים האלה מקילומטר, לא בגלל טעות שעשו, אלא בזכות חוש כמעט חייתי שא?פשר לנו להבחין בין אויב לידיד.
האישה נעלבה.

"תגידי לבוס שלך, סגן ניצב פטרוביץ', שכבר אין לנו כוח למשחקים האלה. אנחנו מפעילים כאן עסק חוקי מאה אחוז, כולל הנחות לעובדי ציבור. אם הוא צריך לשטוף את הניידת המסריחה שלו, אז הוא יכול לבוא לפה. חוץ מזה, שיעזוב אותנו לנוח," אמר אבא.
"אני נראית לכם שוטרת?"
"ואנחנו נראים לך רוצחים?" שאלתי בחיוך.
"כתבו בעיתון ש..."
"אז תלכי לעיתון," אמר דו?די והצחיק את כולנו. מריבת הפוקר נשכחה.
"יש לי כסף," אמרה האישה.
"גם לנו יש," השיב אבא. "ברוך השם, לא חסר."
האישה פרצה בבכי.
זה כבר עורר את סקרנותנו. הצענו לה לשבת.
"קוראים לי ליליאנה," אמרה לאחר שנרגעה. "עליתי מרומניה בגיל ארבע עשרה, ובגלל זה הרי"ש שלי קצת מוזרה, אבל זה לא חשוב. לפני חצי שנה הכרתי באינטרנט בחור, גבר, והתאהבתי בו."
"איפה נפגשתם בפעם הראשונה?" שאל אבא.
"מה?"
"שאלתי איפה נפגשתם בפעם הראשונה? או שאת לא יודעת, כי זה סיפור שהרוסי שלך המציא, רק שהוא שכח לחשוב על הפרטים הקטנים."

האישה הוציאה תעודת זהות והראתה אותה לאבי. "הנה, זה השם האמיתי שלי, עם הכתובת והכול, רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. אני לא שוטרת. קראתי עליכם ועל המקום הזה בכתבה ב'ידיעות אחרונות'. אם אתם רוצים לשמוע את הסיפור, כולל את כל הפרטים הקטנים, כדי להיות רגועים ולהאמין לי שאני לא שוטרת, אין בעיה. אתם בטוחים רק שיש לכם זמן לזה?"
"זמן זה כל מה שיש לנו," אמר דו?די.
"אז בבקשה," אמרה ליליאנה, "ממילא רציתי לשפוך את הסיפור הזה מהלב, מההתחלה עד הסוף, ועד עכשיו לא היה לי למי. פשוט התביישתי."

היא הוציאה סיגריה והמתינה בביטחון של אישה שראתה יותר מדי סרטי מאפיה שמישהו מאיתנו ידליק אותה. היא צדקה. שלושתנו הושטנו לה מצית כמעט בבת אחת, והיא העבירה בהתגרות את קצה הסיגריה בין שלוש הלהבות ושאפה ממנה שאיפה ארוכה.
"אכפת לכם רק לסגור את הדלת?"
זה מה שעשיתי. עד שחזרתי לשולחן, היא כבר התחילה בסיפור:
"- אישה שנראית כמוני מחפשת גברים באינטרנט?"
"נכון, באמת שאלנו את עצמנו מה פתאום," אמר דו?די.
"איפה שאני עובדת, זאת אומרת ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב, קשה למצוא גברים מעניינים."
שתקנו.
"אני רואה שאין לכם הומור. לא נורא. בכל מקרה, כמו שכבר אמרתי, אני לא עובדת במשטרה.
"אני עובדת בתור מזכירה של חברת היי טק קטנה, סטארט אפ של חמישה מתכנתים. אמנם כולם חוץ ממני גברים, אבל הם נשואים, דוסים, ואפילו לא מחפשים לזיין מהצד. כל היום הם במחשב, יצורים מוזרים כאלה, בקושי אומרים שלום אחד לשני. האמת, נראים לי טיפוסים די אומללים, אבל זה לא קשור לסיפור. הם משלמים טוב, ואפילו מזמינים אותי לעשות אצלם סדר פסח, אבל זה בערך כל החיים החברתיים במשרד. רוב החברות שלי התחתנו וילדו, והקשרים די התרחקו. גם ככה לא היו לי יותר מדי חברות. בתיכון היו צוחקים עלי בגלל הרי"ש מרומניה, ובצבא שנאתי את כולם. בקיצור, אני די לבד ואין לי איך להכיר גברים. גם אין לי יותר מדי זמן: בגילי, כל שנה שעוברת מורידה את השווי שלי בשוק," היא נאנחה.
"את דווקא נראית מצוין," ניסיתי לנחם אותה.
"תודה," היא חייכה, "רואים שקיבלת חינוך טוב. בכל מקרה, לכבוד יום הולדת שלושים ושבע קניתי לעצמי מנוי באתר היכרויות באינטרנט, רשמתי שם שאני בת שלושים וארבע, הוספתי לעצמי שלושה סנטימטר בגובה, הורדתי שני קילו במשקל ובסוף כתבתי 'לרציניים בלבד'."

עכשיו היה תורנו להיאנח. ליליאנה כיבתה את הסיגריה שלה ושלחה מבט אדיש בבקבוק השיבאס. אבי מיהר למזוג לה כוסית, והיא הודתה לו בתנועה קטנה של השפתיים.
"כמו שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, קיבלתי לא מעט פניות. בת שלושים ושבע או לא, עם האודם הנכון אני עוד מסוגלת להעמיד אותו לרוב הגברים, אם תסלחו לי על איך שאני מדברת."
"סלחנו," אמר אבי ומזג גם לעצמו ולאחיו מהשיבאס. כמו בכל פעם, הופתעתי מחדש לגלות עד כמה הוא לא מסוגל לשמור על שלוותו המפורסמת ליד נשים. אולי גם את הבחנת בזה.
"לא תאמינו איזה שקרים אנשים מספרים על עצמם באינטרנט. שמים תמונות מלפני שבע שנים, שמים תמונות לא שלהם, שוכחים להגיד שהם נשואים, מובטלים, אימפוטנטים. תאמינו לי, צער בעלי חיים. בינינו, כמה גברים ישראלים עוברים את גיל ארבעים כשהם במצב טוב, או אפילו סביר? ואם כבר קורה פה ושם איזה נס ויש גבר כזה, בתשע מעשר מקרים כבר יש לו אישה וילדים."
נאנחנו שוב, ועכשיו אפילו הרגשנו קצת אשמים.
"אבל איך היתה אמא שלי זיכרונה לברכה אומרת: 'פעם אחת. מספיק שתצליחי פעם אחת, וכל האכזבות ילכו לפח. אפילו אם יש אלף אכזבות: הצלחה אחת בסוף הדרך, וניצחת. זה היופי במשחק הזה,' ככה היא אמרה."
"מה שנכון נכון," אמר הדו?ד, שבגד באשתו בלי הכרה.
"לפני חצי שנה, חשבתי שמצאתי את הפעם אחת הזאתי. הייתי בטוחה."
בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת.
זה היה עודא, שניהל בפועל את עסק שטיפת המכוניות המצליח שלנו תמורת שכר כפול משכר המינימום.
"אני מפריע?" שאל.
"לא, זה בסדר, ממילא אני צריכה רגע לשירותים," אמרה ליליאנה ויצאה מהחדר.
"מה קרה?" שאל עודא כשהבחין במבטינו, "לקוחה לא מרוצה? מישהו ניקה לה לא טוב את האוטו?"
זה היה הקטע עם עודא. אף פעם לא יכולת לדעת אם הוא צוחק או רציני. אני האמנתי יותר באפשרות הראשונה, אבל לא יכולתי להשתחרר מהחשד שהוא באמת אידיוט. אבא שלי ודו?די אף פעם לא הביאו בחשבון שהערבי שלהם ניחן בשנינות ותחכום, וענו ברצינות לכל ההערות שלו, גם הכי מטומטמות. לנקות שטיחים של מכוניות כמו שצריך הוא ידע, על זה לא היה ויכוח.
"זה לא עניינך," אמר אבא, "בשביל מה באת?"
"הנוזל ניקוי עומד להיגמר, אז חשבתי להזמין עוד," עודא הסתכל בנעליים האורתופדיות של אבא שלי, שמותאמות במיוחד לנכים.
"מחשבה מצוינת," אמר דו?די. ההידרדרות של הקריירה שלו להחלטות מהסוג הזה הפכה אותו לאדם מריר.
"זה עולה חמש מאות שקל," אמר עודא בשקט.
אבא הוציא צ'ק וזרק אותו לכיוון של עודא בלי שטרח למלא אותו. "אתה משוחרר," אמר לו.
עודא נפרד מאיתנו במעין קידה, שגם בה חשדתי שהיא יותר לעג ופרודיה מאשר מחווה אותנטית של כבוד, והשאיר אותנו לבדנו.
"אז מה אתם אומרים?" שאלתי.
"מה יש להגיד - אם נגמר, צריך לקנות חדש," אמר אבא.
"התכוונתי לליליאנה."
"משהו בה מריח לי לא טוב," אמר הדו?ד.
"למה?"
"תסתכל עליה טוב ותראה ש..."
הוא לא גמר את המשפט.

ליליאנה נכנסה לחדר אפופה בענן הבושם המרענן שלה, התיישבה על הכיסא מולנו, שילבה רגל על רגל וחשפה שוק שזופה וחלקה. שרון סטון, עאלק, אבל עם תחתונים. היא לקחה לגימה גדולה מהוויסקי, כמעט חצי כוסית, והמשיכה בסיפור.
"אז איפה היינו? אה, כן. לפני חצי שנה חשבתי שעשיתי את זה. סוף סוף מצאתי את הגבר חלומות, כמו שאומרים. עכשיו, אני לא ילדה קטנה, ותאמינו לי שלא הייתי מתעלפת מכל אפס. כבר עברתי יותר מדי בחיים שלי בשביל לעשות טעויות כאלה, אבל שאול היה באמת משהו מיוחד. באתר הוא כתב על עצמו שהוא איש עסקים בן ארבעים וחמש, רווק. וזה היה נכון. בדקתי בתעודת זהות שלו. גם לגבי ה'איש עסקים', שזה כל מיני מצבים, כמו שאתם בטח יודעים יותר טוב ממני, הוא לא הגזים. שאול פתח חברה ליבוא משחקי מחשב וגם משרד לתיווך נדל"ן - כל מה שנגע בו נהיה פלטינה. הוא היה משחרר כסף בקלות: כשיצאתי איתו לבילוי או לחופשה, הרגשתי כמו ליידי אמיתית. הוא קנה הכול הכי יקר, ובכמות יותר ממה שצריך. אף פעם לא בדק את העודף."
"אז מכל החסרונות האפשריים," הערתי, "נשארנו עם אימפוטנט."
"אם יש משהו שאי אפשר להגיד עליו," אמרה ליליאנה, "זה שהוא אימפוטנט. אני יכולה לרוץ לחלק הזה בסיפור כבר עכשיו, או שאתם מעדיפים שנלך לפי הסדר."
"תלכי בקצב שלך," אמר אבא. "כמו שאמרנו, יש לנו את כל הזמן שבעולם." הוא זרק לי מבט מייבש. אני חשדתי בו שממילא לא דחוף לו לשמוע מישהי משבחת את הביצועים של גבר אחר.
"אוקיי. כדי לא להתאכזב, וכבר אמרתי לכם שבאתרי היכרויות יש אכזבות כמו חול, החלטתי ללכת עם אסטרטגיה: לא לתת את המספר שלי עד שעובר שבוע מהרגע שהכרנו ברשת, ולהסכים להיפגש רק אחרי עוד שבוע של שיחות טלפון. לא תאמינו כמה סתם חרמנים השיטה הזאת מסננת."
"זה עולם אכזר זה," אבחן דו?די.
"נכון. וכמו שאמרו חז"ל: מי שמרחם על אכזרים, בסוף הוא מתאכזר על עצמו," אמרה ליליאנה.
"בדיוק ככה!" קרא אבי, שתמיד היתה לו חולשה למקורות, ושמאז ניסיון ההתנקשות בחייו התחיל ללכת עם כיפה לבנה ענקית.
"במקרה של שאול," חזרה ליליאנה לסיפור, "היה לי קשה לעשות את האסטרטגיה שלי. כבר כשקראתי את המשפטים הראשונים שהוא כתב לי רציתי לראות אותו, וכששמעתי את הקול שלו בטלפון, בכלל נמסתי. אבל דווקא בגלל שהוא כל כך מצא חן בעיני, ידעתי שאני חייבת להתאפק. הפעם אסור לי לפשל. אני לא רוצה לעשות יותר מדי דרמה, אבל לקראת גיל ארבעים הרגשתי כמו שחקן פוקר בסיבוב האחרון שלו, הסיבוב שיקבע אם הוא יוכל לפרוש בשקט או שהוא יפסיד את הכול. הייתי חייבת לשחק את הקלפים שלי בחוכמה," אמרה ליליאנה והביטה בקלפים שנשארו מפוזרים על השולחן.
היה אפשר לחשוב שהאזכור של הפוקר יחזיר קצת את המתח, אבל היינו שקועים כל כך בסיפור, עד שכל מה שקרה לנו נראה עכשיו רחוק. המציאות היחידה שנחשבה היתה זו שליליאנה סיפרה עליה. היא נגעה בתנוך האוזן שלה, הרימה את העיניים מהקלפים והסתכלה דווקא עלי. הרגשתי כמו ארנבון שנלכד באורות משאית.

"אתה נראה לי בחור די צעיר," היא אמרה, "אבל בטח אפילו אתה יודע שהתנהגות כזאת רק מדליקה את הגבר, כל גבר, עוד יותר. אין מה לעשות, אתם אוהבים אתגר, וגם הכי חזקים מביניכם, בעצם במיוחד החזקים, אוהבים שהאישה קצת שולטת בהם." היא העבירה את המבט שלה ממני אל אבא, וזרקה לו חיוך קטן ומקסים. הווריד המפורסם התנפח.
"עם כל הכבוד, את טועה בגדול," התווכח דו?די. "לרוב הגברים אין כוח לנשים שמשחקות משחקים. אנחנו שונאים כשאתן מושכות את החבל יותר מדי."
"נכון," אישרה ליליאנה, "אישה חכמה יודעת מתי לחכות ומתי לפתוח. זה באמת קצת דומה לפוקר. אישה חכמה גם יודעת לא לרצות לנצח את הגבר אלא לנצח איתו ביחד... בעצם, אני מדברת שטויות של עיתוני נשים. אם יש משהו שהסיפור עם שאול הוכיח בטוח, זה שאני לא אישה חכמה."
אבא רצה לומר משהו אבל התחרט. הוא מילא את כוסות הוויסקי שלו ושל ליליאנה ונתן לה להמשיך בסיפור.
"כמו שאמרתי, איך שקראתי את המשפטים הראשונים ששאול שלח לי במסנג'ר, הבנתי שזה מישהו שלא פוגשים כל יום. הוא היה מצחיק בלי להתאמץ, חכם, רגוע. במילה אחת, גבר. חוץ מביטחון עצמי, היתה לו עוד תכונה שאין להרבה גברים ישראלים: סבלנות. כשראה שאני לא נותנת לו את המספר טלפון, הוא לא לחץ עלי ונתן לי ללכת בקצב שלי."
"עוד מעט אני כבר מתאהב בו בעצמי," אמרתי. אבא לא אהב את ההערה ההומואית הזאת שלי, באמת אין לו הומור, וגם הפעם הוא הסתכל עלי בצורה מפחידה. אם ליליאנה לא היתה יושבת איתנו, יש מצב שהוא גם היה מוריד לי סטירה.
ליליאנה חייכה במרירות. "כן, אבל דברים הם לא תמיד כמו שהם נראים, לפחות לא כמו שהם נראים בהתחלה. ואל תשכחו שבשלב הזה אפילו לא ראיתי אותו במציאות, אלא רק דיברנו בטלפון. היה לו קול יפה, הרבה יותר צעיר מארבעים וחמש, אבל עמוק כזה, כמו של שדרן צעיר בגלי צה"ל. בעל פה הוא היה אפילו עוד יותר מקסים מאשר בכתב, עם תשובה על כל דבר, איש שיחה מדהים. לאן שלא לקחת אותו, הוא ידע מה להגיד: אוכל, טיולים, בגדים. הוא היה במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, אכל בכל מסעדה ששווה משהו בארץ ותמיד נתן את המידע הזה כאילו דרך אגב, לא כמו מישהו שמתאמץ לעשות רושם, אלא רק מתי שזה באמת עלה מהשיחה. ואם פעם במאה שנה קרה שהוא לא הכיר איזה אוכל או לא היה באיזה עיר בעולם, הוא ישר הודה בזה והיה פתוח להקשיב לי וללמוד כאילו זה הדבר הכי חשוב שיש. בקיצור, גבר מושלם. או ככה לפחות חשבתי."

אבא שלי היה מרותק. טכניקת החיזור של שאול הרשימה אותו, והוא אפילו לא טרח להציג את החיוך הספקני שתמיד מתח בקמצנות את שפתיו כשדיברו בשבחו של מישהו אחר. הוא הסיר לרגע את הכיפה ושפשף את הראש. רמת הקשב שלו הגיעה כעת לשיאה. אבל דווקא עכשיו ליליאנה התעייפה והפסיקה את סיפורה. עור לחייה היה סמוק מעט מהאלכוהול, ועיניה דמעו. עכשיו, כשהשתתקה, שוב נשמעו במשרד הקולות מבחוץ: צפירות המכוניות, קריאות המתדלקים, הזמזום השקט והנעים של מכונת השטיפה.
הרגשתי שליליאנה היא גורם חיצוני שבא להסיח לכמה רגעים את דעתנו מעצמנו, כדי שנהיה מודעים סוף סוף לקולות הרקע שמלווים אותנו. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך? שאני מתעכב על פרט כזה: אמרת לי לכתוב הכול, כולל מה שהרגשתי או חשבתי בכל רגע, כולל דברים שלא נראים לי קשורים. אז הנה עוד פרט: ליליאנה לקחה מהשולחן את המצית של אבי בלי לבקש רשות, והדליקה עוד סיגריה. השתיקה שהשתררה עכשיו במשרד לא הביכה אותה. אנחנו הסתכלנו בה סוגרת שפתיים עבות מסביב לפרימה לוקס סלים החומה שלה וחיכינו בסבלנות עד שתחזור לסיפור.
"שאלת איפה נפגשתי איתו בפעם הראשונה," אמרה לבסוף לאבא. "מעניין אותי לדעת, אם לא אכפת לך שאני שואלת, לאיפה אתה היית מזמין אישה בפגישה ראשונה?"
אבא שלי הרגיש שליליאנה מעמידה אותו במבחן. לא הרבה אנשים העזו לעשות זאת. הוא חשב כמה שניות ובסוף אמר: "אני נשוי באושר."
"אני שמחה בשבילך," אמרה ליליאנה. "אבל בוא תנסה לדמיין רגע, ככה באופן היפותטי, לאן היית לוקח אותי לפגישה ראשונה?"
"באופן היפותטי הייתי לוקח אותך למסעדת מול ים," אמר לה אבא. זה פשוט היה המקום הכי יקר שהכיר.
"זה מה שחשבתי," אמרה ליליאנה בבוז.
"שאול לקח אותי לשחק גולף בקיסריה. אמרתי לו שאני לא יודעת לשחק, והוא אמר שלא נורא, הוא ילמד אותי, וככה נוכל להיות בטוחים שיהיה לנו על מה לדבר. הוא אסף אותי מהבית בטויוטה שלו - שאול בנאדם מאוד צנוע - ונסענו צפונה. בדרך עצרנו באיזה פרדס באזור בית ליד וקטפנו תפוזים, כמו ילדים קטנים. במסלול גולף הוא היה נהדר, כולם הכירו אותו, עשו לו כבוד. אפילו יורם ארבל היה שמה, עשה לשאול 'כן' עם הראש. הפעם הראשונה שהוא נגע בי היתה כדי להסביר לי איך להחזיק את המקל של הגולף. היו לו אצבעות ארוכות וחמות. עד היום אני זוכרת את המגע של האצבעות האלה על הגוף שלי, על כל הגוף שלי. אבל עוד נגיע לזה.
"לפני הפגישה הראשונה נשבעתי לעצמי שאפילו לא נתנשק, אבל כשהוא עמד מאחורי, חיבק אותי מסביב למותניים והחזיק איתי ביחד את המקל של הגולף, הרגשתי איך כל הגוף שלי הופך למים, פשוט נמס. אני חושבת שבאמת הזעתי, אפילו שלא היה חם. באותו רגע, כשהרגשתי את הנשימות שלו על האוזן שלי, לא היה אכפת לי מההחלטה שלי לא להתנשק באותו יום, לא היה אכפת לי מכלום. כל מה שרציתי זה שהוא ייקח אותי שם באותו רגע, איך שאנחנו, בעמידה, אם תסלחו לי על איך שאני מדברת."

אף אחד מאיתנו לא הגיב. רק הדו?ד ניסה לסלק בכף ידו את הזיעה שהצטברה על צווארו. כל זמן הניגוב הוא לא הפסיק להסתכל על ליליאנה.
"אבל התאפקתי, תודה לאל," היא צחקקה צחוק קצת שיכור מהוויסקי. "שלושה שבועות עברו עד שנתתי לו לגעת בי. אפילו לא נשיקה על הלחי. כלום. זה שיגע אותו, ברור, אבל הוא לא ויתר. התחלתי להאמין שזכיתי בלוטו.
"אחרי הגולף הוא לקח אותי למסעדה של המקום. שולחן לידנו ישבה עפרה שטראוס ואכלה סלט עם איזה בחור צעיר שאני לא מכירה. גם אני הזמנתי סלט, לא כל כך בגלל שרציתי לעשות רושם טוב, אלא כי זה הדבר הנורמלי היחיד שהיה אפשר להזמין שם. אוכלים בריא, האלפיון העליון. בדרך חזרה בטויוטה הוא שם דיסק של בארי וייט ואמר לי להסתכל על הים."
"אחלה זמר, בארי וייט," אמר אבא.
"דווקא את הטעם המוזיקלי של שאול לא סבלתי. ובמיוחד לא את בארי וייט."
עבר הרבה זמן עד שאבא שלי העז להתערב שוב בשיחה.
"בכל מקרה, המשכנו לדבר כל יום בטלפון ולהיפגש פעמיים שלוש בשבוע. בדיוק כמו שצריך. תמיד עשינו דברים מיוחדים. אף פעם לא הלכנו למקום רגיל, לסתם מסעדה או לבית קפה. אחרי שלושה שבועות הוא הזמין אותי לארוחת יום שישי אצל אחותו, אורית. ההורים שלהם מתו כשהם היו צעירים, וככה יצא שאחותו הגדולה בעצם גידלה אותו. היא התחתנה עם מהנדס שמרוויח בסדר, לא יותר, אבל לא הסכימה לקחת משאול אפילו שקל, למרות שהוא הציע לה אולי אלף פעם. היא בנאדם מדהים. חם, פתוח, אוהב, חכם. בעיקר חכם. אותי, למשל, היא קלטה בשנייה, מה שאני לא יכולה להגיד עליכם, עם כל השם שלכם. ישר היא ראתה שגם לי אין הורים, ושאול לא סיפר לה. הרגשתי שפגשתי נפש תאומה, מה שאפילו עם שאול, בגלל שהוא גבר, לא הרגשתי.
"אורית היא מה שקוראים אישה מושלמת, אם אתם מאמינים שקיים דבר כזה. גם אמא מהממת, גם מבשלת נהדר, מורה להיסטוריה בתיכון שיודעת כל מיני פרטים מעניינים שאפשר לספר מסביב לשולחן, לדבר פוליטיקה, הכול. אבל התכונה הכי טובה שלה, ובזה היא דומה לשאול, זה שהיא יכולה להקשיב לך ולהבין בדיוק למה אתה מתכוון בדברים שאתה אומר, ובעיקר בדברים שאתה לא אומר. כשראיתי אותה ואת בעלה, עם השלושה ילדים שלהם, אמרתי לעצמי שמשפחה כזאת אני רוצה לעשות. למשפחה כזאת אני רוצה להיכנס. באותו לילה הזמנתי את שאול אלי לדירה... אתם יודעים, נהיה לי קצת קר."
האור בחוץ נחלש. השמש החלה לשקוע, והפצעים הקטנים על פניו של דו?די נבלעו בעורו. היינו מרותקים כל כך לסיפור, עד שאף אחד מאיתנו לא טרח להדליק את הפלואורסנט במשרד.
"רוצה קפה?" שאלתי.
"תודה," היא אמרה.

בזמן שניגשתי למטבחון הם המשיכו לדבר, אבל לא הצלחתי לשמוע על מה. פתאום הם התחילו לצחוק. תיארתי לעצמי שהם מדברים על סקס וכבר הצטערתי על הרגע שהצעתי לה קפה. הכנתי אותו הכי מהר שאני יכול וכשחזרתי כולם השתתקו בבת אחת.
"בעצם," אמר אבא, "תעשה גם לי קפה."
קיללתי אותו בלב, אבל חייכתי אליו כאילו שאני מלצר באתר הגולף של קיסריה והוא יורם ארבל, וחזרתי למטבחון. ברגע שהתרחקתי מטווח שמיעה, התחדשו הלחשושים והצחקוקים. כשחזרתי בפעם השנייה החליט גם דו?די לבקש ממני קפה.
"נגמר," אמרתי, מה שלא היה נכון.
הדו?ד שלי רצה לענות לי אבל החליט להתאפק. באותו רגע הקפה והכבוד שלו היו פחות חשובים לו מרצונו לשמוע את המשך הסיפור של ליליאנה.
"כמו שאמרתי לאבא ולדו?ד שלך," היא הביטה בי וחייכה, "החלטתי באותו ערב שאני רק מתחבקת איתו במיטה, אבל שלא נשכב."
"ואני אמרתי שרק אימפוטנט יסכים לדבר כזה," גיחך הדו?ד.
"אימפוטנט הוא לא היה, תאמינו לי," אמרה ליליאנה, "אבל הוא הסכים בכל זאת. לא היתה לו ברירה. זאת הפעם הראשונה שראיתי סימן של חוסר סבלנות על הפנים שלו, זאת אומרת של חולשה, אבל הוא המשיך להיות ג'נטלמן ואפילו לא הסתובב אלי עם הגב, אלא המשיך לחבק אותי עד שנרדמנו ביחד, בדיוק כמו שביקשתי. אל תשכחו, המיטה היתה המקום היחיד בעולם ששמה היה לי איזשהו יתרון עליו, איזושהי עמדת כוח, והייתי חייבת להדגיש את זה. לא כדי להוציא לו את הנשמה או להתעלל בו, תאמינו לי שגם אני סבלתי, אלא פשוט כדי להכניס קצת שוויון בקשר הזה, מה שבטווח הארוך היה עושה טוב לשנינו."
"ילד," אמר לי אבא, "חבל שאתה לא רושם כל מילה. אתה מקבל פה עכשיו את השיעור של החיים שלך."
אני די בטוח שהניסיון המיני של אבי די מוגבל. זה אומר שכבר בגיל עשרים וארבע שכבתי עם הרבה יותר נשים ממנו. אני לא מספר את זה כדי להשתחצן, אלא רק כדי לשים את אבא שלי במקום. לפחות כאן, בדפים האלה שאני כותב לך?. במשרד, כמובן, המשכתי לחייך אליו כמו אותו מלצר דמיוני בקיסריה.
"ילדים היום זה לא מה שהיה פעם," העירה ליליאנה, "הם יודעים הכול. בכל מקרה, למחרת כבר לא יכולתי להתאפק. הפעם, כשחזרנו אליו הביתה מהקולנוע, עוד לפני שהוא הספיק להתיישב, ירדתי על הברכיים ופתחתי לו את הכפתורים במכנסיים. ומה שיצא משמה, אתם לא תאמינו."
את הדממה ששררה עכשיו במשרד היה אפשר לחתוך בסכין מוהלים. להגיד שהפסקנו לנשום זה לא להגיד כלום. אפילו הרעש בחוץ, בדרך השלום, נפסק. כאילו כל העולם השתתק וחיכה שליליאנה תחזור לדבר.
"האמת שלא יצא משם שום דבר מיוחד..." היא חייכה. "היה לו בדיוק את מה שיש לכל גבר אחר, לא פחות ולא יותר. בכלל, הגיע הזמן שתוציאו לכם מהראש את האובססיביות הזאת עם הגודל. מה שחשוב זה לא רק איזה קלפים קיבלת, אלא מה אתה עושה איתם, בדיוק כמו בפוקר, ככה בחיים. ושאול ידע מה לעשות עם הקלף שלו. בואו נגיד שהוא היה מאהב עדין ומתחשב, אבל הוא גם יכול היה להיות קשוח מתי שצריך. נדמה לי שזה מה שכותבים בכל הרומנים הזולים האלה. אבל אתם הרי לא רוצים לשמוע סיפור פורנוגרפיה, אלא רק לוודא שאני לא שוטרת, נכון?"
שתקנו.

ליליאנה המשיכה בסיפור. "טוב, אחרי הסקס הראשון אני בדרך כלל מרגישה כל מיני דברים. קודם כול, ולא חשוב אם נהניתי או לא נהניתי, אם כן היו לי או אם לא היו לי ציפיות מהבחור, יש את הקטע של החרטה. כאילו נתתי למישהו לנצל אותי או שעשיתי משהו אסור. לקח לי שנים לקלוט את הקטע, אני הרי אמורה להיות אישה זורמת בתקופה זורמת, אבל אחרי יותר מדי פעמים שקמתי עצבנית בבוקר שאחרי או שהרגשתי אשמה בגלל איזו סיבה לא ברורה, הבנתי שמשהו שנשאר מהחינוך, מהביולוגיה, מאיפה שלא יהיה, מביא לי נשיכות קטנות במצפון. אולי זה בכלל קשור לזה שאני קצת קמצנית באופי שלי. גם היום, כשהמצב הכלכלי שלי סביר, הלב שלי כואב כל פעם שאני מוציאה סכום רציני. תבינו, אין לי הורים ואין לי גב כלכלי. אם אני פעם אפול, אין לי למי לפנות. כשאתה לבד בעולם, אתה פוחד אפילו מדברים פשוטים, וסקס זה לא דבר פשוט.

"לשאול לא היה מושג מכל הפחדים האלה, וגם דאגתי שלא יהיה לו. בבוקר שאחרי הערתי אותו במציצה, אם תסלחו לי על איך שאני מדברת, ונסעתי ישר לעבודה. איך שהגעתי למשרד, הוצאתי את הפלאפון מהארנק ושמתי אותו במקום בולט על השולחן. אפילו המתכנתים המעופפים בעבודה שלי קלטו שאני לא מרוכזת, אבל אחרי ששאול התקשר בצהריים כבר הייתי יותר רגועה, ואפילו קצת מאושרת.
"אצלנו בעבודה," המשיכה ליליאנה, "שומעים לצערי הרב גלגלצ, ואני, שבדרך כלל שונאת את התחנה הזאתי, מצאתי את עצמי מזמזמת את השירי אהבה הכי נמרחים כאילו שכתבו אותם במיוחד בשבילי, 'לאב איז אין די אייר', 'אול יו ניד איז לאב', 'וידאאוט לאב איפה היית עכשיו' וכולי וכולי."
עיניה של ליליאנה התמלאו דמעות, והיא ניגבה אותן בטישו ששלפה מארנק גדול כסוף. היא מעכה את הנייר לכדורון והניחה אותו במאפרה. קופסת הסיגריות שלה - היא עישנה כל הזמן הזה - התרוקנה, ובלי לבקש רשות היא שלפה סיגריה מהקופסה של דו?די והדליקה אותה במצית שלו.

"שמתם לב שלא הדברים העצובים, אלא דווקא החלקים הטובים בכל סיפור - נגיד כשמישהו עושה טובה למוכרת הגפרורים הקטנה - הם הרגעים שעושים לך לבכות? אתם בטח לא יודעים על מה אני מדברת. לא חשוב. בכל מקרה, לא עברו יותר מכמה שבועות ופחות או יותר עברתי לגור אצל שאול. ועם הזמן נהייתי עוד ועוד בטוחה, ויתרתי על כל ההגנות שלי, שכחתי בשביל מה בכלל הייתי צריכה אותן ופשוט התחלתי ליהנות. כל יום שישי היינו אוכלים אצל אחותו, שנהייתה החברה הכי טובה שלי. היינו מדברות המון בטלפון, גם בלי קשר לשאול, והכול היה מצוין.

"שאול," המשיכה ליליאנה, "שבדיוק עמד לסגור דיל לקנות בניין משרדים להשכרה בלונדון, הרגיש שהוא לקראת פריצת דרך בעסקים שלו. 'אם הכול יסתדר,' הוא אמר לי, 'בעוד שנה נראה לי שאוכל לעבוד ארבע חמש שעות ביום, ובשאר הזמן לקחת את החיים בקלות, כמו שתמיד רציתי. עכשיו, כשמצאתי אותך, השגתי כל מה שבנאדם צריך.'
"הוא אמר את זה ככה על הדרך, בלי דרמה. בדיוק עשינו קניות בסופר של אבן גבירול, ואני הרגשתי שגם אני השגתי כמעט כל מה שבנאדם צריך, רק חבל שאמא ואבא שלי לא כאן בשביל לראות אותי.

"רצה המזל, ובאותו רגע הפנים שלי ושל שאול הופיעו על המסך של המצלמות אבטחה. נראינו כמו זוג רגיל, אפילו קצת משועממים, אבל בקטע טוב. עד שהספקתי להראות את זה לשאול, התמונה במסך התחלפה. פתאום הרגשתי שההורים שלי דווקא כן יכולים לראות אותי וחייכתי לעצמי חיוך קטן. אם אני צריכה להצביע על הרגע שאחריו הכול התחיל להתחרבן, זה היה הרגע."

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully